שבת מברכים חודש אלול
בשבת זו הבעל"ט כשאנו עדיין נחים עבור עמל התורה שידרש מאיתנו ביתר שאת ויתר עוז בעז"ה בזמן אלול הבעל"ט הממשמש ובא, שבת זו אצל גדולי עולם וכך גם אצל בני עלייה, ומקדמא דנא גם אצל פשוטי עם, הייתה פתיחה והכנה לימים הנוראים הבאים עלינו לטובה. במאמר שלפנינו נביא בעז"ה כמה וכמה עובדות והנהגות מגדולי ישראל אודות זו השבת (עי' בס' טעמי המנהגים קו"א אות תלג').
רבי ישראל מסלנט באחד ממכתביו. (אור ישראל – אגרת יד'. התאריך שהתנוסס בראשית המכתב היה "ראה-ברכה") כותב: מלפנים כאשר ידעתי-כל איש אחזו פלצות מקול קדוש הקורא אלול, החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו וכו' ע"ש. [פלצות – פי' רעדה ופחד, עי' ספר ישעיה כא' ד'. תהלים נה' ו', ועוד. רבי ישראל מסלנט מתאונן על מצב הדור בזמנו, ואומר כי בזמנים עברו היתה ניכרת חרדת האלול עד שאחזה פלצות בשמעם את קריאת חודש אלול. ושם באיגרת כותב רבי ישראל מדוע אין היום את הפחד שהיה מקדם, לפי שלא לומדים מוסר, וגם אין את ההרגשה של הפחד שהייתה אצל גדולי עולם שייראו ורעדו מהמשפט הקרב, והאוירה הזו השפיעה על הסובבים אותם.
ובהערה בספר המכתבים. וכן בספר 'ובכן צדיקים' מובא מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר שתיאר את הדברים: אחרי שקול הקורא של שליח הציבור "קידש אלול", היתהלך רבי ישראל כולו מזועזע והרגישו עליו את ההבדל בין תפילת המוסף לבין תפילת שחרית שעברה, כי על כן תפילה זו של מוסף כבר נכללה בין תפילות אלול. הגרי"ל חסמן משגיח בישיבת חברון, היה נוהג להקריא מכתבו זה של ר' ישראל מסלנט בישיבה בשבת שמברכין חודש אלול.
חרדתו של גאון המוסר רבי ישראל סלנטר בימי אלול הפנתה את תשומת לבו של יהודי, ששאלו לתומו: מה כל החרדה הזאת וכי אלול הינו דוב? השיבו רבי ישראל: אותו דוד המלך, שהוכיח לשאול המלך את גבורתו ואומץ לבו, באמרו (שמואל א' יז') "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" הוא העיד בעצמו בבוא הימים הנוראים "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי (תהילים קיט')".
רבי יעקב הלוי ספיר, בספרו אבן ספיר (חדרי תימן עמ' קט') כותב, בשבת קודש מברכים ר"ח אלול המנהג פה צנעא, אשר הרב וב"ד מסבבים על כל בתי כנסיות בבוקר עת התפילה, ובידם אגרת תוכחת מוסר ואזהרות והתעוררות לימים הנוראים האלה. וקוראים בו בכל הבתי כנסיות לעורר העם בתשובה (וכן בשבת הגדול להורותם ולהזהירם על דיני חמץ ומצה), גם אני סבבתי עמהם (כי יקר בעיני המנהג הזה) וכו' והיה לנו השבת ליום הכיפורים, ע"ש עוד.
בספר תולדות החפץ חיים מובא: סח לנו רב גדול אחד, פעם נזדמן לו להתפלל עם רבינו בבית הכנסת בשבת קודש מברכין אלול. כשהתחיל החזן לומר את המילים "ראש חודש אלול יהיה ביום.... הזדעזע רבינו וירתע כל גופו והתפרץ בבכי גדול עד שאימה ופחד נפלו על כל קהל המתפללים. בספר תנועת המוסר (חלק ד' עמ' 84) מובא, שכאשר היו מברכין את חודש אלול הרגישו שהחפץ חיים מזדעזע בכל גופו ואימה ופחד נופלים עליו. הרגשה זו ליוותה אותו עד לאחר יום הכיפורים.
כשרבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל התגורר בירושלים, היה אומר שיחות מוסר בביתו, בליל שב"ק מברכים אלול סיפר שארבעים שנה קודם היה גר בירושלים הגאון רבי איצלה פטרבורבגר זצ"ל, והיה מתפלל בבית הכנסת של זכרון משה, וכשהיו מברכים חודש אלול, הוא פתח את ארון הקודש ואמר בזה הלשון – רבש"ע, אני מקבל דער היילגער חודש אלול, וגעו כל העם אשר היו שם בבית הכנסת בבכיה, אמר רבי יחזקאל, רואים אנו החלק של אנשים מהעבר, כשרק הזכירו אלול כבר חלה עליהם אימת הדים וגעו כל העם בבכיה.
ובספר שיח יצחק מובא, שבהלווית הה"צ ר' דוד בהר"ן זצ"ל במוצש"ק מברכין אלול, והגר"ז בנגיס זצ"ל הספיד וסיפר שבצעירותו בעיירה כל שבת מברכים אלול היו נשים מתעלפות בעזרת נשים.
בספר דרכי חיים ושלום מסופר על רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש. שבשבת מברכין אלול, כשהרים קולו נאדר בקודש לומר "ראש חודש אלול יהיה ביום פלוני", חיל כיולדה אחז את כל השומעים. וכן אחר כך באמירת "יחדשהו" היה מוסיף אחר "ולרפואה שלימה" ואומר בקול בוכים: "ולתשובה שלימה ולגאולה קרובה ונאמר אמן", קולו היה כה מזעזע עד שאפילו לב אבן היה נימוח, והאדם היה מתחיל לפשפש במעשיו. ועוד כתוב שם, שבחודש אלול שהוא חודש התשובה היו אימת ימים הקדושים ונוראים עליו בכל תנועה ותנועה, וכשהי' עפ"י רוב בימי חודש אב במקומות הרחצה למרחוק הי' לבבו שואף תמיד בכל האפשרות שיעלה בידו לגמור תהלוכת עסקי צרכי רפואות הגוף עוד לפני חודש אלול, ועל שבת מברכין אלול יוכל לבוא לביתו, כדי לעסוק בצרכי רפואת הנפש והכנת הימים הנוראים לתיקון תכלית השלימות ע"ש.
על רבי יוסף משה ראב"ד פרעמיסלא - סיפרו, כשברכו ראש חודש אלול קשה היה מלנשוא להימצא בביתו מרוב פחד ואימה, ישב לאכול בבגדי שבת והדמעות נוזלים אל הקערה (הקדמה לס' חלוקא דרבנן).
סיפר רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, גאב"ד חוג חת"ס ב"ב. חד שתא, הייתי משובתי שבת מברכים חודש אלול, בצילא דמהימנותא דמרן ר"א מבלעזא זיע"א, והשקפתי בעד חלון חצר קדשו, וחזיתיו עושה תפילות ותחנונים ביחידות, ובבאו לברך החודש שלח לפתע ידיו הק' ותפס בחזקה בעבותות אבנטו של המשב"ק ר' שלום פויגל ז"ל, והחל רועד נורא ומזדעזע בכל גופו.
בספר לקח טוב (על פרשיות השבוע) מבאר על התעוררות הצריכה לחול בנו בשומענו שחודש אלול מתקרב ומספר, שפעם אחת ראה אחד מחיילי ניקולאי אדם שיכור באמצע הלילה וקרא לו להזדהות. השיכור לא הגיב לקריאה ולא היזדהה. חזר החייל וקרא לאיש ודרש ממנו להזדהות. גם הפעם נשארה קריאתו ללא מענה בפעם השלישית צעק החייל "אני חייל של המלך ניקולאי ואני מצווה עליך להזדהות". משלא נענה האיש גם בפעם הזאת. ירה בו החייל ופצעו כשעמדו השנים למשפט, השיכור על שלא נענה לקריאה והחייל על שפצע את האיש, טען הפצוע, מדוע ירית בי? משהשיב החייל שעשה זאת משום שהלה סירב להזדהות, שב האיש וטען: הלה ראית שאני מתנדנד כשיכור" ענה לו החייל: "כאשר שומעים את השם ניקולאי, גם שיכור צריך להיתפכח מיינו", ועל כך אומר העולם: כאשר שומעים קול הקורא "אלול", צריך כל אדם להתעורר.
מסופר על ר' שרגא גרוסברד זצ"ל, כשעבר לפני התיבה בשבת שקודם היארצייט של דודו המשגיח ר' אבא זצ"ל שחל ביום כז' מנחם אב, שהוא על פי הרוב גם שבת מברכים חודש אלול, והכריז על ראש חודש אלול קולו היה נשנק מבכי וכולו היה רוטט מימי הדין הממשמשים ובאים.
(מאמר זה נלקט מהספרים: אור ישראל. תנועת המוסר. אור יחזקאל. חיים שיש בהם. דרכי חיים ושלום. שיח יצחק. ובכן צדיקים. מורשת אבות. בקדושתו של אהרן. בית ועד. דעת שרגא. ועוד.)
משברכו את חודש אלול, היה מרן הסטייפלר זצ"ל מברך: כתיבה וחתימה טובה.
(ספר אורחות רבינו, עמ' קס"ה)
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]