אופן ההנהגה בשמחת תורה הקרוב – ראיות וסברות

[בברכה המשולשת]

נתבקשתי להכניס:

יש להסתפק איך לנהוג השנה בשמחת תורה הקרוב, היורצייט הראשון למאות אחינו בני ישראל שנטבחו ועונו במיתות משונות.

ונראה פשוט שאי אפשר לבטל את שמחת החג [בשר ויין] ושמחת התורה [ריקודים],
וכנ"ל נראה שאי אפשר לא לעשות איזה היכר וזכרון, על הרבה הרבה מאחינו בני ישראל ז"ל הי"ד שעלו במעלות קדושים, מכל הציבורים.

ואולי כגון הקפה אחת בשירים יותר שקטים?
ולפחות "יזכור" על הקדושים?

[כדכד]

יזכור עושים ממילא

[חד ברנש]

האם היארצייט הוא 'שמחת תורה' או 'השביעי באוקטובר'?

[כדכד]

כל אחד והלוח שלו

[כמהים_]

מתוך שיחת הגר"ש וולבה בשמחת תורה תשל"ד, אף שיש לחלק וכו' (מאמרי ימי הרצון, עמ' רצ):

ובאשר הפעם כל שמחת יו"ט היא בבחינת "ושיקווי בככי מסכתי" כאשר אחינו נתונים למוראות המלחמה נתחיל כל הקפה עם אמירת פרק תהלים ותפלת "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבי' וכו'" ונתפלל שירוחמו במהרה מן השמים

[חד ברנש]

אך שמא במקרה הזה, שהיארצייט העברי חל ביום-טוב האסור באבל, עדיף לאמץ את היארצייט הכללי,
מדוע לנו להיות טובים מרוב רובם של המשפחות והעם המציינים את השביעי באוקטובר?

[עזריאל ברגר]

אך שמא במקרה הזה, שהיארצייט העברי חל ביום-טוב האסור באבל, עדיף לאמץ את היארצייט הכללי,
מדוע לנו להיות טובים מרוב רובם של המשפחות והעם המציינים את השביעי באוקטובר?

חלילה חלילה לנו מלהימשך אחרי עמי הארצות!
אנו יהודים, ואנו מציינים את היארצייט בתאריך שלו, בלי שום התחכמויות!

אגב, המדינה קבעה יום אבל לדורות, לתאריך כ"ד תשרי (המוזכר בתנ"ך כיום אבל בימי עזרא ונחמיה).

[עזריאל ברגר]

ולגופם של דברים - גם בליל הסדר נהרגו יהודים (בשנת תשס"ב), וכמדומני שגם בפורים באחת השנים (אם לא בכמה), ובשואה - נהרגו יהודים בכל תאריך שתבחר על פני לוח השנה (וכמדומני שבכל יום תמצא שנהרגו יותר יהודים מאשר בכל המלחמה האחרונה כולה), ובמסעי הצלב - נהרגו יהודים בחג השבועות וכו'.
וברור שמנהג ישראל הוא שלא לבטל את החג מפני האבלות, ואדרבה: אפילו מי שמת לו מת בחג עצמו - האבלות נדחית עד אחרי החג!
ולכן לדעתי יש לקיים את כל מנהגי החג כבשנים קדמוניות, ללא שום "הקלות" וללא שום בריחה ממנהגי השמחה (ודלא כאלו שתואנה הם מבקשים למעט את שמחתנו ואכמ"ל), אלא שיש שיש לתת מקום לציון הכאב וכו', וכפי שאכתוב בהמשך.

[עזריאל ברגר]

מעתיק מתוך https://www.inn.co.il/news/648134 - מאת הרב ליאור אנגלמן, פורסם בתאריך ט' באלול תשפ"ד

שמחת תורה – מה יהא עליה?
לא כל גילוי של שמחה הוא חוסר אכפתיות וחוסר רגישות כלפי משפחות החטופים והמשפחות השכולות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשמחה בתורה – בנצח שלנו ובאמונה במי שאנחנו * הצעה מעשית לעיצוב אופיו של שמחת תורה המתקרב


דילמת שמחת תורה

אני יודע, שמחת תורה עוד הרבה זמן, אלול של סליחות וכל החגים לפנינו, אבל אם לא נחשוב בזמן אולי זה יתפוס אותנו לא מוכנים, וכדאי לארגן את המחשבות לקראת שמחת תורה הקרוב. מה יהיו פניו של החג הזה? איך מתהלכים בין שמחת החג לאסון הנורא שפקד אותנו בחג שעבר? האם נכון, כפי שנשמעים קולות, "לרקוד כפליים" במקום הריקודים של שנה שעברה, להוכיח שלא שברו אותנו, שלא לקחו לנו את השמחה? האם להפך, אולי יש להוריד את מפלס הריקודים, הרי זהו יום האזכרה של נרצחים ולוחמים רבים? אולי הריקודים בבתי הכנסת ייתפסו בקרב אחינו שאינם פוקדים את המקום כניכור וניתוק, ואולי יש רגעים שבהם לא משנה מה יגידו, וגם אם לא יבינו אותנו יש לרקוד? ומה בנוגע לחברי הקהילה ששכלו את בני משפחתם בדיוק ביום הזה? איך מפרנסים את כל זה גם יחד? ובכלל, מה עושים כשבקהילה עצמה נשמעים קולות שונים, ומטבע הדברים באירועים כאלה אלה קולות רמים ועוצמתיים מלאי כאב ואכפתיות. האם יש דרך נכונה, או שהכול על פי הלכי הרוח הקהילתיים? בסוף, אין לנו את הפריווילגיה להישאר בתחום הרעיוני, צריך להכריע מה עושים.

מה שאכתוב כאן מייצג את דעתי בלבד, לא נאמר מטעם גוף כזה או אחר, ואני לא מתיימר לחשוב שזו בהכרח הדרך הנכונה. הסיבה העיקרית שבשלה אני מפרסם את הדברים האלה היא כדי לעורר את הדיון הזה מבעוד יום, כדי שההחלטות יתקבלו בנחת ובחוכמה.

ואולי מהמקום הזה כדאי להתחיל: אני מציע שכל קהילה וכל בית כנסת לא ידחו את הדיון הזה לדקה התשעים. חשבו על זה, דונו בזה, תראו איך נכון לעשות את זה בקהילה שלכם. אני לא בטוח שזה מסוג ההחלטות שגבאי שנבחר באקראי לשנה הזאת יכול לקבל לבד, וגם החלטה שלא להחליט ולנהוג כבכל שנה, גם זו החלטה. יש בחלק מהקהילות רבני קהילה שזוכים לאמון רחב מהציבור שילך אחריהם גם בהכרעה כיצד ייראה שמחת תורה הקרוב, אבל זה לא המצב בכל מקום, וכדאי לחשוב.


עקרונות יסוד

לפני הדיון הפרקטי, כדאי לומר דבר מה ברמה העקרונית. בשנה האחרונה נשמעים קולות רבים, בעיקר מהזירה החילונית האידאולוגית, שלפיהם כל גילוי של שמחה בתקופה הזאת נתפס כחוסר רגישות וחוסר אכפתיות כלפי משפחות חטופים או משפחות שכולות. אני חולק על זה גם בסתם יום של חול, וחושב שאווירה של דכדוך ועצבות מורידה את הרוח ואת היכולת לעמוד באתגרים. אבל הדיון שלנו אחר, מפני שהוא עוסק בשמחה בחג.

כל מי שחווה אבלות במישור הפרטי מכיר את הרגע הזה שבו אבלות וצער נוראי נפגשים עם שבת, יש שחוו גם מפגש של אבל עם חג. במקרים האלה ההלכה ברורה: בשבת אבלים בצנעה (לפחות לרוב השיטות) אבל לא אבלים במישור הציבורי הגלוי, אין אבלות בפרהסיה. החג מפסיק את השבעה שהתחילה לפניו ודוחה את האבלות שהתרגשה בעיצומו. השיטה הזאת היא תפיסת עולם עקרונית: האבל שייך לרגע הזה, אבל השבת והחג נוגעים במקומות נצחיים יותר וכלליים יותר. אין בהם ניכור לכאבו של האדם, אלא הזדמנות של האבל לגעת במשהו שהוא מעבר לכאן ועכשיו ולצער הנורא שפגע בו. הנגיעה במקום הנצחי מעניקה נחמה מסוג אחר. זו הסיבה שלשון מנחמי אבלים בשבת שונה מהנחמה של יום חול: "יכולה השבת שתנחם". אין עצימת עיניים לנוכח הכאב, אבל יש במה להיאחז. יש תקווה. לא תמיד רואים אותה בסתם יום של חול, אבל היא מבצבצת בשבתות וחגים.

ככלל, התפיסה היהודית בנוגע לאבלות וחגים היא תפיסה שמסוגלת להכיל מורכבות. אנחנו לא רק שמחים ולא רק עצובים, אנחנו מחזיקים הפכים. המשפחה שלנו ישבה שבעה בפורים עם בגדי חג על כיסאות רגילים. קיבלנו תנחומים ועשינו גם סעודת פורים, אחרת מכל השנים, אבל גם לא בדיוק סעודת אבלות. מורכבות.

גם בסוכות ובשמחת תורה ישנה מורכבות. החג כאמור מפסיק את השבעה, אבל האבל עצמו לא לוקח חלק בהקפות ובריקודים. יש לו מצווה לשמוח בחג, אבל גם לשמחה הזאת יש גבול. עם זאת, הקהילה רוקדת, אולי גם בשבילו. מורכב.


משמעות הריקודים בשמחת תורה

ריקודי החג אינם מנותקים ממאורעות שמחת תורה שעבר, כי אם קשורים אליהם בקשר אמיץ. התורה שבה אנחנו שמחים היא שהפכה אותנו למה שאנחנו, וגם האנטישמיות שבגלגולה הנוכחי התפרצה עלינו לפני שנה היא התנגדות ליהדותנו. הם טובחים בנו בקריאות דתיות כחלק מתפיסה דתית, והיכולת לרקוד עם התורה מעידה על כך שאנחנו שמחים על מה שאנחנו, מחוברים לזהות שלנו ויודעים את רוחנו. אנחנו קוראים בשמחת תורה "ה׳ מסיני בא", וחכמים דרשו שההר שעליו ניתנה תורה נקרא סיני מפני שירדה עליו שנאה לאומות העולם על ישראל. ריקוד בשמחת תורה הקרוב אין משמעותו עיוורון לכאב - משמעותו שאנחנו לא מתייאשים על אף המחיר הכבד של מסע החיים היהודי, אנחנו אפילו מצליחים לשמוח בו.


יזכור

אחד הדברים המדהימים שמתרחשים בכל שנה בשמחת תורה הוא מעמד ה'יזכור'. דווקא בשיאו של היום השמח הזה, בין קריאת התורה להקפות, עוצרים בחלק מהקהילות את הכול ומזכירים את נשמות הנפטרים. לרגע מתערבבת השמחה בזיכרון. כל מי שרוקד אחרי יזכור רוקד עם היזכור, על אף היזכור ובגלל היזכור. זה ריקוד עמוק, לא מחולות של ריקנות.


הצעה מעשית

לאור כל זה, הצעתי המעשית היא זו: נדמה לי שראוי שריקודי הנצח הללו לא יתבטלו, ואי אפשר שהשבר יגבר על שמחת החג. עם זאת, אני חושב שיש מקום לתת ביטוי לכמה שירים נשמתיים יותר במהלך ההקפות, שירים עמוקים שנוגעים בשנה שלנו. אני חושב שראוי לומר בפני הציבור כמה מילים מיוחדות לפני ההקפות השנה, בין אם הרב ובין אם אחד המתפללים, כדי להתכוונן אל הערך המיוחד של שמחת תורה בשנה הזאת. אני חושב שבאופן מיוחד חייבים לפני הריקודים הללו לפנות אל הילדים ואל בני הנוער ולהסביר את הדברים, בשפתם. שלא יחוו חס וחלילה שמחה מנותקת ושלא יניחו לשבר לכבוש את שמחת החג. חשוב גם להזכיר את כל הדברים הטובים שהתגלו בשנה הקשה הזאת, שיש גם על מה לשמוח מלבד על עצם התורה. אני חושב שגם לפני מעמד היזכור במקומות שנוהגים לומר, כדאי לציין ולהזכיר במיוחד את הזיכרון והערבות לחללים. דיבור רציני על הדברים יביא גם לשמחה אחרת.

אני חושב שבקהילות שנמצאות במקומות מגורים הטרוגניים של דתיים וחילונים, כדאי לעשות מאמץ לבטא זאת כלפי חוץ. אולי להכין מודעות שבהן מזמינים את הציבור למעמד היזכור שיוקדש גם לנרצחי שמחת תורה ונופלי המלחמה. אולי להזמין למעמד משפחות שכולות או להזמין משפחות חטופים לתפילה להשבת החטופים. לכתוב ששמחת תורה שלנו מחוברת היטב לעם שלנו ושואבת כוחות ממי שאנחנו.

מלאכים

עוד יעמדו בשמיים שורות שורות של מלאכים, ישקיפו על ההקפות ויאמרו לפניו: ראה את בניך, אפילו עכשיו אינם מפנים לך עורף ומרקדים לפניך.


לתגובות: [email protected]

[עזריאל ברגר]

העתקתי את דבריו של הרב ליאור בשלמותם, כי אני מזדהה עם דבריו, ובפרט עם האמירה שזה דבר שצריכים לתכנן מראש, ולא להשאיר לרגע האחרון.

בפרט בקשר ל"יזכור" - סבורני שכדאי לעשות איזשהו טקס של "יזכור ציבורי" לפני שצעירי-הציבור יוצאים, או אחרי שהם חוזרים, ובו יזכירו את נשמותיהם של ההרוגים על קידוש השם וכו'.

אפשר לעשות זאת באמירת "אב הרחמים" המודפס בסידורים (המדבר על "קהילות הקודש" שנהרגו רח"ל), אבל לכאורה כדאי להוסיף עוד - אם כנוסח תפילה ואם כדיבור אל הציבור.


אגב, לפענ"ד כדאי לעשות עסק גדול מאמירת "אב הרחמים" והזכרת הנשמות ביום הכיפורים הקרוב, שבו הן נאמרות באווירה הרבה יותר רצינית מאשר בשמח"ת בארה"ק.

[עזריאל ברגר]

דוגמא לדיבור שאפשר לומר לציבור בתחילת/אמצע ההקפות, או בעת הקידוש/התוועדות שלפניהן וכדו':

בליל שמחת תורה תשי"ד - 70 שנה בדיוק לפני... - הרבי מליובאוויטש התוועד עם הקהל לקראת הקפות, ודיבר על קבוצה של יהודים שחגגו בסמיכות ל770 שלא באופן הראוי ע"פ תורה (הוא לא פירט, אבל כנראה שהיה שם תערובת גברים ונשים, וגם שירים/מוזיקה שלא מתאימים וכו'), וביאר שהנשמות האלוקיות של היהודים האלו רוצות לשמוח ולרקוד בשמחת-תורה, אבל מכיוון שהנפש הבהמית מתגברת - לכן הם עושים את זה בצורה לא נכונה, והדבר הראוי הוא לקרוא ליהודים האלו שיבואו לתוך בית הכנסת לשמוח כראוי.
אחד הסיפורים המיוחדים שפורסמו על הרוגי מסיבת הנובה הי"ד, הוא על יהודה בכר הי"ד, שבדרכו למסיבה הקליט סרטון שבו הוא שר "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא .... ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא"...
https://www.youtube.com/watch?v=gvjrh7LHlrw
מקשיבים לשיר (כדקה וחצי) ושומעים ממש את הנשמה שלו בוכה...

ועל כן כדאי שנשיר עכשיו את השיר הזה לזכרו ולעילוי נשמתו.

[עזריאל ברגר]

מצו"ב השיחה המלאה של הרבי מליל שמח"ת תשי"ד.
הדיבור על אלו שרקדו בחצר וכו' - בעמודים האחרונים.
ניסיתי להבין מה בדיוק היה שם, ולא הצלחתי למצוא תיאור מלבד מה שכתוב בשיחה.

ברשימת השיחה ביידיש - הדברים נכתבו בסגנון קצת שונה, ושם מדובר במפורש על "ניגונים של לעומת זה" ועל "ריקודים בתערובת באופן האסור".

משיחת_ליל_שמחת_תשיד.jpg (38.03 KiB) נצפה 2010 פעמים

ואינני יודע מה יותר מדויק, כי זה לא הוגה על ידי הרבי, וכמובן לא הוקלט מפני קדושת החג, והכל לפי זכרונם של האנשים שהשתתפו בהתוועדות.

[צופה_ומביט]

השאלה היא בגלל שזה היאהרצייט?
[מה עושה מי שהיאה"צ שלו על הוריו ל"ע חל בשמחת תורה?]
כי אני לא ראיתי שמישהו הפסיק השנה [ואפילו בחודשים הראשונים] אירועי ספורט או מופעי/תוכניות בידור [כולל מהובלות וחסרות כל תוכן, רק "בידור המוח" לכל עבר כפשוטו] וכו' וכו' וכו'.
לאחרונה התפרסם בעולם סרט על מסיבת הנובה והטבח המחריד שעשו שם הנאצים הערבים ימח שמם וזכרם. הסרט נקרא: "עוד נחזור לרקוד".
אין לי שום ספק שמתישהוא תתקיים עוד מסיבת נובה בדיוק בתאריך הטבח [וכשיתאפשר: בדיוק במקום ההוא] כדי לקדש את החיים ולזכרם ולמורשתם של הנרצחים שרק רצו לרקוד וכו' וכו'.
אז בדיוק את שמחת התורה ודביקות הקב"ה נבטל? את השמחה בהיותנו עם קרובו בנו יחידו [כידוע המון מחז"ל על יום זה]?
בדיוק שמחה יהודית-תורנית של יראים ושלמים היא זו שצריכה לבוש ולהיכלם ולהסתיר פניה בפני כל מלעיז זר ומנוכר?
כל מקועקע ומנוזם יוכל לרקוד יחף בגופיה כשהוא מטושטש ומעושן ביום הזה ולומר שהוא מקדש את החיים ורוקד לזכר הנרצחים ויקבל מחיאות כפיים וכל הכבוד ואיזה יופי, ורק אנחנו לא נוכל לרקוד לפני הקב"ה אבינו מלכנו ודברו התורה חיינו ביום הזה?
די לנחיתות ולהאשמה העצמית. [ומה שאחרים חושבים עלינו ומאשימים אותנו - לא ישתנה כהוא זה בגלל משהו נוסף שנעשה או לא נעשה. עד שכמובן נהיה כמותם, חרדי-מחמד כלבבם, עם דת לייט כבקשתך. מישהו מעוניין?].
מה עוד שבציבור הכללי ובכל העולם היאהרצייט כבר היה, ב7/10. נהגו בו כיום אבל לאומי. הם לא יעשו עוד אחד בשמחת תורה, ועבורם הוא אינו תאריך היאה"צ.

אם בכ"ז רוצים לקשר למאורעות היום לפני שנה, אזי חלק מהשמחה וההודיה שלנו ביום זה תהיה:
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

[חד ברנש]

צופה,
אמת ויציב!

[כמהים_]

השאלה היא בגלל שזה היאהרצייט?
[מה עושה מי שהיאה"צ שלו על הוריו ל"ע חל בשמחת תורה?]
כי אני לא ראיתי שמישהו הפסיק השנה [ואפילו בחודשים הראשונים] אירועי ספורט או מופעי/תוכניות בידור [כולל מהובלות וחסרות כל תוכן, רק "בידור המוח" לכל עבר כפשוטו] וכו' וכו' וכו'.
לאחרונה התפרסם בעולם סרט על מסיבת הנובה והטבח המחריד שעשו שם הנאצים הערבים ימח שמם וזכרם. הסרט נקרא: "עוד נחזור לרקוד".
אין לי שום ספק שמתישהוא תתקיים עוד מסיבת נובה בדיוק בתאריך הטבח [וכשיתאפשר: בדיוק במקום ההוא] כדי לקדש את החיים ולזכרם ולמורשתם של הנרצחים שרק רצו לרקוד וכו' וכו'.
אז בדיוק את שמחת התורה ודביקות הקב"ה נבטל? את השמחה בהיותנו עם קרובו בנו יחידו [כידוע המון מחז"ל על יום זה]?
בדיוק שמחה יהודית-תורנית של יראים ושלמים היא זו שצריכה לבוש ולהיכלם ולהסתיר פניה בפני כל מלעיז זר ומנוכר?
כל מקועקע ומנוזם יוכל לרקוד יחף בגופיה כשהוא מטושטש ומעושן ביום הזה ולומר שהוא מקדש את החיים ורוקד לזכר הנרצחים ויקבל מחיאות כפיים וכל הכבוד ואיזה יופי, ורק אנחנו לא נוכל לרקוד לפני הקב"ה אבינו מלכנו ודברו התורה חיינו ביום הזה?
די לנחיתות ולהאשמה העצמית. [ומה שאחרים חושבים עלינו ומאשימים אותנו - לא ישתנה כהוא זה בגלל משהו נוסף שנעשה או לא נעשה. עד שכמובן נהיה כמותם, חרדי-מחמד כלבבם, עם דת לייט כבקשתך. מישהו מעוניין?].
מה עוד שבציבור הכללי ובכל העולם היאהרצייט כבר היה, ב7/10. נהגו בו כיום אבל לאומי. הם לא יעשו עוד אחד בשמחת תורה, ועבורם הוא אינו תאריך היאה"צ.

אם בכ"ז רוצים לקשר למאורעות היום לפני שנה, אזי חלק מהשמחה וההודיה שלנו ביום זה תהיה:
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אם הדיון הוא מצד מה יאמרו וכו', הרי שכל מה שכתב מעכ"ת מדויק. לענ"ד נדמה שהדיון החשוב יותר הוא לגופם של דברים, כיצד ראוי לנו עצמנו לנהוג בשמח"ת שנה זו, בין שמחת יו"ט ושמחת התורה לכאב זכרון דם אחינו שנשפך ממש ביום זה.
ענ"ד האישית היא בדומה לדברי הרב עזריאל, שאין למעט בשמחה כלל, וראוי לציין את הזכרון באופ"א (כגון ביזכור), אבל אפשר להבין גם דעות אחרות בשאלה זו (בפרט ממי שחווה מקרוב את המאורעות), מבלי להתיחס כלל למה יאמרו או כיצד התועים נוהגים בחגיגותיהם.

ענין נוסף, שלענ"ד יש להפריד משאלת זכרון מאורעות שמח"ת תשפ"ד, הוא העובדה שככל הנראה כרגע גם שמח"ת עדיין יהיה בעת מלחמה ממש, ועדין יהיו מאחינו שמחרפים נפשם בו בזמן, ולזה קשורים דברי הרב וולבה שציינתי לעיל.

[צאנזער]

די לנחיתות ולהאשמה העצמית. [ומה שאחרים חושבים עלינו ומאשימים אותנו - לא ישתנה כהוא זה בגלל משהו נוסף שנעשה או לא נעשה. עד שכמובן נהיה כמותם, חרדי-מחמד כלבבם, עם דת לייט כבקשתך. מישהו מעוניין?].

אם ירדתי לעומק דעתם של המתווכחים כאן, השאלה אינה נובעת מ"מה יאמרו", או מהניסיון להתנחמד ליחפים והמקועקעים כלשונך, אלא שאלה כנה איך להתייחס מבחינה פנימית ליום המורכב הזה, וההתנגשות בין האסון הבלתי נתפס למראה הדם שעדיין שותת - וקשה אפילו לקרוא לזה "זכרון" - לבין השמחה המסורתית.

העתקתי מכאן:

בתקופתנו, כפי שאמרו צדיקים לאחר מלחמת העולם השנייה, מפני כמה סיבות אין מקובל לגזור גזרות ולתקן תקנות בעקבות מאורעות קשים. אך לא כך היה בדורות עברו, כמו למשל בעת שהתחוללו פרעות קשים בעיצומו של יום שמחת תורה בעיר קראקא שבפולין.

היה זה באמצע ההקפות, כאשר יהודי קראקא צוהלים ורוקדים עם ספרי התורה. באמצע ההקפה הרביעית, בעוד המוני המתפללים בבית הכנסת העתיק [ה'אַלְטֶע שׁוּל'] מפזזים לכבודה של תורה, פורצים לפתע שונאי ישראל אל תוך בית הכנסת, שולפים בכוח קבוצת יהודים, את חלקם שובים בשבי, ואת חלקם שופכים דמם על קידוש שם שמים. מרירות ועצב עטפה את קראקא היהודית. הלוויה טראגית נערכה במוצאו של יום, כשבסופה נטמנו הרוגי המלכות זה לצד זה בתוך קבר אחד, ומעליהם כיסו במצבה אחת.

הרצח הטראגי כה חדר ללבבות תושבי העיר ורבניה, עד שקבעו מנהג מאותה שנה בבית הכנסת העתיק, לרקוד בשמחת תורה רק שלוש וחצי הקפות. באמצע ההקפה הרביעית עוצרים את ההקפות ונזכרים באותה שנה עגומה, שנת שצ"ז, בה הופסקו ההקפות באמצעה של ההקפה הרביעית בנסיבות כה נוראיות.

על פי המסורת, מאז אותו המאורע נהגו באמצע ההקפה הרביעית, להחזיר את ספרי התורה לארון, וכל הקהל יושב על הארץ ואומר את הפיוט "יגדל אלקים חי וישתבח" בניגון של קינות לזכרם של הקדושים והטהורים. יש המוסיפים כי המתפללים היו הופכים אז את מעיליהם עם הבטנה למעלה, ויושבים על הארץ לאמירת קינות וסליחות.

על מעשה זה נכתבו גרסאות שונות. על פי אחת הגרסאות, אל בית הכנסת פרצו תלמידי הכמרים הנוצרים יחד עם מוריהם, וערכו טבח רב, ומאות מבין המתפללים נהרגו על קידוש ה', הי"ד. (מובא בספר חגים ומועדים עמ' ס"ו, ועוד).

בכתב עת 'המגיד' שיצא לאור בשנת תרי"ח (שנה א חוברת מ"ז עמ' 186), כותב יליד קראקא, ר' מרדכי ויסמן חיות ז"ל, כי הדבר אירע בשנת ר"ל, בתקופתו של המלך קאזימיר אשר נטה חסדו ליהודים. היה זה בעקבות גוי מקומי שמרד במלכות, המאורע גרם לתסיסה בקרב תושבים נוכריים ריקים ופוחזים אשר חמתם בערה בהם, ומבלי לחשוב פעמיים החליטו לכלות זעמם, איך לא, ביהודים. הם נכנסו לבית הכנסת וטבחו ללא רחם, ר"ל.

[אמנם, ב'נימוקי אורח חיים' (סי' תרס"ט אות א') כתב שמנהג קראקא לא היה שונה משאר הקהילות שנהגו להקיף שלושה הקפות. והסיבה לכך שעשו עוד חצי הקפה, זו היא ההליכה לכיוון הבימה לקראות בתורה. והוסיף כי בדור האחרון ניסו כמה אנשים לשנות את המנהג בבית הכנסת העתיק ולהקיף שבעה הקפות, אך לא הניחו להם הקהל לשנות את המנהג, והצדק אתם, כי מי יהין זאת באתריה דמרן ורבנן רבותינו הפוסקים אשר מפיהן אנו חיים שהתפללו בביהכנ"ס הישנה, וגם הרמ"א התפלל שם לפעמים בתור מרא דאתרא].

[צופה_ומביט]

השאלה היא בגלל שזה היאהרצייט?
[מה עושה מי שהיאה"צ שלו על הוריו ל"ע חל בשמחת תורה?]
כי אני לא ראיתי שמישהו הפסיק השנה [ואפילו בחודשים הראשונים] אירועי ספורט או מופעי/תוכניות בידור [כולל מהובלות וחסרות כל תוכן, רק "בידור המוח" לכל עבר כפשוטו] וכו' וכו' וכו'.
לאחרונה התפרסם בעולם סרט על מסיבת הנובה והטבח המחריד שעשו שם הנאצים הערבים ימח שמם וזכרם. הסרט נקרא: "עוד נחזור לרקוד".
אין לי שום ספק שמתישהוא תתקיים עוד מסיבת נובה בדיוק בתאריך הטבח [וכשיתאפשר: בדיוק במקום ההוא] כדי לקדש את החיים ולזכרם ולמורשתם של הנרצחים שרק רצו לרקוד וכו' וכו'.
אז בדיוק את שמחת התורה ודביקות הקב"ה נבטל? את השמחה בהיותנו עם קרובו בנו יחידו [כידוע המון מחז"ל על יום זה]?
בדיוק שמחה יהודית-תורנית של יראים ושלמים היא זו שצריכה לבוש ולהיכלם ולהסתיר פניה בפני כל מלעיז זר ומנוכר?
כל מקועקע ומנוזם יוכל לרקוד יחף בגופיה כשהוא מטושטש ומעושן ביום הזה ולומר שהוא מקדש את החיים ורוקד לזכר הנרצחים ויקבל מחיאות כפיים וכל הכבוד ואיזה יופי, ורק אנחנו לא נוכל לרקוד לפני הקב"ה אבינו מלכנו ודברו התורה חיינו ביום הזה?
די לנחיתות ולהאשמה העצמית. [ומה שאחרים חושבים עלינו ומאשימים אותנו - לא ישתנה כהוא זה בגלל משהו נוסף שנעשה או לא נעשה. עד שכמובן נהיה כמותם, חרדי-מחמד כלבבם, עם דת לייט כבקשתך. מישהו מעוניין?].
מה עוד שבציבור הכללי ובכל העולם היאהרצייט כבר היה, ב7/10. נהגו בו כיום אבל לאומי. הם לא יעשו עוד אחד בשמחת תורה, ועבורם הוא אינו תאריך היאה"צ.

אם בכ"ז רוצים לקשר למאורעות היום לפני שנה, אזי חלק מהשמחה וההודיה שלנו ביום זה תהיה:
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אם הדיון הוא מצד מה יאמרו וכו', הרי שכל מה שכתב מעכ"ת מדויק. לענ"ד נדמה שהדיון החשוב יותר הוא לגופם של דברים, כיצד ראוי לנו עצמנו לנהוג בשמח"ת שנה זו, בין שמחת יו"ט ושמחת התורה לכאב זכרון דם אחינו שנשפך ממש ביום זה.
ענ"ד האישית היא בדומה לדברי הרב עזריאל, שאין למעט בשמחה כלל, וראוי לציין את הזכרון באופ"א (כגון ביזכור), אבל אפשר להבין גם דעות אחרות בשאלה זו (בפרט ממי שחווה מקרוב את המאורעות), מבלי להתיחס כלל למה יאמרו או כיצד התועים נוהגים בחגיגותיהם.

ענין נוסף, שלענ"ד יש להפריד משאלת זכרון מאורעות שמח"ת תשפ"ד, הוא העובדה שככל הנראה כרגע גם שמח"ת עדיין יהיה בעת מלחמה ממש, ועדין יהיו מאחינו שמחרפים נפשם בו בזמן, ולזה קשורים דברי הרב וולבה שציינתי לעיל.

מסכים עם הכל. יישר כוח.

[עזריאל ברגר]

לדעתי, צריכים בתחילה לחשוב מהו הדבר הנכון, ואחר כך לעסוק בשאלת "מה יאמרו".
בואו נניח שהיום כל היהודים בעולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בשלמות, וכולם יבואו לשאול אותנו איך לנהוג בשמחת תורה, מה תהיה תגובתנו אז?

לדעתי התשובה היא: לשמוח בכל הכוח, ביחד עם נתינת מקום לציון הכאב על היארצייט, וכפי שהצעתי לעיל.
(וברור שזה צריך להיות בתאריך העברי, כפשוט)

ואחרי שהגענו למסקנא שזהו הדבר הנכון בעולם מתוקן ואוטופי - עכשיו צריכים למצוא את הדרך איך להראות זאת בצורה נכונה לכלל הציבור, ובמקומות שיש צורך גדול - לעשות שינויים מעטים, כפי הנדרש.

[אראל]

שלא לשכוח, שבחג השבועות והימים סביב לה, נהרגו בשואה, רוב רובם של יהדות הונגריה, 12000 יהודים ליום רח"ל, ובמשך שני יו"ט של גליות, נהרגו לא פחות מ24 אלף יהודים!
מישהוא זוכר זאת ביום שמחת קבלת התורה???

[צאנזער]

שלא לשכוח, שבחג השבועות והימים סביב לה, נהרגו בשואה, רוב רובם של יהדות הונגריה, 12000 יהודים ליום רח"ל, ובמשך שני יו"ט של גליות, נהרגו לא פחות מ24 אלף יהודים!
מישהוא זוכר זאת ביום שמחת קבלת התורה???

במחנות ההשמדה נהרגו יהודים מסביב לשעון ומסביב ללוח השנה. כל קהילה והתאריך שלה. ואינני רואה סיבה להתמקד ביהדות הונגריה (שאגב, ניצלה ברובה). מה שאין כן כאן, שהאסון הנורא קרה והתחולל כמעט רק במהלך שמחת תורה, הוא ולא אחר, וכמה דואב הלב שהוא היום שמציין את "השמחה בהיותנו עם קרובו בנו יחידו", כפי שנכתב לעיל.

[בברכה המשולשת]

לדעתי, צריכים בתחילה לחשוב מהו הדבר הנכון, ואחר כך לעסוק בשאלת "מה יאמרו".
בואו נניח שהיום כל היהודים בעולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בשלמות, וכולם יבואו לשאול אותנו איך לנהוג בשמחת תורה, מה תהיה תגובתנו אז?

לדעתי התשובה היא: לשמוח בכל הכוח, ביחד עם נתינת מקום לציון הכאב על היארצייט, וכפי שהצעתי לעיל.
(וברור שזה צריך להיות בתאריך העברי, כפשוט)

ואחרי שהגענו למסקנא שזהו הדבר הנכון בעולם מתוקן ואוטופי - עכשיו צריכים למצוא את הדרך איך להראות זאת בצורה נכונה לכלל הציבור, ובמקומות שיש צורך גדול - לעשות שינויים מעטים, כפי הנדרש.

דפח"ח

[צופה_ומביט]

האסון הנורא קרה והתחולל כמעט רק במהלך שמחת תורה, הוא ולא אחר, וכמה דואב הלב שהוא היום שמציין את "השמחה בהיותנו עם קרובו בנו יחידו", כפי שנכתב לעיל.

וזהו גם היאה"צ הראשון למאורעות.

מאידך, ככל שעובר הזמן נעשה הלב והמוח פנוי יותר לראות גם את הנסים העצומים שאירעו באותו היום. למשל: רק בשבועות האחרונים התברר שלנאצים הערבים הלבנונים ימח שמם וזכרם היו מערכים מוכנים לחלוטין לפלישה בדיוק כזו, ובכוח הרבה יותר גדול וצבאי. מוכנים לגמרי. והם לא הצטרפו. ושאר המיליציות זרועות השטן האיראני לא הצטרפו. ואיראן בעצמה לא הצטרפה. הלוא היתה יכולה להיות כאן חצי השמדה ל"ע.

ובפרט שהכשל היה עצום כ"כ שבמשך חצי יום, וכמדומה לפעמים יותר [עד יממה], לא היתה שום התנגדות, והיו מופקרים לגורלם במשך שעות ארוכות, כשהנאצים הערבים ימח שמם וזכרם מסתובבים כבתוך שלהם כפשוטו ועושים ביהודים כרצונם המתועב רח"ל. ואפילו במסיבת הנובה נהרגו 10% מתוך כלל המשתתפים, שזה מספר עצום של 364 איש! אבל לעומת זאת ניצלו מאותו המקום בדיוק 3,150 איש. 90% של הנוכחים. חלקם במעשי נסים של ממש.

החפץ חיים הסביר פעם למישהו שניזוק בזמן היותו שלוח מצוה, שעליו להבין שכאשר אבא כועס על בנו, אילו יכה אותו מיד יהיה זה בחמת זעם ובכוח גדול, ועכ"פ במידת הדין ובלא רחמים. אב רחמן מחכה לרגע שהבן יעשה לו נחת מיוחדת - ודייקא אז יכה אותו על החוב ההוא שמוכרח לחנכו, כי אז הוא ברחמים גדולים ורצוף אהבה.

[דרומי]

כמדומה שבכל הדיון כאן דיברו על שמחת תורה כיארצייט, אבל באמת הוא גם היום שבו נשבו החטופים ה' יצילם במהרה, כך שזה לא רק יארצייט על העבר אלא גם יום שמציין את החי שאינו משתכח מן הלב. זהו גם היום שבו (כלומר, בהשפעתו) נעקרו ממקומם יהודים רבים מישראל ועדיין לא שבו לבתיהם. בקיצור, הדיון הוא גם - ובעיקר - על יקרא דחיי.

ומי יודע, אולי והלוואי שעד שמח"ת כבר יתוקנו כל הענינים הנ"ל, ואולי אפילו כבר נזכה לתחיית המתים ואז נחסוך את כל השאלות.

[גביר]

שלא לשכוח, שבחג השבועות והימים שסביב לו, נהרגו בשואה, רוב רובם של יהדות הונגריה, 12000 יהודים ליום רח"ל, ובמשך שני יו"ט של גליות, נהרגו לא פחות מ24 אלף יהודים!
מישהוא זוכר זאת ביום שמחת קבלת התורה???

כן, בהחלט.
כך למשל, פעם אחת בליל שבועות, עוד בהיותי בחור בישיבה"ק, ניגש אלי ואל החברותא שלי, בתוך הלילה, ר' שלום וייס ז"ל, והחל לספר לנו סיפורים על השואה. באותו זמן לא הבנתי מה ראה על ככה וחשבתי שהתעייף וכיו"ב ותו לא. מאוחר יותר, כשבעזהי"ת הקמתי את ביתי והכרתי מקרוב את יוצאי הונגריה וצאצאיהם, הבנתי שהקשר בין שבועות לשואה טבוע בתודעתם ולא בכדי סיפר לנו ר' שלום את סיפוריו בלילה זה דווקא.

לגופו של אשכול - לענ"ד יש לתת את הדעת לכך שהרשעים רצו להשבית את שמחת התורה ואין להפק את זממם ח"ו, אלא אדרבא לשמוח בשמחת התורה [הם הגיעו, כידוע, די קרוב לכאן, ובחסדי ה' נעצרו באופקים, ואף שבמשך החג טרם נודע לרוב הציבור גודל האסון (התהלכו שמועות שונות על רכב של מחבלים שנכנס לשדרות ועל כך שמספר אנשים נחטפו, בדיעבד התברר שהיקף הזוועה גדול בהרבה) אי אפשר היה להתעלם מהאזעקות התכופות, החל משש וחצי בבוקר (הייתי משוכנע שזוהי תקלה בצופר, נכנסתי לממ"ד אך ורק כי זה הנוהל, אחרי הבום הראשון הבנתי שאין זו טעות), מהעשן שעלה מהנפילות, מהצווים שחולקו וממראה כמה וכמה מן השכנים (כולם, תלי"ת, שומת"צ) שעלו על רכביהם ונסעו למקומות שנקראו אליהם, נקל לדעת איך נראה החג, עם כל הניסיונות להמשיך בהקפות, בקריאת התורה ובתפילה, כך או בדומה לכך היה גם במקומות רבים אחרים, לתקפ"ץ]. עם זאת, אין לשכוח את הקדושים, ולענ"ד ראוי, ומסתמא כך יעשו, להוסיף יזכור מיוחד לזכרם, לאמרו בציבור לפני ההקפות או בצמוד ליזכור שאומרים בלאו הכי בקהילות שנהגו לומר.
[אפשר לדמות זאת, אולי, למנהגם של שרידי השואה, שגם עליו סיפר לי ר' שלום באותו ליל שבועות, לערוך אזכרה לקרוביהם שנספו תחת החופות הרבות שנערכו במחנות העקורים].

[אראל]

שלא לשכוח, שבחג השבועות והימים שסביב לו, נהרגו בשואה, רוב רובם של יהדות הונגריה, 12000 יהודים ליום רח"ל, ובמשך שני יו"ט של גליות, נהרגו לא פחות מ24 אלף יהודים!
מישהוא זוכר זאת ביום שמחת קבלת התורה???

כן, בהחלט.
כך למשל, פעם אחת בליל שבועות, עוד בהיותי בחור בישיבה"ק, ניגש אלי ואל החברותא שלי, בתוך הלילה, ר' שלום וייס ז"ל, והחל לספר לנו סיפורים על השואה. באותו זמן לא הבנתי מה ראה על ככה וחשבתי שהתעייף וכיו"ב ותו לא. מאוחר יותר, כשבעזהי"ת הקמתי את ביתי והכרתי מקרוב את יוצאי הונגריה וצאצאיהם, הבנתי שהקשר בין שבועות לשואה טבוע בתודעתם ולא בכדי סיפר לנו ר' שלום את סיפוריו בלילה זה דווקא..

עדיין זכור לי היטב, איך שיותר ממחצית המתפללים בביהמ"ד, היה להם יארצייט בימי חג השבועות!

[כדכד]

אך שמא במקרה הזה, שהיארצייט העברי חל ביום-טוב האסור באבל, עדיף לאמץ את היארצייט הכללי,
מדוע לנו להיות טובים מרוב רובם של המשפחות והעם המציינים את השביעי באוקטובר?

חלילה חלילה לנו מלהימשך אחרי עמי הארצות!
אנו יהודים, ואנו מציינים את היארצייט בתאריך שלו, בלי שום התחכמויות!

אגב, המדינה קבעה יום אבל לדורות, לתאריך כ"ד תשרי (המוזכר בתנ"ך כיום אבל בימי עזרא ונחמיה).

כד תשרי חל השנה בשבת

[עזריאל ברגר]

כד תשרי חל השנה בשבת

אכן "מועצת חכמי חלם" כבר שמה לב לזה, וקבעה שאם חל בשבת - ידחה למחרתו, כדין ימי האבל ההלכתיים.

[נחומצ'ה]

תשו"ח לבעל צופה ומביט על דבריו הנכוחים.

ועכשיו לענין עצמו.
שמעתי משליח מרכזי של חב"ד באחת הערים המעורבות, שמאד לחוץ משמח"ת השנה בגלל הקושי עם הסביבה
אך מאידך מקל עליו שאחב"י מציינים את יום ה7 לאוקטובר כיום האבל, ומשאירים את החג עצמו כיום חג ושמחה.

השנה במיוחד הקושי בריקוד הוא לאו דוקא בגלל הייארצייט הראשון.. אלא גם בגלל מאות משפחות המתאבלות
על קרוביהם החללים הי"ד, ואלפי משפחות שיקיריהם נמצאים בקרבות, ה' ישמרם ויצילם.

ולסיום אימרה מחזקת שנשמעה בראש השנה מפי א' מגדולי הדור שליט"א [שמו שמור אצלי מסיבה מובנת....]
הגיע אליו לקריאת שֵם אברך שהשתחרר מהמילואים לרגל הולדת הבת. ואמר לו בחביבות: בת תחילה סימן יפה לבנים..
ענה האברך: יש לי כבר בן.. אמר האדמו"ר: אכן, אך 'תחילה' כוונה לתחילת השנה, ויהיה סימן יפה לבנים הנמצאים במלחמה בגבולות

[לבי במערב]

הרב משה גרוזמן, 'נשמה' גל' 46 (אלול תשפ''ד - תשרי תשפ''ה) (1).jpg (1.04 MiB) נצפה 1633 פעמים

[הרואה]

מן הסתם נקבל קצת תוכחה מאחינו התועים שהתודעה ההיסטורית שלהם מתחילה לכל המוקדם בראשית הציונות.
מסתמא דווקא טוב שהם מציינים את השביעי לאוקטובר ולא את שמחת תורה וכך לא יצא חילול ה' גדול כל כך.

[עזריאל ברגר]

מן הסתם נקבל קצת תוכחה....

וזה דבר טוב, כמובא בספרים שעיקר התשובה הוא לשמוע בזיונו ולקבל בשתיקה...

[עזריאל ברגר]

כד תשרי חל השנה בשבת

אכן "מועצת חכמי חלם" כבר שמה לב לזה, וקבעה שאם חל בשבת - ידחה למחרתו, כדין ימי האבל ההלכתיים.

הכינוי "מועצת חכמי חלם" לא בא כביקורת על ההחלטה המסוימת הזאת, אלא על החלמאות הכללית שבה מתנהלת המדינה ואכמ"ל.

[שמר]

אשמח אם יעלו לכאן תיאורים של הקפות שנעשו בגטאות ובמחנות המוות (ישנם הרבה הפזורים במרחבי האוצר) ואולי אז נקבל פורפורציות כיצד מסרו היהודים נפש על קיום מנהג נשגב זה אפילו בעודם בגיא צלמוות, וממילא יוסרו כל התמיהות והאי בהירות כיצד יש לנהוג השנה.

[כי שרית]

לא כ''כ הבנתי את הנושא ואת אריכות הדברים לכאן ולכאן
יש מצוות שמתחת יו''ט דאו' ואסור להתאבל ביום זה כלל וכלל איך אסונות שקראו בתאריך זה יכולים לדחות את החיוב דאו'?
דומני שדברים פשוטים אלו אמורים לסגור את כל הנושא כלעומת שבא

[צופה_ומביט]

הנושא כאן אינו קשור לשמחת יו"ט, "ושמחת בחגך", אותה שמחה שנוהגים בפסח, ובשבועות, וביו"ט ראשון של סוכות, [ובראש השנה ויוכ"פ]. פשיטא שהיו"ט עצמו צריך להיראות כמו ביו"ט ראשון של סוכות נניח.
איש לא מבקש להתאבל ולבטל שמחת יו"ט.
הנושא הוא ריקודים והקפות לשמחת התורה, היתירה והמיוחדת, שעושים לשמחת סיום התורה [עד שכמעט נשתכח בא"י שמו של החג "שמיני עצרת" ובמקומו הוא נקרא "שמחת תורה"], שמקורה בחז"ל הוא רק לעשות סעודה, ולא שונה מכל "סיום". ובאותה שמחה מיוחדת אין חיוב דאורייתא ולא דרבנן, אלא היא מנהג.
[ואכן שמחת התורה ביום זה התחילה ומוזכרת בראשונים כ"סעודות גדולות" לגומרה של תורה, בבית החתן תורה וחתן בראשית, ומשם התפתח, בצירוף המנהג לעשות לקריאת התורה ביום זה של הסיום "הוצאת ספר תורה" רבתי ולהקיף עמו את בית הכנסת (פעם אחת) בדרך מארון הקודש אל הבימה, וממילא היו רוקדים לפניו ומעכבים אותו, ולאחר מכן כבר לא היה די בזה לציבור והמשיכו לסבב עם הס"ת את בית הכנסת עוד ועוד וכו'. ודוק בפסוקי אתה הראית שאינם אלא "הוצאת ספר תורה רבתי" של ריבוי פסוקים, ומקום ההקפות הוא לפני קריאת התורה, ובלילה ג"כ אצל הקוראים בתורה בלילה].

[ספרים וועלט]

//

[קו ירוק]

צופה,
אמת ויציב!

גא"מ.
ולפלא איך שדיבורים כשל המזרחי של פעם, נחשבים היום לגיטימיים ברחוב החרדי וכנושא לדיון בכלל..

[עזריאל ברגר]

איך נרקוד השנה בשמחת תורה? הרב שניאור אשכנזי במסר מרגש:
https://www.youtube.com/watch?v=i45UxgaRaM8

ומצו"ב לחסומים (יש לשנות את הסיומת מmp3 לmp4 כדי לראות):

[עזריאל ברגר]

ועוד מהרב שניאור אשכנזי - שבע סיבות מדוע לשמוח בשמח"ת הבעל"ט.

[עזריאל ברגר]

אשמח אם יעלו לכאן תיאורים של הקפות שנעשו בגטאות ובמחנות המוות (ישנם הרבה הפזורים במרחבי האוצר) ואולי אז נקבל פורפורציות כיצד מסרו היהודים נפש על קיום מנהג נשגב זה אפילו בעודם בגיא צלמוות, וממילא יוסרו כל התמיהות והאי בהירות כיצד יש לנהוג השנה.

מצו"ב תיאור שמתארת הרבנית חנה שניאורסאהן - אמו של הרבי מליובאוויטש - איך בעלה רבי לוי יצחק זצ"ל חגג שמחת-תורה ביארצייט הראשון של יהודי עיירתם (נרצחו בשמיני עצרת תש"ב, והתיאור שלה הוא על שנת תש"ג. אם כי אינני יודע אם הם שם בגלות בקזחסטן ידעו שבני עירם נרצחו בדיוק שנה קודם לכן).

שמחת תורה תשג.png (159.62 KiB) נצפה 948 פעמים

(מתוך סדרת זכרונותיה, חוברת יב)