מה שמובא למעלה בשם המנהיג שכתב כדברי הרא"ש, יש לתקן את המקור הנכון של הרא"ש הנ"ל, מהלכות
ר' יצחק גיאת, שהרא"ש מביאו בכמה מקומות במסכת ר"ה, וגם כאן הרא"ש (פ"ד סי' יא) המובא בתחילת האשכול, מקורו מדברי הר"י גיאת (הל' שופר עמ' נו).
וזה לשון הר"י גיאת בתחילה (במהדורה הנדפסת עמ' לה): "ועומד ומברך לשמוע בקול שופר ושהחיינו. ובסדור של רב עמרם מצינו לתקוע וטעות סופר הוא. ורב האיי אמר, וברכה של שופר הלכה רווחת היא בכל ישראל לשמוע קול שופר, ואל תזוז ממנה". ואחר כך כתב (בעמ' נו): "וכיון שבירך על תקיעות שמיושב, אין צריך לחזור ולברך על תקיעות שמעומד, דדעתו מתחלתן על כולן הוא מברך. ואפילו נאנס ראשון ועמד שני במקומו, בברכת ראשון דיו, ואינו צריך לחזור ולברך. והכי אמר רב האיי, המנהג בישראל התוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה, הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין, ואינו צריך ברכה. ואם נאנס ראשון ואינו יכול לתקוע, שוב אין הב' צריך לברך, לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע, וכיון ששמע הברכה שבירך הראשון מיושב, כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה, ואין צריכין לחזור ולברך. ומינה טעמה דהיה יושב עם הצבור ושמע ברכתו של ראשון, הא לא היה עמהם אלא שבא ממקום אחר ועדיין לא יצא לעצמו, צריך להתחיל ולברך ותוקע". (וכן הביא דבריו בספר העיטור (הל' שופר ח"ג דף קג ע"א) בשם: "והא תשובה חזינא לאבן גיאות").איש_ספר כתב:אטו לר"ת שמברכים על תקיעת שופר אין הקהל יוצא בברכה זו?
המקור של דברי ר"ת המובאים ברא"ש לברך "על תקיעת שופר", כנראה לא נזכר בתוספות, אלא המקור הוא מדברי ראבי"ה שכתב ששמע שרבינו תם הנהיג כן,
(וכן ספר יראים תלמיד ר"ת וסמ"ג שהיו רבני צרפת, כתבו את נוסח הברכה "על תקיעת שופר"). וזה לשון ראבי"ה (ר"ה סי' תקלד):
ראבי"ה חלק ב - מסכת ראש השנה סימן תקלד
ומסיים בירושלמי דהכא והילכתא אין מוציאין לא את מינו ולא את שאינו מינו ואחרש שוטה וקטן משמע דקאי. ומסיים עוד התם בירושלמי התוקע צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואחר כך תוקע, והתקין רבי אבהו בקיסרין קשר"ק קשר"ק <קשר"ק קש"ק> קש"ק קש"ק קר"ק קר"ק <קר"ק> דתנן סדר תקיעות שלש של שלש שלש. והילכתא אומר זמן בראש השנה על הכוס מדברי סופרים ועל השופר מדברי תורה. עד כאן מצאתי בירושלמי. וכן כתב בעל הלכות גדולות. ושמעתי בשם רבינו תם שהנהיג לברך 'על תקיעת שופר', משום דעשייתה היא גמר מצותה. וליתא, מן הירושלמי, כאשר כתבתי. והא דמברכין לשמוע בקול שופר ולא מברכין לתקוע, משום דבשמיעה תלוי הטעם, כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע וכו'. וכן פירש הטעם רבינו זקני (ראב"ן שו"ת סי' לה ד"ה ברם):
ונשאלה השאלה, מה ההסבר של דברי ר"ת, כיצד השומעים יוצאים ידי חובה בברכת "על תקיעת שופר"?
ונראה לפרש על פי דברי ראבי"ה בשם רשב"ט, שחידש סברא של "שומע כתוקע", ומובא בב"י ריש הל' שופר (סי' תקפה) מתוך מרדכי (ר"ה סי' תשכה) בשם ראבי"ה, שכתב ראבי"ה תשובת אביו רבינו יואל הלוי וז"ל:
ראבי"ה חלק ב - מסכת מגילה סימן תקנב
תשובה דרבינו מורי אבי זצ"ל. ומה שהשיב לי מורי על סח בקריאת התורה שאין לדמותו לנשתתק דצריך ברכה העומד במקומו, דהאיך יוצא בברכות חבירו, אומר אני שיוצא בברכת חבירו היכי דלא סח. דתניא בתוספתא דמגילה, ומייתי לה בירושלמי, מעשה ברבי מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת של טבעין ונתנה לאחר וכו', ומקשין בירושלמי זה קורא וזה מברך אמר רב ירמיה מכאן שהשומע כקורא. הרי לך שיוצא אדם בברכת חבירו, ואין חילוק בדבר בין יחיד שסח בינתים לשנים שנשתתק הראשון והשני בא לקרות. וזכור אני שהייתי בריגינשבורג מציק מים על ידיך ראיתי בראש השנה שבירך רבי ברוך בר' יצחק לפני תקיעות שופר מיושב והתחיל לתקוע ולא יכול לסיים מפני עייפות ושלח השופר לאחיו רבי מתתיהו וסיים כל הסדר בלא ברכה ולא ראיתי אותך ושאר רבותי הר"ר יצחק והר"ר משה זצ"ל שהייתם מוחים בידו. ולא זכיתי לדבר עמכם [מ]אין הרגלים, וכשהחזרתי לביתי ודברתי עם קרובי הר"ר שב"ט זצ"ל, והביא מכאן ראיה, דכי היכי דהשומע כקורא הכי נמי שומע כתוקע, וכיון שאם היה משלים הראשון לא היה צריך ברכה הכי נמי השני.
נמצא שהגמרא (סוכה לח ע"ב) אמרה "
שומע כעונה".
הירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) חידש הגדרה לגבי קריאת המגילה: "
שומע כקורא".
והרשב"ט - ר' שמואל בן נטרונאי חתנו של ראב"ן - חידש הגדרה חדשה לגבי תקיעת שופר:
"שומע כתוקע".
למרבה הפלא, הגדרת רשב"ט המובאת בראבי"ה, עולה יפה דוקא לשיטת ר"ת המובא בראבי"ה, שנוסח הברכה שלו "על תקיעת שופר", ואז שואלים אם כן איך מוציא התוקע את כל הקהל ידי חובה? לכן צריך להגיע לסברא של "שומע כתוקע".
אבל לפי מסקנת רוב הראשונים והראבי"ה עצמו, שהמצוה היא בשמיעת קול שופר, והנוסח הוא "לשמוע קול שופר", אם כן כל אחד ואחד יוצא ידי חובה בעצם שמיעתו את תקיעת השופר, גם בלי הסברא הזאת של "שומע כתוקע"! האמנם רשב"ט היה מברך כנוסח ר"ת וצרפת "על תקיעת שופר"?
בכל מקרה, אחרי שמצאנו בס"ד את מקור דברי הרא"ש בר"ה פ"ד סי' יא וסי' יב, מהלכות ר"י גיאת, אם כן הוא הרי לא קאי על דברי ר"ת עצמם, אלא על דעה זו שהיתה מוכרת עוד בימי הגאונים ורב האי גאון. ועל כן אין דברי הרא"ש בסי' יא וסי' יב בדעת ר"ת גופיה, אלא אחרי שביאר בסי' י דלא כר"ת, ממשיך בסי' יא וסי' יב במהלך של דחיה של שיטה זו. [ואולי לכן אין לדייק מדברי הרא"ש אלו, היפך דברי הפוסקים ש"ייבאו" את ההלכה הזאת של נתחלף הקורא, להלכות מגילה שמברכים "על מקרא מגילה", שרק לדחויי בעלמא קאמר ליה הרא"ש להוכיח שהנוסח העיקרי לשמוע ולא לתקוע, אבל לא כדי לדייק ממנו שבשינוי הנוסח ישתנה הדין. ולכאורה בזה א"ש קושית הרב כדכד הי"ו].
ועוד יש לחלק בין הנוסח של ר"ת "
על תקיעת שופר" לבין הנוסח המובא בר"י גיאת וברא"ש "
לתקוע בשופר", על פי המבואר בספר הישר לר"ת ובתוספות שאנץ פסחים (דף ז' ע"ב ד"ה והלכתא):
תוספות שאנץ על פסחים דף ז ע"ב ד"ה והלכתא
ור"ת אומר דכל מצות הנעשות מיד, שייך לברך בה 'על', כגון 'על מקרא מגילה', 'על הטבילה', 'על נטילת ידים', 'על הפרשת תרומה'. אבל 'להניח תפילין', 'להתעטף בציצית', 'לישב בסוכה', יש שיהוי במצותן. ולר' אינו מיושב, דמאי שנא 'לקרוא את ההלל' מעל מקרא מגילה. ועוד קשיא, 'לשמוע קול שופר'. וריב"א מפרש טעם אחר שבאותן מצות שאי אפשר לעשותן ע"י שליח שייך לברך בלמ"ד וזהו קצת סברת התלמוד דלימול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל, ובאותן מצות שיכול להתקיים ע"י שליח מברך על, לפי זה אתי שפיר לשמוע בקול [שופר] ולקרוא את ההלל, דאע"ג דשומע כעונה כמו על גבי מגילה, מ"מ מצוה לענות ראשי פרקים בפ' לולב וערבה [דף לח ע"ב], ועל הטבילה נמי וכו' ע"ש.
והנה קשו קראי אהדדי, שמבואר כאן שהתוספות - ר"י אחיינו של ר"ת - הקשה על ר"ת מברכת "לשמוע קול שופר"! מה הקושיא, והרי למבואר בראבי"ה לדעת ר"ת גופיה מברכים "על תקיעת שופר".
(ושו"ר שכן הקשה קרבן נתנאל ע"ד הרא"ש ר"ה שם, מדבריו בפסחים פ"ק סי' י (שהביא הרא"ש דברי התוס' הנ"ל). וכאן מתברר ממקורות הדברים, שהסתירה היא בין המבואר בתוס' רשב"א משאנץ בשם ר"י בדעת ר"ת, לבין ראבי"ה ששמע בשם ר"ת. וצע"ג).