שואגים הושענא בזמן שמחתינו

[עושה חדשות]

שאלות פשוטות, ונדושות, ובכל זאת עדיין מחכים להסבר פשטי.

חג הסוכות הוא זמן שמחתינו באופן מיוחד משאר החגים כידוע, ויש בו ניהוגים מיוחדים של שמחה, כמו נענועים והקפות עם ארבעת המינים, ועוד. אמנם בד בבד עם כל עניני השמחה, יש בו ריבוי מיוחד של בקשות "הושענא", בכל מיני לשונות של בקשה וריצוי, ודוקא בתוך כל השמחה של ההקפות. וצריך ביאור למה חג הסוכות הוא זמן מיוחד לבקשות של הושיעה והושענא.
ואמנם בחג נידונים על המים, וחיי האדם תלוי בהם, (ובכך אולי שונה חג הסוכות מחג הפסח שאף בו יש דין על התבואה), אבל ריבוי הבקשות בכל הימים -עד הושע"ר- אינו עוסק דוקא במים, אלא יש מהפיוטים שעוסקים בעניני הגאולה, ויש בעניני ההצלה מהאויבים, ועל כללות הצלחת התבואה, ועוד.
ובפשטות ההרגשה היא שהשמחה וההודאה כי בסוכות הושבתי וכו' אי"ז טעם לריבוי בקשה דוקא בזמן זה, (וכמו שימי הפורים והפסח אינם ימי תפילה), ואולי השמחה של 'באספך' יש בה יותר שייכות מיידית לבקשה על האסיף של השנה הבאה... ומ"מ בקשות על הישועה ועל האויבים הם דבר נפרד.
ואם נמצא איזה טעם למה חג הסוכות הוא זמן מיוחד לבקשה ותפילה, עדיין צ"ב למה הבקשות מופיעות דוקא בתוך מנהגי השמחה, הנענועים לעצור טללים רעים, וההקפות עם בקשות הושענא, ומשמע א"כ שהבקשות והשמחה הם ענין אחד ממש. באופן שאדרבה, דוקא משום שחג הסוכות הוא זמן שמחתינו, לכן ראוי להרבות בו בבקשות, ודוקא בעיצומה של השמחה ממש. והדבר צ"ב.
ואולי נפק"מ גם ל'סתם' תפילות בחג הסוכות, האם באמת סוכות הוא זמן המסוגל לתפילה מצד עצמו? האם זה זמן מסוגל גם לתפילות ובקשות פרטיות? או שהמועדים אינם זמני תפילה אלא שבזמן קיום מצוות השמחה יש טעם מיוחד להרבות בבקשה, דהיינו לצעוק על העתיד מתוך ההודאה על לשעבר.

[צופה_ומביט]

השאלות טובות ויסודיות.

הצעה לתשובה בס"ד:

לגבי המים, מבואר בחז"ל שאחד הטעמים לארבעת המינים הוא כי מינים אלו צריכים הרבה מים, גדלים על כל מים, ובאים לרצות על המים, ואנו נוטלים אותם לפני המקום [במצות המקום, ובגבולין כל שבעה מדרבנן זכר למקדש] כלומר "הרי אנו כאלו" צמאים וזקוקים למים, ובלי מים ניראה כשם שאלו נראים בלי מים.

וכתוב בתורה שירידת הגשמים היא קשורה עם כל שאר טוב והצטרכות: יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ.

ממילא לומדים מכך שסוכות הוא זמן תפילה על כל המצטרך.

גם לגבי ר"ה המקור בתורה לכך שיש דין בתחילת שנה (ר"ה ח, א) הוא מראשית השנה ועד אחרית שנה, הנאמר בתורה לגבי הגשמים [ומכאן כשיטת הרמב"ן שדין ר"ה הוא על פרנסת עוה"ז]. הרי שכלל חיי האדם נתלים תמיד בגשמים, לעניין הדין.

ובזמן שאומות העולם מתפללים לגשם ישראל מתפללים על בית המקדש, כדאיתא במדרש ב"ר יג, ב בהקשר של צמיחת היבול על ידי הגשמים: "וכל שיח השדה". כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו, כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות, כל האילנות להנאתן של בריות נבראו. מעשה בא' שבצר את כרמו ולן בתוכו, ובאת הרוח ופגעתו. כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת? וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ: מרי, תעביד ארעא! מרי, תצליח ארעא! כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא! מרי, מתי יתבני בית מקדשא?
ובפרט שבנין בית המקדש שייך במיוחד לחג סוכות, שביהמ"ק נקרא בעצמו סוכת שלם, והסוכה צילא דמהימנותא כמשכן ומקדש, ולכמה מפרשים נקבע החג בזמן התחלת בניית המשכן, ומשמע בנביא שנסי מלחמת גוג ומגוג יהיו בחג הסוכות (וכתב הרע"ב שכך קבלה בידינו), ואכן במשניות סוכה הרבה על ביהמ"ק, ובגמרא סוכה שביהמ"ק ירד בנוי מן השמים ברגע אחד, ובברכת המזון הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

כל זה גם בלי דברי המקובלים שבהוש"ר חיתום ע"ג חיתום, והוא סיום הדין דר"ה ויוכ"פ.

[שילה צבי]

להוסיף ולהדגיש את השאלה-
בגמ' בסוכה הלולב נקרא "הושענא" [שאוגדים את ה"הושענא" לבי ריש גלותא ובעוד מקומות]. וזה מדגיש עוד יותר את העניין. מעודי תמהתי על זה, כמה שהגמ' מחברת את העניינים. הרי לולב זה מצווה דאו', רואים שחז"ל הבינו שזה ממש עניין אחד עם ההושענות.
השנה ניתקלתי בהסבר המיוחד של הר"י פערלא, שהניענועים היו רק במקדש- "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". ומלפנים בגבולים "בעידנא דאגבהה נפק ביה". ורק מאוחר יותר תיקנו ניענונים גם בגבולין. ועל אותם ניענועים הגמ' מסבירה שהם לעצור טללים רעים וכו'. שוב רואים את החיבור של החז"ל בין העניינים.
[רק להעיר, שהגמ' אמרה שלעצור רוחות רעות וכו' זה דין בכל ההנפות שבתורה (יש בזה קצת מח' ראשו'), וגם כאן זה פלא לכאו' כל הנפה זה דין בפני עצמו].

[דרומי]

לפום ריהטא אין לדמות כלל את ריבוי ההושענות בהושע"ר שהוא יום דין וכו', לבין אמירת ההושענא בשאר ימי חג הסוכות שהם ימי השמחה הגדולים בשנה.

וכמדומני שיש מבארים שמקומו של הו"ר לפני השמחה הגדולה של שמע"צ הוא כעין מקומו של תענית אסתר לפני שמחת פורים, וכעין חרישה לפני הזריעה כו'.

[צופה_ומביט]

לפום ריהטא אין לדמות כלל את ריבוי ההושענות בהושע"ר שהוא יום דין וכו', לבין אמירת ההושענא בשאר ימי חג הסוכות שהם ימי השמחה הגדולים בשנה.

וכמדומני שיש מבארים שמקומו של הו"ר לפני השמחה הגדולה של שמע"צ הוא כעין מקומו של תענית אסתר לפני שמחת פורים, וכעין חרישה לפני הזריעה כו'.

בנגלה הדין של יום הוש"ר הוא אותו דין על המים של כל סוכות, אלא שהכל הולך אחר החיתום, וכמו ביוכ"פ שרק בנעילה אומרים וחתמנו, לכן בחיתום סוכות מתחננים יותר. וכבר בירושלמי ר"ה שאימתי כל העם בבית הכנסת כבר בשחרית, ואותי יום יום ידרושון, בשני ימים בשנה, יום תרועה ויום ערבה [פלא שלא ביוכ"פ].

גם לגבי נטילת ערבה במקדש מה שקבעו אותה חובה יתירה ביום השביעי שדוחה שבת הוא כי בראשון ישנה כבר חובת הלולב, ואינה ניכרת לעצמה, וגם לגבי אמצע החג יש טעם, עיי"ש. ואלמלא טעמים אלה היתה חובה זו גם ביום אחר בסוכות, ולא בהוש"ר.

רק בנסתר מבואר שהוש"ר הוא חיתום הדין של ר"ה ויוכ"פ, בגדר חותם ע"ג חותם, או מסירת הפתקין.

מצד ההלכה יש בהוש"ר את אותו חיוב שמחה בדיוק כמו בכל ימי סוכות. ומקרא מלא הוא: ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. ובפסוקי התורה אין שום חילוק שמבדיל בין יום השביעי של סוכות לשאר ימי החג [בפרט ימי חוה"מ].

[עושה חדשות]

יש"כ.

בין בהושע"ר ובין בשאר הימים, ה'בקשות' באות דוקא בשעת ההקפות שהם נועדו לשמחה.
אפילו באופן טכני קשה לדעת מה צריך להרגיש באותה שעה, (מזכיר את הדילמה של שעת תקיעת שופר...)

אולי להוסיף עוד, שבהקפות בשמח"ת ג"כ יש בכל הקפה בקשות, הושיעה הצליחה ועננו ביום קראנו.

לענ"ד הכיוון הוא ששמחה גדולה הולך ממש ביחד עם בקשה על העתיד. כן, לשאוג הושענא בזמן שמחתינו.
וכדברי אסף בדה"י א,טז (ועל סמך זה אנו מנענעים ב'הודו' וגם ב'אנא', תוס' סוכה דל"ז)
...יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְקֹוָ֥ק מָלָֽךְ: יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ: אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ: הוֹד֤וּ לַיקֹוָק֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ: וְאִמְר֕וּ הוֹשִׁיעֵ֙נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ:

[צופה_ומביט]

עכשיו עולה בזכרוני שאכן נחלקו להלכה האם ההקפות בלולב הן מצד שמחה או מצד תפילה, והנפק"מ האם אבל מקיף. [וכמדומה גם האם אמירת ההושענות אחר הלל או בסיום התפילה].
וכמדומה שהמחלוקת מתחילה כבר בטעם הקפת המזבח בערבות כל יום במקדש, האם הוא משום שמחה או משום תפילה וריצוי על המים. [הרי היו אומרים בהקפות אנא ה' הושיעה נא וכו' או אני והו הושיעה נא. ותקעו והריעו ותקעו, שבדרך כלל הוא לזיכרון בדין, ומאידך אומרים התוס' שכאן היה משום שמחה].
ואולי תרווייהו איתנהו ביה, גם משום כך וגם משום כך [אי נמי: ההקפה בהליכה סביב המזבח משום שמחה, וזקיפת הערבות סביב המזבח כפופות על גביו לריצוי על המים].
ודו-פרצופין זה הוא הוא מה שאנו מוצאים עד ימינו אנו כמו שהעיר כת"ר לנכון. מקיפין בלולב משום שמחה ובמשך כל ההקפה עוסקים בבקשת "הושע נא".

עוד חשבתי כעת שכפל זה דסוכות מוצאים גם בניסוך המיוחד לו. שתמיד הניסוך הוא של יין, והוא מה שיין משמח אלקים, והלויים אומרים שירה על ניסוך היין. אבל בסוכות מנסכים גם מים. ומפורש בגמרא ר"ה שהוא כדי לרצות על המים.

ובכלל ידוע הכפל של סוכות [הנראה להדיא במוסף שלו שכולו כפול], שהוא סיום מועדי תשרי [וסיום הכל שמיני עצרת, שקרבנו זהה למוסף ר"ה ויוכ"פ], וסיום ג' רגלי השנה, והכל מדויק להדיא בפסוקים ונמצא בחז"ל ואכמ"ל. א"כ יש לומר דמצד הפנים של סוכות כסיום ימי הדין - יש בו ריצוי ובקשה, ומצד הפנים של סוכות כרגל - יש בו שמחה.
אבל אינו חתוך כ"כ, שכן גם מצד סיום הדין יש בו שמחה, על היציאה זכאים בדין בר"ה ויוכ"פ, ועם נברא יהלל י-ה, וכו' כידוע במדרשים.

ועוד חשבתי כעת, שהרעיון של מעלתו בולט מאד בסוכות מצד היותו חג האסיף וזמן גשמי שנה, ובפרט שהא בהא תליא, שהאסיף אל הבתים [מהייבוש של הקיץ] הוא משום שמגיעים גשמי שנה שירטיבו הכל [מלבד מה שיבול השנה שעברה מתלא תליא במה שירדו גשמים בשנה שעברה]. הרי שבחג זה שמחים על יבול השנה שעברה הנאסף כעת אל הבתים, ומתפללים על גשמי שנה שהם התחלת המחזור של יבול השנה הבאה עלינו לטובה. גם זה כפל פנים של סוכות, כחג האסיף, בעניין היבול, והכפל הוא שמחה על העבר ובקשה על העתיד, ובו ממש רואים כיצד הם באים כאחד, כנ"ל שהאסיף כעת הוא משום שמתחילים גשמי שנה, ושהיבול שנאסף הוא תוצאה מגשמי השנה שעברה שהתפללנו עליהם בסוכות שעבר.
[גם כידוע מאמין בחי עולמים וזורע, ומה שמחזק את האמונה הזו הוא כאשר רואים את יבול השנה שעברה הנאסף כעת. אי נמי: הרפתקי דעדו עלה בשנה שעברה, מחזקים את הצורך בתפילה לשנה החדשה הבאה].

[ונתנו ידידים]

לענ"ד הכיוון הוא ששמחה גדולה הולך ממש ביחד עם בקשה על העתיד. כן, לשאוג הושענא בזמן שמחתינו.
וכדברי אסף בדה"י א,טז (ועל סמך זה אנו מנענעים ב'הודו' וגם ב'אנא', תוס' סוכה דל"ז)
...יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְקֹוָ֥ק מָלָֽךְ: יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ: אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ: הוֹד֤וּ לַיקֹוָק֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ: וְאִמְר֕וּ הוֹשִׁיעֵ֙נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ:

יישר כח על המראה מקום.
לגוף השאלה אני לא כ"כ מזדהה איתו, מהו הסתירה בין שמחה הודאה ובקשה.
כל זמן של התרוממות התעלות ודביקות בין אם הוא מתוך תענית וצער ובין אם הוא מתוך שמחה הוא זמן הראוי לבקשה.
וכל מצב של הודיה על העבר ראוי לבא איתו גם בקשה על העתיד.
והרי סוכות הוא זמן של הודיה חג האסיף וא"כ הוא גם זמן בקשה. והוא זמן של התעלות ודביקות מתוך שמחה של מצוה וא"כ הוא עת ראוי לתפילה.
אני חשבתי ששאלתך הראשונה ניה יותר על סוגי הבקשות, למה מבקשים על הגאולה ולמה על ההצלה מהאויבים.
אני רואה עכשיו שזרקת בתוך דבריך המילים שפורים ופסח אינם ימי תפילה, והרי פורים ידוע לכולי עלמא שהוא יום מסוגל מאד לתפילה.

[צופה_ומביט]

גם בירמיה לא, ו [הפטרת ראש השנה]:
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.

[דרומי]

כל אמירת הלל היא ביום שמחה דוקא (ולכן אין אומרים בר"ה ויוהכ"פ שהם ימי אימה כו'), ואעפ"כ, חלק נכבד מההלל הוא בקשות ותחינות - אנא ה' הושיעה נא וגו'.

וכנראה שאין השמחה סותרת את הבקשה והתחינה (במדה מסויימת).

וע"ז כתבתי לעיל שההושענות באות בהמשך להלל, והם המשך טבעי לבקשת אנא ה' הושיעה נא וגו'. ואין בכך כדי לעמעם את השמחה הכללית של חג הסוכות זמן שמחתנו (ולהעיר שגם בשמחת בית השואבה היו מזכירים ענין של תשובה ותיקון - 'אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו' כו').

אמנם ההושענות בהו"ר ארוכות יותר ויש בהם גם בקשות סליחה וכו', וזה כבר מחמת יחודו הנדיר של הושע"ר בדוקא, שהוא מצד אחד יום שמחה גדולה כמו כל ימי חג הסוכות, ומצד שני הוא יום דין מובהק (כמדומה שאין עוד יום במהלך השנה שהוא כ"כ 'מעורבב' כמו יום זה).

[צופה_ומביט]

לפום ריהטא אין לדמות כלל את ריבוי ההושענות בהושע"ר שהוא יום דין וכו', לבין אמירת ההושענא בשאר ימי חג הסוכות שהם ימי השמחה הגדולים בשנה.

וכמדומני שיש מבארים שמקומו של הו"ר לפני השמחה הגדולה של שמע"צ הוא כעין מקומו של תענית אסתר לפני שמחת פורים, וכעין חרישה לפני הזריעה כו'.

בנגלה הדין של יום הוש"ר הוא אותו דין על המים של כל סוכות, אלא שהכל הולך אחר החיתום, וכמו ביוכ"פ שרק בנעילה אומרים וחתמנו, לכן בחיתום סוכות מתחננים יותר. וכבר בירושלמי ר"ה שאימתי כל העם בבית הכנסת כבר בשחרית, ואותי יום יום ידרושון, בשני ימים בשנה, יום תרועה ויום ערבה [פלא שלא ביוכ"פ].

גם לגבי נטילת ערבה במקדש מה שקבעו אותה חובה יתירה ביום השביעי שדוחה שבת הוא כי בראשון ישנה כבר חובת הלולב, ואינה ניכרת לעצמה, וגם לגבי אמצע החג יש טעם, עיי"ש. ואלמלא טעמים אלה היתה חובה זו גם ביום אחר בסוכות, ולא בהוש"ר.

רק בנסתר מבואר שהוש"ר הוא חיתום הדין של ר"ה ויוכ"פ, בגדר חותם ע"ג חותם, או מסירת הפתקין.

מצד ההלכה יש בהוש"ר את אותו חיוב שמחה בדיוק כמו בכל ימי סוכות. ומקרא מלא הוא: ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. ובפסוקי התורה אין שום חילוק שמבדיל בין יום השביעי של סוכות לשאר ימי החג [בפרט ימי חוה"מ].

הליכות שלמה סוכות פרק יב הערה 21:

ברשימות אגדה כתב רבנו: הענין שלא נתגלה תקפו של יום הושענא רבה כיום הדין בדורות הראשונים לכל ישראל הוא מפני שבדורות ההמה היתה אימת הדין רבה ועצומה כראוי ואילו ידעו שהוא יום הדין היתה נפגמת שמחת החג שהיא מצוה מן התורה כל שמונת הימים עכ"ד.

ושם בעמוד ת"ל כותב חתנו הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א:

ושמעתי מאדמו"ח הגאון זצוק"ל שמה שבפוסקים לא נזכר דבר מכל זה וביארו כל הנעשה ביום הזה משום שדנים על המים, וביאר שבדורות הקודמים די היה להם לישראל בהתעוררות ממה שנדונים על המים כדי לעוררם להתחזק כראוי בתפלות ומע"ט, וכיון שהתחזקו והתפללו הועיל זה ממילא גם לענין הגמר דין הנעשה ביום הזה. אבל בדורות האחרונים שהיראת שמים צריכה יותר חיזוק ולא היה די בדין על המים כדי לעורר ולחזק כראוי, נסתובב ממרומים שיתגלה לנו ענין הגמר דין [א"ה: של ר"ה ויוכ"פ] שנעשה ביום הזה כדי שנתעורר עי"ז ביתר שאת ויתר עוז.

אמנם יש להעיר שלכאורה כן נזכר דבר זה בפוסקים קדמונים.
מנהגים למהרי"א טירנא (חג הסוכות ד"ה בהושענא רבה):

ויש שנהגו להדליק נרות של יום כיפור לפי שהוא גמר החתימה ותפילת המים.

ובהגהות מנהגים שם (אות רטז):

ביום שביעי של סוכות כתיב (במדבר כט, לג) כמשפטם, לומר שמה שנגזר בר"ה ונחתם ביוהכ"פ מראים בליל הוש"ר.

עוד הביא בהגהות מנהגים שם ממדרש:

ולמה נקרא שמו הושענא רבה, אמר הקב"ה לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזהו הושענא רבה. א"ל הקב"ה לאברהם: אם אין כפרה לבניך בר"ה יהיה ביוהכ"פ, ואם לאו יהיה בהושע"ר. פירוש, שם אהי"ה בגימטריא כ"א, ואתה בדור כ"א דהיינו עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם, והושע"ר הוא בכ"א ימים לחודש תשרי, וזהו אחדותו של שמי, וזהו הושע"ר.

והובא גם במטה משה (ח"ה סימן תתקנז עניין הושענא רבה) שהוסיף בה מילתא, וממנו באליה רבה (ריש סימן תרסד).
והתוספת היא: כ"א פעמים כ"א עולה תמ"א שהוא "אמת" למפרע, וחותמו של הקב"ה אמת, ולכן הושע"ר הוא יום החתימה.

ועניין מסירת הפתקין בהוש"ר ושעל כן הוא זמן תשובה מובא בזוה"ק, שנתגלה כבר בזמן הראשונים.

[צופה_ומביט]

ובתנחומא אמור סימן כ איתא על כל ימי הסוכות:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לֶכֶת (משלי ל, כט), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְרָץ לִיקַּח לוֹ מֵהֶם לְהַלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מֵטִיבֵי לֶכֶת. מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, הוּא בּוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְהֵן גְּדוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אֶרֶץ (שם פסוק כד), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים (שם), שֶׁהֵן גְּדוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, שֶׁהֵם מִתְחַכְּמִים וּמְלַמְּדִים זְכוּת וְחָכְמָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

מפורש כאן:
א. שסוכות הוא זמן שצריך בו כפרה על כל העוונות.
ב. שהבקשה הזו קשורה ביחד עם הילול לפני הקב"ה.
ג. ששניהם נעשים בארבעת המינים "שהמה חכמים מחוכמים ללמד זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם" [ממילא מובן מדוע הזמן לזה הוא בהקפות עם המינים].

ומה שצריך כפרת עוונות בסוכות, אולי הוא משום הדין על המים, אבל בפשטות הוא כהמשך לדין ר"ה ויוכ"פ. וצ"ע, הרי כבר נתכפר הכל ביוכ"פ.

כמדומה שיש מבארים שבסוכות נעשה ריצוי גמור על הכפרה של יוכ"פ, שנמחק הכל וחוזר לכמות שהיה, כריצוי דורון עולה אחרי פרקליט חטאת.
[יעויין בזה בילקוט שמעוני אמור (רמז תרנא): "אמר רבי, כתיב (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה למען תִוָרא, הסליחה מופקדת אצלך מר"ה, וכל כך למה, למען תִוָרא ליתן אימתך על הבריות. מיוהכ"פ עד החג כל ישראל עסוקין במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו, וביום טוב הראשון של חג הם נוטלין לולביהן ואתרוגיהן בידיהן ומקלסין להקב"ה, והקב"ה אומר להן כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן ואילך חשבו עונותיכם לפניכם. לפיכך אמר ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות, מיום הראשון של מועד ואילך". וכעי"ז איתא בתנחומא (אמור כב) ועיי"ש שקושר הדברים גם לסוכה ולא רק לד' מינים].

ויש מבארים שהוא זמן תשובה מאהבה, וזדונות נעשים כזכויות.

ואולי כי יום ראשון של סוכות הוא "ראשון לחשבון עוונות" של השנה החדשה, ומיד ביום זה כבר רוצים להתנקות ולהתכפר.
וכך רואים ביערות דבש (ח"ב דרוש י עמ' תשנד), שכותב חידוש [ידוע בשמו] לעניין קטרוג השטן, דבגמרא יומא כ, א איתא שאינו מקטרג יום אחד בשנה [שנת חמה, וראה בשיעורי הגרמ"ש את הקשר בין יוכ"פ לשנת חמה], "השטן" בגימטריא שס"ד, ואילו היער"ד מקשה הרי שמו "שטן", בלא ה"א הידיעה (קושיית המהרש"א בנדרים לב, א), ועונה שאה"נ, הוא מקטרג רק שנ"ט ימים בשנה [כשמו "שטן"], כי אינו מקטרג לא ביוכ"פ ולא בחמישה ימים שאחרי יוכ"פ. עכ"ד. וקשה, הרי ימים אלו כוללים את יו"ט ראשון של סוכות, שהוא להדיא "ראשון לחשבון עוונות", ורק על הימים שקודם סוכות אמרו חז"ל שטרודים בהם במצוות ולכן אין פנויים לעוונות. מבאר היער"ד שאדרבה, זו כוונת התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון", היות שהוא ראשון לחשבון עוונות - לכן קחו ביום זה את המינים והללו בהם שיהיה לכם ריצוי וכפרה - וממילא על ידי המינים השטן לא מקטרג גם ביום זה [מדאורייתא ניטל לולב בגבולין רק ביום הראשון].
וזה לשון היער"ד:

ובזה תבין מה שאמרו חז"ל השטן בגימטריא שס"ד, ויום אחד יום הכפור אין לו רשות, ויש להבין הא ה' דמלת השטן הוא רק משמש לפעולת ה' הידיעה אבל עיקר שמו שטן, וכי שמו השטן, ואם כן עדיין חסרו ה' ימים (למנין הימים שאינו יכול להשטין בהם). אבל זה הוא אלו ה' ימים, ד' ימים בין יום הכפור לסוכות, ויום ראשון דלולב ואתרוג מגין ואין לו רשות כנ"ל, ולכך אין לו רק שנ"ט ימים. וזו היא כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא אלא ראשון לחשבון עוונות וכו' ובו ביום נלקח לולב שהוא גם כן כופה לסטרא אחרא, ולכך נרמז ה' בלולב ולא בסוכה ולהורות כי ה' ימים שאין לו אחיזה.

[בכל זה גם מיושב עצם דברי היער"ד הכיצד עולים בקנה אחד עם הגמרא. שהגמרא דיברה על ימים שהשטן אינו מקטרג בהם מצד ה"עצם", יום שבו מצד עיצומו של יום אין לו רשות לקטרג, וכזה יש רק יום אחד בשנה. ופוק חזי מיניה וביה בגמרא שם שבאותה המימרא מובא שאינו מקטרג אפילו כאשר במקומות התורה עוברים עבירות חמורות ביותר של כריתות וחילול יוהכ"פ בעיצומו של יוהכ"פ, ועל זה גופא אומרת הגמרא שם שהשטן אינו יכול לקטרג ביום זה. אבל הימים שהוסיף היער"ד הם ימים שהעיסוק של ישראל במצוות סותם את פי השטן, ואלו ד' ימים שבין יוכ"פ לסוכות שבהם טרודים במצוות ואינם פנויים לעוונות, ויום ראשון של סוכות ששמחים ומהללים בארבעת המינים שהמה חכמים מחוכמים. הדבר מתאים למקור הגימטריא של הגמרא ושל היער"ד. הגמרא מדברת על "השטן", הידוע (עיין במהרש"א נדרים הנ"ל), העצמי, והוא הידוע אינו מקטרג רק יום אחד בשנה, מצד עיצומו של יום, העומד כנגד עצמו של השטן. ואילו היער"ד מדבר על "שטן", בלי יידוע, אלא כל קטרוג ומקטרג (פירוש המילה שטן), דהיינו שבפועל אין קטרוג בעוד חמישה ימים, אף שאינו מצד עיצומם של הימים ואינו עומד כנגד עצמו של השטן. אגב, גם החתם סופר בדרשותיו (ח"א עמ' נה ד"ה שבעת ימים תחוג) כותב כעין היער"ד, שהשטן לא מקטרג חמישה ימים בשנה, יוכ"פ ועוד ד' ימים שאחריו, עיי"ש הטעם (וגם הוא מבאר בדבריו את החילוק בין "שטן" ל"השטן"), ואמנם לא כלל בחשבונו את יום א' של סוכות].

[צופה_ומביט]

עוד מוצאים בראשונים שהוש"ר במסוים שייך לנצחון ישראל בדין ר"ה ויוכ"פ, במדרש תהלים בובר יז, ה לאחר שמרחיב [כמו עוד מדרשים] שאחרי ר"ה ויוכ"פ אין אדם יודע מי ניצח בדין האם ישראל או אוה"ע וכו':

וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות וכו' ומיד מלאכי השרת שמחים ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל.

את כפל המשמעות של ארבעת המינים, שמחה ותפילה, רואים גם ביום הושענא רבה, בטעם שמסירים את הטבעות העליונות של הלולב. שהלבוש כתב שהוא להרבות שמחה בכסכוס וקול יותר, והב"ח כתב שהוא כי הנענועים נתקנו לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ובהוש"ר הוא זמן החיתום על המים ולכן יש לנענע בו יותר.


עוד הזכרנו היום בהושענות פעמיים שהלולב ומיניו עניינם תפילה ובקשה על המים:
תענה אמונים:

שׁוֹאֲלִים בְּרִבּוּעַ אֶשְׁלֵי מַיִם

אז כעיני עבדים:

שִׂיחִים בְּדֶרֶךְ מַטָּעָתָם. עוֹמְסִים בְּשַׁוְעָתָם. עֲנֵם בְּקוֹל פְּגִיעָתָם