ידועים דברי הרמב"ם בתחילת מורה הנבוכים:
כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).
וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והאמינו בה, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה. וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר.
ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית: יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.
כל מקום שתרגם כאן אבן תיבון "תמונה" - תרגם הרב קאפח: "תבנית":
כבר חשבו בני אדם כי "צלם" בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותוארו, והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וחשבו כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר.
ואומר כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תבנית הדבר ותוארו, שמה המיוחד לה בלשון העברי תואר.
הרמב"ן עה"פ חולק וכתב [בראשית א, כז] שצלם הוא תואר [ופירש שקאי על האדמה אשר לוקח ממנה, עיי"ש].
והנה בכמה מקומות אנו אומרים לכאורה על האדם שהוא נוצר בתבנית אלקים.
א. בברכה הידועה בשבע ברכות:
אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו וכו'.
וידוע הפירוש ש"תבניתו" קאי על האדם, תבנית האדם, דהיינו דפוס המוכן לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים (רש"י עה"ת).
אלא שרש"י כתב זאת בביאור המילה "צלם", הכפולה בכתוב: ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו. ופירש שה"צלם" הראשון הכתוב כאן קאי על הדפוס [והשני: "פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא"]. והרי שלפי רש"י המילה "צלם" אינה רק על "הצורה המינית" של האדם, אלא גם על "הצורה המלאכית" [ועיי"ש ברמב"ם שאכן זה משותף, וממנו כל מושג הצלמים לפסלים].
אמנם גם בנוסח הברכה ישנו כפל זה, על פי הפסוק. אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. ולכאורה גם כאן יפרש רש"י שצלם הראשון קאי על האדם [בדיוק כמו בפסוק. וביותר שכאן נסמך "דמות" להזכרת הצלם השניה], בדפוס המוכן לו. וא"כ מהו "תבניתו"? ומה עוד שכאן לא נאמר "בצלם אלקים ודמות אלקים", אלא סתם "בצלם דמות", ואינו מבואר של מי. אא"כ נאמר ש"תבניתו" קאי על אלקים, ואזי מבואר בצלם דמות של תבנית אלקים. אבל הרמב"ם הרי קבע שאין תבנית לאלקים.
וצ"ל שלשון הברכה מקצר, ו"בצלם דמות" הכוונה "של אלקים", והמילה "תבניתו" חוזרת לאדם, והיא כפולה על המילה "בצלמו" הראשונה, וכל זה צ"ב.
[ונוגע מאד לאופן פיסוק הברכה הזו למי שמברך אותה, וכבר העירו בזה].
ב. ועל של עתה באתי, בסדר העבודה הקדום אתה כוננת, שבפשטות הוא סדר העבודה שהכיר ואמר הרמב"ם:
גֹּלֶם תַּבְנִיתְךָ מִן הָאֲדָמָה יָצַרְתָּ
לא "תבניתו", שנאמר שקאי על האדם. אלא גולם תבניתך. ודחוק מאד להבין בנוסח הזה ["גולם תבניתך", וכן כלל המשפט] שהכוונה דפוסך = הדפוס שאתה הכנת עבורו.
וצ"ע.
לעומת זאת, בסדר העבודה דאמיץ כוח:
הִקְרַצְתָּ גלֶם מֵחֹמֶר בְּתַבְנִית חוֹתָמֶךָ
"תבנית". לא "תבניתך". ומה שאמר "חותמך" פשיטא שמתפרש: החותם שהכנת. שהרי א"א לפרשו אחרת.
ועכ"פ הכתוב באמיץ כוח הוא ממש כדברי רש"י:
ויברא את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר, והוא בידים, כדכתיב: ותשת עלי כפך (תהלים קל״ט:ה׳). ונעשה כחותם, כמטבע הזה העשויה על ידי רושם שקורין קויינא, וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם (איוב ל״ח:י״ד).