ידועה היא שאלת השאגת אריה (סי' קב', ע"ש מה שכתב) האם יש מצות שמחה בראש השנה כבכל חג, הן ר"ה יום טוב הוא לכל דבר וענין כגון בישול לצורך אוכל נפש, עירובי תבשילין ועוד, אך מאידך שונה הוא משאר יו"ט משום שיום דין הוא, וצריך אדם להיות ירא מאימת הדין ועל ידי כך נזכר לזכות (מ"ב סי' תקפ"ד ס"ק א'). בענין זה יעסוק המאמר שלפנינו.
כתב הטור (סי' תקפ"א): ורוחצין ומסתפרין (בערב ראש השנה) ע"פ המדרש (עי' דברים רבה פ"ב, טו'): א"ר סימון כתיב (דברים ד' ז'): כי מי גוי גדול וגו'. ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה.
כתב הרמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ז): שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו' אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו, עכ"ל. ובספר משנת יעבץ (עניני ר"ה) הביא לדייק מזה, דגם בר"ה יש מצות שמחה, דהרמב"ם כתב "עם שאר ימים טובים", והרי חוץ מחג השבועות אין עוד יו"ט נוסף, על כרחך כוונת הרמב"ם לר"ה. ומה שכתב הרמב"ם (וכ"כ השו"ע סי' תקפ"ב סעי' ח') שאין אומרים בראש השנה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, זהו משום שאין בו 'שמחה יתירה' וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו) וז"ל: אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ע"כ. משמע שהרמב"ם ס"ל שיש שמחה אך לא שמחה יתירה. ובפירוש המשניות (ר"ה פ"ד) כתב הרמב"ם: לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברח מנוס אליו, התשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה, ע"כ.
למעשה המשנה ברורה הכריע (סי' תקצ"ז ס"ק א') להדיא שבראש השנה אף שהוא יום דין, מכל מקום מצוה של 'ושמחת בחגיך' שייך גם בו, שגם הוא בכלל חג, כדכתיב (תהלים פא' ד'): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (ואמרו חז"ל, איזהו חג שהלבנה מתכסה בה הוי אומר זה ראש השנה). ונאמר בנחמיה (ח'): אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וגו' כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם, עכ"ל. והמ"ב כותב זאת על דברי השו"ע שם שכתב, אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה וכו'. אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם, ע"כ. דברים בכגון הא כתב המ"ב כמה פעמים בהלכות ראש השנה כגון בדברי השו"ע (בסי' תקפ"א סעי' ד') דכתב: מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה. וביאר במ"ב, שהטעם הוא, להראות שאנו בטוחין בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו. ומכל מקום לא ילבש בראש השנה בגדי ריקמה ומשי כבשאר יום טוב, דיהא מורא הדין עליו, אלא ילבש בגדים לבנים נאים, ובמקום שלא נהגו ללבוש בגדים לבנים, על כל פנים לא ילבש חשובים כל כך, ע"ש. וכ"כ עוד המ"ב (שם ס"ק ז'), ד-אבל בתןך י"ב חודש על אביו ואמו, או תוך ל' יום על שאר קרובים לא יעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכיפורים 'דהא דינם כרגלים לכל מילי'. ועוד כתב במ"ב (שם ס"ק כג'), על דברי השו"ע שכתב, דאין נופלין על פניהם בערב ראש השנה בתפילה. 'דהוא כמו שאר ערב יום טוב'. ועוד כתב השו"ע (בסי' תקצ"ו סעי' א'): לאחר התפילה מריעים תרועה גדולה וכו'. וביאר במ"ב, כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים, לומר שאינם יראים מאימת הדין, ע"ש. ועוד כתב המ"ב על דברי הרמ"א (סי' תקצ"ח), שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים במנחה 'צדקתך'. והטעם, דהא על כל פנים יום טוב הוא וראש חודש, ע"ש.
העולה לנו מהנ"ל שדין 'שמחה' ישנו בראש השנה, ויום טוב הוא. אך אינו כיום טוב רגיל. ויש לזכור כל הזמן שהוא יום דין וצריך אדם להיות ירא מאימת הדין, וכמו שביאר המ"ב על דברי השו"ע (סי' תקפ"ד סעי' א') שכתב: שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים. לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה. ואף על גב שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין? מכל מקום צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין ועל ידי כך נזכר לזכות.
כתב בספר סדר היום: ובצאתו מבית הכנסת ילך לביתו שמח וטוב לב מובטח בחסדי קל שיצא משפטו לאור, ויאכל משמנים וישתה ממתקים כמו שכתוב בדברי קבלה (נחמיה ח', י'). אלא שלא ירבה לאכול ולשתות שלא יכבד עליו ויבוא לישן כל היום כלו, ואין ראוי ביום זה לישן הרבה, ואין צריך לומר להקל ראש ולשוח שיחה בטילה, אלא ישב כל היום עוסק בלמודו ובעבודת הקל יתברך במורא ופחד, ע"ש. (מאמר שנכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)