מסכת תמורה - עיונים והערות פנינים ומרגליות

[מיללער]

תמורה כו.

מבואר בגמ' דהאומר תמורת עולה ושלמים כו"ע מודה ששניהם חלין, ונחלקו ר"מ ור"י באומר תמורת עולה תמורת שלמים דלר"מ הוי רק תמורת עולה דתפוס לשון ראשון ולר"י שניהם חלין.

ומבואר ברש"י על המשנה דמיריי שהיו לפניו שתי בהמות של קודש א' עולה וא' שלמים ובהמה אחת של חולין, ועל זה אומר תמורת עולה תמורת שלמים או תמורת עולה ושלמים.

לעיל בדף ט. במשנה ממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מה הוא מיוחד אף היא מיוחדת. שאלתי האם ר"מ ור"י דמתניתין בדף כו. שניהם ס"ל כרבנן דלעיל דממירין א' בשנים, או דבזה אף ר"ש מודה שכוונתו שהבהמה יהי' רק חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים לא מיקרי שהמיר א' בשנים.

עוד נשאלתי, בכה"ג שחל התמורה בין של שלמים ובין של עולה לוקה שתים או דחשיב כחד תמורה?

[מיללער]

כב.

אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.

מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) -

אולם בענין אבידת שבת כלפי אבידת לילה במה שכתב הגידו"ט (ותודה רבה על העלאת דבריו בשלימות) בפשטות דאבידת שבת מיקרי אבידה משום דשבת הוא זמן הקרבת קרבנות, לכאורה אם זה רק סברא עדיין יש לבעל דין לחלוק על זה.

ויהי' תלוי בטעם דברי רבא דאבידת לילה לא שמה אבידה וכמו שפירש רש"י משום דבלילה לא חזי להקרבה - דנראה מרש"י שאין זה חלק מהלל"מ אלא מסברא דזה לא נקרא אבידה כיון שממילא לא היה יכול להקריבה. ולפי"ז השאלה הוא אם זה מצד הבהמה שאינה ראויה להיקרב וממילא בשבת מיקרי ראוי להקרבה, או שזה מצד הבעלים דלא מיקרי שנאבדה מהם כיון דבלא"ה הרי אין עכשיו מוטל עליו להקריבה, וא"כ ה"ה בשבת כיון שאסור להקריבה לא מיקרי אבודה ממנו.

ויש להאריך בזה בענין יסוד גדר 'אבודה' ע"פ הגמרא שם בע"ב במחלוקת רב אושעיא ור' יוחנן ועי' בחו"ב שם, וגם בדברי אביי דגנובה לא מיקרי אבודה ואכמ"ל.

להוסיף על הנ"ל נסתפקתי מי שהפריש חטאת מחוסרת זמן ואבדה כשהיא עדיין מחו"ז האם נקרא אבודה או דהוי כמו אבודת לילה, כיון שעכשיו אינה ראויה להקרבה. וכאן הדבר שונה מאבידת לילה או אפי' מאבידה בשבת, שהרי שאר הקרבנות ראוין עכשיו להיקרב וצ"ע כנ"ל בגדר אבידה.

[אליהו חיים]

כב.
.

להוסיף על הנ"ל נסתפקתי מי שהפריש חטאת מחוסרת זמן ואבדה כשהיא עדיין מחו"ז האם נקרא אבודה או דהוי כמו אבודת לילה, כיון שעכשיו אינה ראויה להקרבה. וכאן הדבר שונה מאבידת לילה או אפי' מאבידה בשבת, שהרי שאר הקרבנות ראוין עכשיו להיקרב וצ"ע כנ"ל בגדר אבידה.

רק לציין דבר פשוט, דספק הזה ניתן לומר רק לשי' תוס' בזבחים קי"דו ותמורה י"ט ב' דקדושה חל על מחו"ז בדיעבד, אבל לשי' תוס' בבכורות כ"א ב' ורש"י שם דאין קדושה חלה אלא במקדיש בליל ח' הרי אז הוי יום של הקרבה ורק בלילה אינו זמן להרצאה הרי זה ככל אבודת לילה.
ובמחו"ז בבעלים כגון במחו"כ שעדיין לא הגיע זמנו להקריב (משנה זבחים קי"ב ב') נראה מסתמא דאין מה להסתפק דנחשב אבודה כל הזמן לפני שהבעלים ראויים

[מיללער]

כב.
.

להוסיף על הנ"ל נסתפקתי מי שהפריש חטאת מחוסרת זמן ואבדה כשהיא עדיין מחו"ז האם נקרא אבודה או דהוי כמו אבודת לילה, כיון שעכשיו אינה ראויה להקרבה. וכאן הדבר שונה מאבידת לילה או אפי' מאבידה בשבת, שהרי שאר הקרבנות ראוין עכשיו להיקרב וצ"ע כנ"ל בגדר אבידה.

רק לציין דבר פשוט, דספק הזה ניתן לומר רק לשי' תוס' בזבחים קי"דו ותמורה י"ט ב' דקדושה חל על מחו"ז בדיעבד, אבל לשי' תוס' בבכורות כ"א ב' ורש"י שם דאין קדושה חלה אלא במקדיש בליל ח' הרי אז הוי יום של הקרבה ורק בלילה אינו זמן להרצאה הרי זה ככל אבודת לילה.

שכחתי לציין - בתמורה יט: מבואר דלרבי שמעון חל הקדושה על מחוסר זמן ויליף מבכור דקדוש מרחם - ולדידיה נסתפקתי.

[מיללער]

תמורה כה.

במשנה, היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד זבחי שלמם דברי ר"מ - רבי יוסי אומר אם לכן נתכווין תחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין. וקיימ"ל כר' יוסי (רמב"ם פט"ו מהל' מעה"ק ה"א)

ולכאורה הוא הדין באומר היא שלמים וולדה חולין דלר"מ הוולד שלמים ולר"י אם לכן נתכוין תחלה הוולד חולין. ומצאתי בשיטמ"ק לעיל בדף יא: (נדפס בהשמטות בדפו"י) על האיבעיא של אביי לרב יוסף 'היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו' כתב בשיטמ"ק וז"ל:

גליון: י"מ דאתיא כמ"ד אם שיירו משוייר ולא דק דלקמן בפרק כיצד מערימין אמר דמיד שאמר היא שלמים חל הקדושה מיד על הולד ואפילו הולד עולה לא יוכל לומר כ"ש היא [הולד] חולין, והכא ר"ל היא שלמים וכבר אמר ולדה חולין ולא דק. ובקונטרס פי' שהקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה אין עוברה קדוש.

ולא הבנתי קושיתו הלא כל מה שהביא מפ' כיצד מערימין גבי היא שלמים וולדה עולה דלא מהני זה רק לשיטת רבי מאיר, אבל לרבי יוסי דקיימ"ל כוותיה בוודאי מהני אם אומר היא שלמים וולדה חולין כמו אם אמר היא שלמים וולדה עולה ונתכוין לזה מתחלה, ואתיא איבעית אביי כפשוטו אליבא דהילכתא ולא צריך לדחוק ולומר של דק בלישניה, אם לא שרוצה להעמיד האיבעיא דאתיא אף כר"מ.

ובדרך אגב, עלתה במחשבתי שאולי בהיא שלמים וולדה חולין יש סברא שאף רבי מאיר מודה שאם נתכוין לזה מתחלה שדבריו קיימין, משום שהבהמה חולין היתה מתחלתה ולא הוא התפיסה כמו באומר היא שלמים וולדה עולה שרוצה להתפיס קדושת שלמים על האם וקדושת עולה על הולד בזה אפ"ל כיון שעושהו בזאח"ז כבר חל קדושת השלמים על כל הבהמה עם הולד, אבל גם לר"מ אם אמר על בהמה מעוברת 'האם שלמים' מי לא נאמר שהולד נשתיירה חולין (כמו באומר חוץ מעוברה שהביא בשיטמ"ק הנ"ל דמהני לכו"ע) ואולי כשאומר הרי היא שלמים וולדה חולין הוא כמו שאומר חוץ מעוברה דהיינו שוולדה חולין מפרש שלא הקדיש רק את האם וצ"ע.

[מיללער]

הכא מיירי שהאדון קונה זכות של השפחה מאדוניה ליחדה לעבדו כדי שיזכה בוולדות (או יחלקו בוולדות), וכל האיסור כאן הוא משום שאין לו אשה ובנים.

ולא נהירא, דאם כן, אין זה 'אתנן זונה' כי אם 'מחיר שפחה'.

צודק מע"כ

והן הן דברי המשנה שם ל. אתנן הכלב ומחיר זונה הרי אלו מותרין - ופירש"י מחיר זונה. שהחליף טלה בזונה וקנאה לשפחה באותו טלה.

[מיללער]

תמורה לג:

במשנה ואלו הן הנקברים וכו' ואלו הן הנשרפין

מענינא דיומא: במס' יומא סז. במשנה שם על השעיר לעזאזאל, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, ובגמ' שם, אותן אברים מה הן בהנאה, רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין, מ"ד מותרין דכתיב במדבר (וקרא יתירא למדרש שיהא הפקר כמדבר - רש"י) ומ"ד אסורין דכתיב גזירה (לשון חומר ואיסור - רש"י)

למ"ד שהן אסורין בהנאה, הם מהנקברין או מהנשרפין?

[שמואל דוד]

מרן הגרח״ק זצ״ל

IMG_1572.jpeg (104.35 KiB) נצפה 236 פעמים

[מיללער]

מרן הגרח״ק זצ״ל

IMG_1572.jpeg

יישר כח גדול

[שמואל דוד]

עכשיו מצאתי שכבר נסתפק בזה הגבורת ארי מילואים יומא סז. ד״ה וחד אמר אסורין והניח בספק. ועיין ספר אמרי חן על ספר המצות סימן נ

[מיללער]

עכשיו מצאתי שכבר נסתפק בזה הגבורת ארי מילואים יומא סז. ד״ה וחד אמר אסורין והניח בספק. ועיין ספר אמרי חן על ספר המצות סימן נ

ושוב תודה על הטירחא ועל הציונים הנפלאים.

-,

לכאורה יש לדון במה תלוי צדדי הספק שנסתפקו בה גדולי האחרונים מהגאון השאג"א ועד להגרח"ק זצ"ל - ואפ"ל שהשאלה הוא אם האיסור הנאה בהאברים הוא גזיה"כ מיוחדת שנלמדת מ'גזירה' וא"כ הוא ככל איסה"נ שדינם בקבורה, או ש'גזירה' הוא לימוד שאף לאחר שנעשה מצוותו אסורה הוא בהנאה כמו תרוה"ד שנלמד מושמו שאיסור הנאה של קדשים נשאר עליהם אף לאחר שנעשית מצוותו וא"כ דינה בשריפה כמו כל קדשים שנפסלו.