אפיקורסים נקראו מינים- למה?

[סמבטיון]

יהונתן=יונתן

אבל לא יֵנתן

[איש-אחד]

כמו שעשו לשם רבם: ישו = ימח שמו וזכרו. (נזכר במקורות קדומים, לדוגמא, בפירוש רבינו אפרים, סו"פ כי תצא, כדומני).
זאת בעוד, ששמו הנכון היה: ישוע [=יהושע].

סתם למען הקטנוניות, ישוע זה לא יהושע. השם ישוע מופיע בתנ"ך.

ישוע הוא הצורה בה כתבו את השם יהושע בבית שני: "יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל" (חגי א, א) = "יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים" (עזרא ג, ב). גם יהושע בן נון נזכר כך "יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן" (נחמיה ח, יז).

[פרי_העץ]

מרפרוף קל באוצר ישנם כמה שמרחיבים בענייני המינים

ב"אור המזרח" תשרי תשלח כרך כו בעמוד 229 הרב ד"ר מאיר הרשקוביץ
בספר "ארץ הגליל" מהרב פנחס מילר - רב העיר נצרת עלית בעמודים 26-32, 233-240, 262-268
ב"סיני" מד עמוד שסז מאמר על ברכת המינים מחיים משה יצחק גבריהו.

[איש בער]

איידי דדלאי לן הרב עושה חדשות כאן מדברי הכוזרי, אשכחת מרגניתא, שנראה מדבריו שמילת 'מין' היינו שנעשה כמין בפני עצמו להיות נחלק מיהדות הנאמנה, ובזכרוני שכבר ראיתי פעם מי שהעלה השערה כזו, ואיני יודע לאתרו כעת.

ולולא שאמרו: עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, לא היינו חייבין בה חובת התורה אך חיוב טהרה ונקיות. ואם הם מקבלים אותה על עצמם לענין הנקיות, אין גנאי בזה מבלתי שיקבלוה לתורה, ואם לא, כבר הם מתחכמים מסכלות מהם ומשנים התורה וגורמים למינות, רוצה לומר חלוק הדעות, אשר הוא שרש הפסדת האומה ויציאתה מתורה אחת ומשפט אחד, כי כל אשר נקל בו אנחנו על עצמנו מהשתמש בשבתות בבתינו בעירוב, ואם הוא דבר שאינו נאה, יקל אצל מה שתסבב דעתם מהמחלוקת והכפרנות עד שיהיה בבית אחד עשרה אנשים בעשר דעות. ואם לא היו המצות אצלנו קשורות בגבולים שלא יעברום, לא היה מובטח מהכנס בה מה שאין ממנה, ויוצא ממנה קצת מה שיש בה, בעבור שהוא לוקח בהקשו וטעמו...

[אבןטובה]

שבת קטז. תוד"ה פילוסופא
ומה אתה רוצה?

[לוצאטי]

מתוך קטע גניזה של ירושלמי - ר' ישו דרומייה, והוא ר' יהושע דרומייה שנזכר בעוד מקומות.

[תלמיד-חכמים]

הרמב"ם כותב בפיהמ"ש חולין פ"א מ"ב שהקראים נקראים מינים משום שדינם כדין המינים, ולא משום שהם עצמם מינים.

[שייף נפיק]

יש ספר שר' זאב הביא באשכולו בשם קנאת אמת
שם הביא שנקראו כן אל שם חכם קדום בשם אפיקורס שהיה כופר. ומשם נתכנו תלמידו אחריו כמו צדוקים מצדוק ובייתוסים מבייתוס.

[תלמיד-חכמים]

יש ספר שר' זאב הביא באשכולו בשם קנאת אמת
שם הביא שנקראו כן אל שם חכם קדום בשם אפיקורס שהיה כופר. ומשם נתכנו תלמידו אחריו כמו צדוקים מצדוק ובייתוסים מבייתוס.

הגמ' בסנהדרין מפרשת אפיקורס מלשון אפקירותא.

[ר_חיים_הקטן]

ראיתי בשם רש"י ש"מין" היינו ר"ת מתלמידי ישו הנוצרי. איפה נמצאים דברי רש"י?

[צופה_ומביט]

ראיתי בשם רש"י ש"מין" היינו ר"ת מתלמידי ישו הנוצרי. איפה נמצאים דברי רש"י?

אולי מישהו הבין כך בדברי רש"י הידועים בברכות יב, ב ד"ה מינות [עיי"ש בהגהו"צ עוז והדר].
אבל לשון רש"י שם "תלמידי", ולא "מתלמידי".

[צופה_ומביט]

בעניין האשכול:

בדיוק ראיתי ברמב"ם הלכות עבודת יוהכ"פ פרק א:

בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה

אגב, מדויק כאן ["מהרה יאבדו"] שבימי הרמב"ם עדיין היו קיימים ובעלי השפעה [בימי הרס"ג פשיטא וכתב ספרים כנגדם].

ובהלכות תשובה פ"ג כתב:

חמישה הן הנקראים מינים:
האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג,
והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר,
והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה,
וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל,
וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.
כל אחד מחמשה אלו הוא מין.

ואילו מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, והצדוקים בכלל ולהדיא, כינה אותו שם "הכופרים בתורה":
שלושה הן הכופרים בתורה:

האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה,
וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס,
והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים.
כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

עכ"פ לא התכוונתי לעמוד כאן על סתירה זו, אלא לומר שבלשונו בהלכות עבודת יוהכ"פ התעוררתי להבין ש"מין" היינו כל מי שאינו "מאמין" באמונות היסוד של עם ישראל. ישנו "מאמין" ולעומתו ישנו "מין", שהוא המילה "מאמין" מקוצצת שנשאר ממנה רק הסוף. כאילו הכוונה "לא מאמין", אבל במילה אחת, קצרה. [ניסיתי לחשוב כיצד השמטת התחילית "מא" גורמת למשמעות הזו, של "לא מאמין", ולא הצלחתי].
לאחר מכן נעשה מזה שם עצם "מינות" [לעומת "אמונה"], וכאן כבר לא מוצאים את ההקבלה הלשונית. כי הכל התחיל מהנגדת "מין" ל"מאמין".

וכעת ראיתי שכעי"ז כתב המוסף הערוך [ערך מן ו']:

א"ב [אמר ברוך], נראה לי שטעם מלה זו, שהנוטים מן הדת היו קוראים לעצמם מאמינים, וחז"ל קטעו המלה וקראום מינים.

אלא שהוסיף מיד:

כי יש ביניהם מינים ממינים שונים.

ובזה הוא קצת קרוב למה שרצו לעיל להבין מהכוזרי.

ואם נשאל כיצד ארכבה אתרי רכשי, נראה כמש"כ שבעיקר בא לומר שחז"ל קצצו המילה, לאפוקי מ"מאמין", אלא שבכ"ז צריך למצוא לזה איזו משמעות מילולית ג"כ, [שהוא מה שחיפשתי ולא הצלחתי], ובזה אומר שאמונתנו היא באל אחד ויש לנו מסורת חזקה אחת וממילא עובדים עבודה אחת [ראה רש"י עה"פ דברים לג, יט "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק"], לעומת כל מי ש"אינו מאמין" באותה אמונה אחת שלנו - שממילא בהכרח הם רבים ועובדים עבודות רבות [שהרי הכל בדוי מדעתם, ואין דעותיהם שוות]. הרי ש"לא מאמין" [באמונתנו] = "מין". זו המשמעות המילולית שאפשר להכניס בהעיקר שהוא קיצוץ המילה "מאמין" והעמדתה על "מין" כלפי הכופרים באמונתנו.
ואם כנים הדברים הרי שהמוסף הערוך אמר בדיוק מה שאמר הכוזרי בביאור מילה זו, אלא שהקדים שכל הפירוש המילולי הזה הוא אחר העיקר: קיצוץ המילה "מאמין" כאמירה שהם "לא מאמין".

ע"כ דברי המוסף הערוך, אמנם מה שרציתי להבין ברמב"ם, ש"מין" היינו "לא מאמין", הוא לא כמש"כ המוסף הערוך, שהוא כתב שאותם שנקראו כך הציגו עצמם כ"מאמינים", ולכן קטעו חז"ל את המילה וקראום מינים. ואילו לדבריי ברמב"ם אין שום סיבה שהללו יקראו לעצמם מאמינים, שהרי כל עצמם אינו אלא כופרים, לא מאמינים במה שאחרים כן מאמינים.

[צופה_ומביט]

ברמב"ם הנ"ל [הלכות עבודת יוהכ"פ] כתוב שהצדוקים הם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, והם הנקראים מינים:

בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה.

אבל הכוזרי במאמר שלישי אות סה סובר אחרת:
הצדוקים והבייתוסים הם כופרים, והם הנקראים מינים. אבל הקראים הם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, והם התחילו כמה דורות לאחר הצדוקים והבייתוסים, ואינם מינים אלא מאמינים.
וזה לשונו:

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַנְּבוּאָה הִתְמִידָה עִם אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מֵהַזְּקֵנִים הַנֶּעֱזָרִים בְּכֹחַ הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהַנְּבוּאָה הַנִּקְנֵית נִסְתַּלְּקָה בְהִסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה, וְלֹא הָיוּ מְקַוִּים לָהּ אֶלָּא בְעֵת מֻפְלָא וּבַעֲבוּר כֹּחַ גָּדוֹל, כְּמוֹ אַבְרָהָם וּמשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַוִּים וְאֵלִיָּהוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אֲשֶׁר הֵם בְּעַצְמָם מָעוֹן לַשְּׁכִינָה, וּבְהִמָּצְאָם יִקְנוּ הַנִּמְצָאִים מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה. וְנִשְׁאַר לָעָם בְּשׁוּבָם אֶל הַבַּיִת חַגַּי וּזְכַרְיָה וְעֶזְרָא וְזוּלָתָם.
וְאַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הֲמוֹן הַחֲכָמִים הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, וְהֵם שֶׁעָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל סָמְכוּ קַבָּלָתָם אֶל הַנְּבִיאִים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: ‘וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה’.
וְאַחֲרֵיהֶם דּוֹר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִי שֶׁהָיוּ בְסִיעָתוֹ מִתַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים. וְאַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ מְפֻרְסָם, וּמִתַּלְמִידָיו צָדוֹק וּבַיְתוֹס שֶׁהָיוּ שֹׁרֶשׁ לַכּוֹפְרִים, וּבָהֶם נִקְרְאוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים.
וְאַחֲרָיו יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְיוֹסֵף בֶּן־יוֹחָנָן וְחַבְרֵיהֶם, וּבוֹ אָמְרוּ: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: ‘אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל’, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדְעוּ לוֹ עָוֹן מִנְּעוּרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ.
אַחֲרָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה, דְּבָרוֹ מְפֻרְסָם, וְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי הָיָה מִתַּלְמִידָיו וְנִתַּי הָאַרְבֵּלִי הָיָה בְדוֹרוֹ.
וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: ‘יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן’. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: ‘כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה’. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם. אֲבָל הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים הֵם הַמִּינִים שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם בִּתְפִלָּתֵנוּ, וְאָמְנָם יֵשׁוּ וַחֲבֵרָיו הֵם הַמְשֻׁעְמָדִים הַנִּכְנָסִים בְּתוֹרַת הַמַּעְמוּדִית הַטְּבוּלִים בַּיַּרְדֵּן. אַךְ הַקָּרָאִים הֵם מִשְׁתַּדְּלִים בַּשָּׁרָשִׁים מִתְחַכְּמִים בַּתּוֹלָדוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ הַהֶפְסֵד גַּם אֶל הַשָּׁרָשִׁים רַק מִסִּכְלוּתָם, לֹא בְכַוָּנָה מֵהֶם.

דבריו ברורים. [מה שכתב בסוף הכוונה שהם מחזיקים ביסודות האמונה, הנקראים שורשים, ומתחכמים רק בתולדות דהיינו מעשי המצוות שבתורה שבעל פה. ואם יהיה להם שיבוש ביסודות האמונה אינו מכוון מהם, אלא בשגגה מחמת סכלותם].

אגב, בדבריו לגבי הנוצרים יש לעיין האם מתכוון שגם הם בכלל מינים [ואז יהיה כרש"י שכתב כמ"פ שמינים האמורים בש"ס הם תלמידי ישו הנוצרי] או שכוונתו שהם כת לעצמם, לא מינים ולא קראים אלא סוג שלישי.

[צופה_ומביט]

עוד מקור שצדוקים ובייתוסים הם הנקראים מינים:
תמיד לא, א בדפו"ר ובראשונים (רא"ש ורמב"ם): משום דמהלך בחוקי המינין. וברא"ש (ד"ה איכא בינייהו): חוקי צדוקי ובייתוס.

[תלמיד-חכמים]

בספר "אגרת המופת" לר' שמואל אבן ג'אמע (על הל' שחיטה, מחכמי תוניס הקדמונים בדורו של הראב"ע) כתב (מהד' מוה"ק עמ' פט) טעם מעניין לכך שהקראים נקראו מינים:
"הצדוקים והביתוסים ומי שהולך בעקבותיהם והם הפורשים האלה הנקראים "קראים", אנחנו אנשי ההלכה לא קוראים להם בשם קראים, מפני שאינם מיוחדים במקרא, והקראים הם נחותים מאיתנו, ואם היתה לנו היכולת לא היינו מוסרים להם את המקרא. לכן על פי האמת צריך לקרוא להם בשם מינים או משומדים".

וזה מסתדר עם מ"ש הרמב"ם בפה"מ חולין שהבאתי לעיל שכתב שהקראים אינם מינים באמת אבל נהגו לקראם כך כי דינם כדין המינים. וכן ראב"ם כותב בספר המספיק שהקראים נקראים בשם הנפוץ "מינים".

מעניין שבסהמ"צ הרמב"ם כותב שבמזרח נהגו לקראם קראים (עשה קנג): "ובזה יטעו המינין הנקראים כאן במזרח קראים", אבל בכל תשובות הגאונים ("אנשי המזרח") הנוגעות לענין הקראים נקראו הקראים מינים, ושיטתם "מינות".