נותן טעם לפגם

[משה שריפי]

אם נותן טעם לפגם מותר מדאורייתא, למה התורה אומרת "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר", הרי ניתן להמתין למחרת ובכך הוא כשר לשימוש (ניתן גם לשאול כך לגבי כלי מתכות, למה צריך להכשירם "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" הרי ניתן לחכות למחר, אלא ששם אפשר לתרץ שצריך את הכלי להיום). מצאתי רק את המזרחי (על רש"י בפס' שם בפרשת צו) ששואל את השאלה ומתרץ תירוץ מחודש, שכיון שכבר התחייב הכלי בשבירה אין פוקע ממנו חובת השבירה. אני בטוח שיש עוד מקורות לשאלה זו ברבותינו הראשונים והאחרונים.

[עושה חדשות]

הראש' דנו בזה הרבה, ראה לדוגמא כאן.

[משה שריפי]

יישר כח, אני מסכם עד כה ג' תירוצים:
א) הרא"ש בע"ז (עו.) וכ"כ המהר"ם בדעת התוס' שם, וכ"כ המזרחי - כיון שהכלי התחייב שבירה אין חיובו פוקע.
ב) נטל"פ אסור לכתחילה, לראב"ן משום שאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאו', והראב"ד מעלה אפשרות שאף אם ביטול איסור לכתחילה אסור מדרבנן כאן זה מדאו' כיון שגרע מביטול איסור לכתחילה.
ג)שיטת הרמ"ה כלי בן יומו שאסור הכונה שבישלו בו פעם א', אבל אם בישלו בו כמה פעמים אז יש לו דין טעל"פ.
ד) בעל הטורים בשם ר"ת בקדשים אסורה נתינת טעם כל שהיא.

אם יש למישהו להוסיף אני אשמח.

[מחשב מסלול]

אני גם אשמח

[מחשב מסלול]

מעתיק כמה נקודות

לכאורה בדברי הר"ן יש התייחסות מפורשת

ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף מ עמוד א
לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעברה עליה לילה אחת בלא בשול אף על פי שלא שהתה מעת לעת בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומא אלא פוגמת היא וסימן לדבר עבור צורה דקדשים ואף בתוספות כתבו כן אלא שהקשו בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לפי שאיפשר שיעשה נותר ולא יהא נפגם וכיון שחלה עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה אלא אי אמרת דבלילה תליא מלתא למה הצריכתו שבירה או מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי ולדידי לא קשיא שכבר פרשתי למעלה שבלוע הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות:

שו"ת חכם צבי סימן פ
מעתה אבוא לדין הקדרת ברזל מה שטען מעכ"ת מס' הר"ן דהני מאני דקוני' מיירי באין מכניסן לקיום מה בכך אנן לדברי האומרים דבמכניסין לקיום מיירי קיימינן ומה שטען עוד מה בין יישון קנקנים לחבית שדבקו נסרי' בבצק החילוק מבואר דחבית שעת פליטת' היא בצונן וביישון קנקני' אחר יב"ח אפילו בחמין שרי אלא שעדיין לא הונח לי מטעם בליעתן בצונן לכך הבאתי מחרצנים וזגים ודורדיי' שהן גוף האיסור ועדיפי מבליעת חמין ואפ"ה לאחר יב"ח שרי ודבר ברור הוא לרואי שמש שחרצנים וזגים ודורדיי' עדיפי מכל בליעת חמין ומה שביקש להפך הסברא ולומר שאיסור בעין נפסד יותר מדבר שהוא בלוע בדופני הכלי החוש מכחישו ואין צורך לראיה כי הוא מהמושכלות הראשונות ולהפיס דעתו כבר כ"כ התוס' שילהי ע"ז בהדיא בד"ה בת יומא מסברת עצמה /עצמם/ כי הוא דבר פשוט וברור וכן מוכח מכל הפוסקים דס"ל דדוקא מה שבלוע בקדרה נפגם אחר מעל"ע אבל הדבוק על פניה אינו נפגם במעל"ע וכל מה שהביא כת"ר מכלי נתר וחרס הדרייני אינו ענין לכאן דמשונה בליעתן וחידוש הוא דעדיפא בליעתן והיא כמאן דמונח בכד או בנאד ואשר טרח כת"ר להביא דברי הרא"ם ודברי התוס' בההיא דכלי חרס אשר תבשל בו ישבר אין צריך להשיב עליו דממילא הדר ביה כת"ר ותברי' לגזיזה: אמנם נפלאתי על אותן המפרשי' שהביא מעכ"ת וז"ל והמפרשים תמהו עליו דמאי קשיה ליה הלא לא אמרה תורה שצריכה שבירה משום שיפלוט אח"כ בתבשיל שיתבשל בו דודאי אפי' אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל אלא עושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים ולכן צריך כאן שבירה שכיון שאין שייך שריפה בבליעת נותר שבו ה"ל הך שבירה במקום שריפה עכ"ל ואני אומר מפרשים הללו איני מכיר וחוץ מכבודם שגו בכונת רבן של ישראל וחשדוהו בטועה בדבר שהתינוקות יודעין ומעול' לא עלה על דעת רבנו הרא"ם לומר שטעם השבירה היא כדי שלא ליתן טעם בנתבשל בו אח"כ ושאינה אלא כדרך פרשת כלי מדין אלא הדבר ברור שכוונת הרא"ם באומרו ולישהנהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוו נוטלפ"ג ולא להוי בשבירה ומריקה אסיפא קאי דלא להוו בתורת שבירה ומריקה כיון שכבר הם פגומים אין עליהם תורת נותר ובאמת משמע בגמ' דאפי' היכא דשהו כמה ימים צריכין שבירה ומריקה וכמ"ש הרא"ש ז"ל שילהי מס' ע"ז והנך מפרשים טעו בתרתי טעו בכוונת הרא"ם ז"ל וטעו באומרם ועושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים וכבר ברור הוא שאין מריקה ושטיפה ושבירה אלא לאחר שכבר נעשה נותר כדאי' בפ' דם חטאת צ"ז ע"א בגמ' ורש"י ותוס' ד"ה ממתין להם וכן משמע בשילהי ע"ז דקאמר התם אהאי דשפוד והאסכלא מגעילן בחמין כי קא פליט איסורא קפליט ודו"ק: וטעות השנייה טעה בה גם מהר"מ יפה שביאו /שהביאו/ בעל צדה לדרך שכ' וז"ל שהרי מה שנבלע בכלי ישאר עד הבקר כ' לא יניח ממנו עד בקר עכ"ל ולא נאמר פסוק זה אלא על הבשר שהוא בעין ולא על הבלוע בכלים וזה דעת הראב"ד בהשגות ואף שנראה הרמב"ם חולק בדבר אנן אליבא דרש"י קיימינן ולדידיה היא לאחר שנעשה נותר ומעתה כל מה שטרח מכ"ת להשיב על הרא"ם בחנם טרח.
ועוד אני אומר דאף שהדין כך דלא מהני שהייה להכלים לבטל מעליהם דין מריקה ושבירה כיון שכבר חל עליהם תו לא פקע אם בשלו בהם לאחר שנפגמו אף שהם צריכים שבירה ומריקה מדאו' או מדרבנן לא נאסר התבשיל לכ"ע שהרי אין קדשים מן האוסרים בכל שהו כי היכי דנימא דאף טעם לפגם אוסר בהם לא מיבעיא למ"ד דזבוב אינו אוסר אלא אפי' למ"ד זבוב פליטתו אוסרת שאני התם דלא בקיאינן בפליטתו ושמא היא לשבח אבל בקדרה שאינה בת יומא דלכ"ע היא לפגם פשיטא דאינה אוסרת אף שהכלי צריך שבירה מטעם שחל עליו תורת שבירה בהיותו לשבח תו לא פקע אבל כי ליתיה לאיסורא בעיניה והוא פגום תו לא אסר ומה שטען כת"ר מההיא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אינה טענה דזו אינה יציאה אלא שבתוך דופנו נפגם טעמו ונעשה כעפרא בעלמא כמו ברי' שאין בה עצם דלאחר יב"ח שרי' אף שהיא לפנינו דכעפרא דארעא היא חשיבה ומה שטען מההיא דאמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי לא קאמר דלישהינהו יב"ח י"ל דהא לא איצטריכא ליה למימר דממילא משמע מההיא דחרצנים וזגים ודורדיי' דמותרים וכל עיקרו לא בא אלא לאפוקי מדשמואל דאמר מניחן עד לאחר פסח ומשתמש בהן בין במינן בין שלא במינן ועוד שכבר מבואר זה בתשובתי הדפוסה דכשהוא מותר תוך יב"ח בדיעבד אין להתיר לכתחילה אחר יב"ח דאתי לאיחלופי ואין להקשות א"כ תיפשוט ליה לרבא במס' ע"ז דע"כ רב ס"ל נוטלפ"ג מותר וכעין שהקשו בתוס' בד"ה אמר רב קדרות בפסח דתפשוט מהכא לאיסורא די"ל דרב ס"ל נותן לפגם אסור ואעפי"כ לאחר יב"ח אסור לכתחילה דע"כ לא אמרי' בקנקנים דלאחר יב"ח שרי לכתחילה כיון דתוך יב"ח אסור אפי' בדיעבד משום דיי"נ מדרבנן לא גזרינן אחר יב"ח אטו תוך יב"ח מהטעם הנזכר בתשובתי הדפוסה אבל רב אי ס"ל נותן לפגם אסור מדאו' גזר אחר יב"ח אטו תוך יב"ח כיון דתוך יב"ח אסור מדאו' משא"כ לדידן דנותן לפגם בפסח מדרבנן הו' דאסור לא גזרינן אחר יב"ח אטו תוך יב"ח ומה שהביא כת"ר דברי הט"ז בסוף סי' צ"ג אינו ענין לנ"ד דאף שהכלי בלוע מכמות דבר הנבלע בו מ"מ אין בו כלל טעם הראוי לאסור והרי טעמו כטעם נבלה מוסרחת דהוי' כעפרא בעלמא ואינו אוסר כלל כמ"ש ז"ל החילוק שבין טעם לפגם דאינו בן יומו לטעם לפגם גמור שאינו ראוי לאכילה כלל ומה ענין איכות לכמות דחמץ שחרכו ותמצית היין הנקרש כמותן קיים וטעם איסור אין בהן כלל שהרי הן מותרין לכתחילה ובזה בטלה גם הטענה מחרסן של זב וזבה דהתם לאו בטעמא תליי' ומה שהביא מההיא דמהני חליטת מי זיתי' או צינור שמימיו מקלחין ביי"נ ולא מהני באיסורין אינה טענה דמי זתי' או מים מקלחים הו"ל כעירוי דמהני ביי"נ משום שהמים או מי הזתים מבטלין טעם היי' והו"ל כחתך לפת בסכין של בשר ואח"כ חתך בו צנון דשרי מטעם שהלפת מבטל טעם הבשר הבלוע בסכין אבל בשאר איסורי' אין טבע מי זתים ולא המים לבטלם לאפוקי מה שמותר מחמת יישון שעברו עליו יב"ח ועי"ז כלה הטעם בין ביי"נ בין בברי' שאין בה עצם ה"ה בשאר איסורין נמי אמרינן הכי ומאי דקשיא ליה לכת"ר אמאי לא משני בגמ' אהך רומיא דכולן שנשתמש בהן עד שלא יגעיל דתניא חדא אסור ותניא אידך מותר דהך דתניא מותר מיירי לאחר יב"ח לאו פירכא היא כלל דהא סתמא קתני ובהכי אזדא לה ההיא דהכוספן של גוים ולא עוד אלא דבההיא דהכוספן של גוי' א"א לאומרו שהרי הכוספן של גוי' הם הם המחממין החמין ביורה שלהם בבתיהם ולא לפנינו ומאין נדע אם נתישנו יב"ח או לא ואשר ישוב יתפלא על ההיא דחרצנים וזגים דצונן נינהו אין כאן מקום תמיהא דודאי בליעתם מרובה מכל הבליעות שע"י בישול וכמ"ש למעלה תדע שעושין מהן תמד תוך יב"ח ולא יעלה על לב אדם לעשות תמיד /תמד/ בכלי שנתבשל בו יין וז"ב לכל אדם ומה שחזר כת"ר והביא מכלי נתר כבר מיושב במה שכתבתי למעלה: /מהגהות ב"ד/ +ע' שו"ת שמן רוקח (ח"א סימן ב' בהג"ה)+

וכתב לי אחד מחו"ר הפורום

מלימוד המשנה והסוגי' לפני זמן רב עלה לי שדין שבירה לא שייך להלכות מאכא"ס והכשר כלים! אלא זה דין בקרבן.
הפסוק מחייב שבירת כלי חרס שבושל בו.
מה קשור לכאן טעם לשבח וטעם לפגם. זה דינים במקום שהדין הוא מחמת ה"טעם".