לסימנא טבא
סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה, וז''ל התוס' [ע''ז ה' ע''ב, ד''ה ערב יו''ט – באה''ד], ור''ה מפני שהוא תחילת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [יב' ע''א] וכריתות [ה' ע''ב].
בחז''ל מובא כמה מיני מאכלים שאוכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את המאכלים שהובאו בגמ' [להלן], וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו מאוחר יותר הגאונים, הראשונים, וכן האחרונים. ויש שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים. במאמר שלפנינו נכתוב בעז''ה מהיכן הוא שורש מנהג הסימנים.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (הוריות יב' ע"א, כריתות ו' ע"א): אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע [זה שמעוניין לדעת] אי משכא שתא אי לא [אם תעלה לו שנתו, כלומר אם יחיה עד סוף שנה זו] מייתי שרגא [יביא נר] בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי [בעשרת ימי תשובה שמראש השנה ועד עשרת ימי תשובה] וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא [ידליק אותו בבית שאין הרוח נושבת בו] אי משיך נהוריה [אם דולק הנר כל זמן שהשמן בתוכו] נידע דמסיק שתיה [יידע אותו אדם שתעלה לו שנתו]. והגמ' שם מביאה עוד סימנים אחרים שעושים אותם כאות על העתיד, ע''ש. ולאחמ''כ הגמ' אומרת, ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה [דלא ליעביד איניש הכי, דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה – רש''י] מרש''י משמע שאדם לא יעשה את הסימן האחרון שהגמ' מביאה שם, אך הסימן לגבי הנר שרי, וכך משמע מדברי הטור בהלכות ראש השנה בסי' תקפ''ג שהביא את סימן הנר, ע''ש. (אמנם במאירי שמובא לקמן מבוא' מדבריו שמה שכתוב בגמ' 'ולאו מילתא היא', פי' שלא יעשה אף אחד מהסימנים)
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [עכשיו שאמרנו שנכון הוא לעשות סימנים טובים] יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא [יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה] קרא [דלעת] ורוביא [תלתן] כרתי, סילקא, ותמרי [מאכלים הללו יש מהם שגדלים מהר, ויש מהם שהם מתוקים במיוחד. וכל אלו הסימנים לטובה שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה – מהרש''א, הוריות שם].
בגמ' הוריות [שם] כתוב אותם דברי רב אמי ואביי [כדלעיל] אלא בשינוי הגירסא בדברי אביי, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל 'למיחזי' בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. לא כתוב 'למיכל' דהיינו לאכול את הסימנים, אלא 'למיחזי' לראותם. ונחלקו המפרשים האם זה מחלוקת הסוגיות או שאפשר גם כך.
הטור והשו''ע פוסקים כהסוגיא בכריתות שאדם יהא רגיל 'לאכול' סימנים הללו בראש השנה. וביאר שם בחידושי הגהות על מה שגרס הטור כמו הסוגיא בכריתות 'למיכל', שזה אינו מחלוקת הסוגיות מפני שמן הדין אין צריך לאכול את הסימנים ואפשר רק לראותם, אלא שהטור נקט את הגירסא 'למיכל' משום סומא שאינו יכול לראותם והוא צריך לאוכלם. וגם הטור נקט לשון אכילה כי כך נהוג אצל כל אחד. ובכף החיים [סי' תקפ''ג ס''ק ו'] כתב, דבמס' הוריות הגי' היא יהא אדם רגיל 'למיחזי' וכו'. וכן הוא הגי' בערוך ערך קרא. וכ''כ ב''י דגירסת ספרים דידן בגמ' 'למיחזי' במקום 'למיכל'. וכן הוא הגי' בכלבו סי' סד'. ונפקא מיניה במי שאינו יכול לאכול או שחושש באיזה מין משום תולעים דדי בראיה לחוד, ע''ש.
אמנם באוצר הגאונים כתוב, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא בריש שתא ליהוי אינש רגיל 'דחזי' תרדי ופירוש' תמרי רוביא קרא סילקי והשתא רגילי רבנן לאוסופי עלה כרתי ואסיקו להאי סימנא ועדיין כך המנהג מכל החכמים שאין פושעים בו בראש השנה ומקריבין לפניהם טנא שיש בו דלוע ופול המצרים וכרישין ירקות תרדין תמרי ומביטין בו ומניחין ידיהן עליו על כל אחת מהן ומוציאין משמה סימן טוב על דלוע אומר קרא יקרע גזר דיננו ועל הפול רוביא ירבו זכויותינו ועל הכרשין כרתי יכרתו שונאינו וכו'.
מבוא' מדבריהם שהיו מביטים על הסימנים ואף מניחין ידיהם עליהם, אך לא כתוב שהם אכלו, וזה כהגמ' בהוריות 'למיחזי'.
מדברי הגמ' לעיל הן בכריתות הן בהוריות כתוב שהיו או אוכלים את הסימנים הללו בראש השנה או מביטין עליהם, והוא לסימן טוב כמו שביארנו לעיל. אך בגמ' לא כתוב שהיו אומרים את ה-יהי רצון על כל סימן וסימן. וזה מוזכר לראשונה בגאונים כמו שהבאינו לעיל, וכך כתבו הטור והשו''ע לומר 'יהי רצון' על כל סימן וסימן.
והנה יש לעי' הא דאמרינן בגמ' סנהדרין (ס"ה ע"ב): תנו רבנן [כתוב בתורה (דברים יח' י') לֹא יִמָּצֵא בְךָ ...וּמְנַחֵשׁ וגו']: מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו [צריך לדאוג היום מהיזק – רש"י] מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך [שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום] נחש מימינו ושועל משמאלו [סימן רע לו] אל תתחיל בי [כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצבת העיר אומר לו בבקשה אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע לו] שחרית הוא [שהיה תובע ממנו חוב אומר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון] ראש חודש הוא [המתן לי עד מחר] מוצאי שבת הוא [ראשון לימי השבוע], ע''ש.
וביאר החינוך (מצוה רמט'): משרשי המצוה, לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת. על כן, כי חפץ השם בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבינו כי כל הרעות והטוב מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים לא מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב [במדבר כג', כג'] כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ע"ש.
את ההקדמה הקצרה שהבאינו עד כה היא בכדי להבין את דברי הראשונים שכתבו מהגאונים שהקשו להם, איך אנו עושים את כל הסימנים הללו בראש השנה האם זה לא ניחוש. וז''ל המרדכי (בריש מסכת יומא. וע"ע באור זרוע ריש הלכות ר"ה): כתוב בתשובת הגאונים, וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ואוכלין אוביא [רוביא] וכרתי, ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצרפנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו.
נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות, על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בראש השנה, וישימנו לראש ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני בשר ושומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה. כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא (נחמיה ח' י'), אכלו משמנים ושתו ממתקים. ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא. וכרתי כדי שיכרתו שונאינו. ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום הכיפורים, בכוונה טובה אנו עושין כן, וכן נמי מנהג בכל חכמי ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין בערב יום כיפור זכרים ונקבות, ומחזירין אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית, וכן אומר זה תחת פלוני וזה חלוף פלוני, זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה ושוחטין ומחלקין בין עניים ויתומים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשנו. ויש חכמים ובעלי בתים שגם בראש השנה עושין כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אילים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים. ומה שאנו מסתכלין בצפרנים, דבר זה שנוי בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, פירוש עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה, ואף כי זוכרים על צפרניו של אדם הראשון [שנברא כולו צפרנים], ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה, ע"ש.
ועל פי אלו הדברים מבאר הדרישה את דברי הגמ' שמביא הטור (בסי' תקפג') אמר רבה (בגמ' שלפנינו בהוריות ובכריתות שם, איתא רבי אמי) האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה [אם תעלה לו שנתו] אי לא ניתלי שרגא [ידליק נר] בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא [בבית שאין נושבת בו הרוח] אי משיך נהוריה [אם דולק כל זמן שהשמן בתוכו] נידע דמסיק שתיה [יידע אדם זה שתעלה לו שנתו] ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי, ע"כ. והקשה הדרישה: קצת קשה מאי ענין סימני דאביי לסימני דרבה, דבשלמא סימני דרבה יש לומר כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול שמן שפיר, יכול לידע שהש"י הסכים עמו להיות לו לסימן טוב, אבל בהאי דיאכל כרתי ואינך, מאי סימנא מילתא שייך לומר ביה? וי"ל דלאו לדמותם אתי אביי, אלא הכי קאמר, השתא דאמרת סימנא מילתא בעלמא הוא ולית ביה משום ניחוש א"כ בהא נמי לית ביה משום ניחוש ומותר, ע"ש.
והמאירי ביאר בזה הענין (הוריות יב' ע"א) וכתב: הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא אמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות, ובסלקא יסתלקו עוונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו, ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן, ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל. וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים, אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם, והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם, ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה, אמר על כלם ולאו מילתא היא, כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בה' חסד יסובבנו.
והמהרש"א (הוריות שם, ד"ה מאן דבעי למידע – באה"ד) גם ביאר בענין זה וכתב: דלכאו' בכל זה יש בו משום לא תנחשו, ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו הסימנים של רב אמי טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי וכו' כדאמרינן בסנהדרין, וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני, ומבאר המהרש''א שיש לדייק בדברי רבי אמי שאמר מי שרוצה לידע אי עלתה לו שנתו יביא נר וכו' ואם ידלק סימן שעלתה לו שנתו, ולא אמר רבי אמי את הצד השני שאם לא ידלק הנר לא עלתה לו שנתו. וכך הוא בכל הסימנים שם של רב אמי, וזה לא בכדי מפני שמהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה אבל הרע אינו יורד מן השמים, אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה, כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו', אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ"ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש, שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה, וכל מה הדוגמאות שהגמ' בסנהדרין הביאה מהו איסור ניחוש אלו רק ניחוש לרעה
ולכך רב אמי שאומר מי שרוצה לידע אם עלתה לו שנתו לא בעי למימר אי לא מסיק שתא, אלא מה שאמר רב אמי בריש דבריו 'אי לא' דהיינו דא"נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה, ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא"נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב"ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכו'. ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכו', ע''ש. ועפי''ז מבאר המהרש''א את דברי אביי אח''כ דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא היא וכו'. ר''ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מילתא היא ואין בו משום ניחוש, יהא רגיל איניש בריש שתא וכו'.
ונסיים בדברי החיי אדם שהביא המשנה ברורה (סי' תקפג' ס"ק ה'): והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]