ביומא לט, ב כתב הריטב"א:עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום, פי' השם מפורש, דאילו השם בכינויו הרבה פעמים מזכירו בתפלתו ובכמה דברים, אלא ודאי כדאמרן, וכן מפורש בירושלמי.
אגב, כמעט בהאי לישנא כתובים הדברים בתו"י שם.
דאתא לידן נימא בה מילתא:
לשון התו"י הוא:עשר פעמים וכו' היינו השם המפורש דאי שם של ד' אותיות הי' מזכיר כמה פעמים ביום בתפלתו וכן מפרש נמי בירושלמי
וראיתי כמה וכמה שהבינו שכוונת התו"י "שם של ארבע אותיות" היינו שם הויה ככתבו [כעין לשון הגמרא בקידושין עא, א "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע"], וממילא הוציאו מזה שלדעתו "שם המפורש" הוא שם אחר, והיינו כרב האי גאון, שם של מ"ב [או שם של י"ב], ופלפלו בזה. [ולשיטתם כתוב בתו"י שהכה"ג (ושאר כהנים) היה מזכיר את השם ככתבו כמה פעמים מדי יום בתפילתו, דהיינו בכל הברכות, והיינו כי במקדש מברכים תמיד בשם המפורש. וגם זה דוחק בלשון התו"י שלא הדגיש "במקדש" אלא כתב בסתם שכהן גדול - כעצם הגברא, ולא תלוי ב"מקום" - מזכיר כל יום שם המפורש בתפילתו. ואולי כי כה"ג חייב להיות כל יום בשחרית במקדש, וצ"ת, ועדיין דחוק בעיניי].
אבל לדידי אינו מוכרח, ויגידו עליו רעיו, תוספות הרא"ש והריטב"א, שכתבו ממש כעין התו"י [וכל הד"ה שלהם שם בזאח"ז הם כהתו"י], ופירשו כוונתם:
הריטב"א כנ"ל כתב "
השם בכינויו", והרא"ש כתב להדיא שהכוונה שם אדנות:
עשר פעמים מזכיר כה"ג השם: פירוש בכתיבתו [ככתיבתו] ביום הכיפורים, אבל בקריאתו באל"ף דל"ת היה מזכיר כמה פעמים ביום בתפלתו.
ולשון התו"י "שם של ד' אותיות" יש להבינו כלשון הרמב"ם בהלכות ע"ז ב, ז שכתב ביטוי זה בעצמו [אות באות (שלא כגמרא בקידושין ששונה מעט)] להדיא על שם אדנות:
אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד.
ועוד באגב:במקדש דוד סימן כד סוף אות ב' הקשה על התו"י שעכ"ז כה"ג הזכיר את השם המפורש ביוכ"פ יותר מעשר פעמים, שהרי גם בירך ברכת כהנים, וגם היא היתה במקדש בשם המפורש. [חזינן שגם המקדש דוד הבין את התו"י כמש"כ, ולא על שם של מ"ב].
ותירץ שדברי הגמרא והתו"י היו לאחר שמת שמעון הצדיק שפסקו הכהנים לברך בשם. אבל נשאר בקושיה ברמב"ם, שבפ"ו מהלכות תמידין כתב שבמקדש מברכים ברכ"כ בשם המפורש ועכ"ז כתב בהלכות עיוה"כ פ"ב שעשר פעמים הזכיר הכה"ג את השם המפורש ביוכ"פ. עכ"ד.
וצ"ע מאי קשיא ליה ברמב"ם יותר ממה שתירץ בעצמו, הלוא הרמב"ם בהלכות תמידין שם כתב בעצמו "ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש
כמו שביארנו במקומה", ובמקומה דהיינו בהלכות נשי"כ יד, י כתב שמשמת שמעון הצדיק פסקו לברך בשם:
ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון