הכניסה לארץ מחייבת- הרמבן. ספרי הצאבה -והרמבם.

[יהודהא]

הרמבן בפתיחה לחומש דברים כתב :
ספרי הצאבה והרמבם בחלק ב'.

א.
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל. .. , ופעמים שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות.

ואכן מבין המאתיים מצוות שבחומש דברים 36 מהם קשורים ישירות ובעקיפין לדיני עבודה זרה.
מעבר לכך ישנם פסוקים רבים ומספר פרשיות המרחיבות בתוכחה עונשים והיסטוריה על העבודה זרה והשלכותיה על האדם היחיד על הנביא על העיר ועל האומה בכללה.

אם זה נכון לחומש דברים בכלל, פי כמה הדברים נכונים לפרשת ראה [שופטים ותחילת כי תצא,] שבה בלבד ישנם לפחות 16 מצוות [מעל רבע מ 54 המצוות שבה] העוסקים בע"ז לצורותיה השונות.
מלבד זאת יש עוד כעשרים מצוות הקשורות לע"ז בפרשיות אחרות שבחומש דברים, ובסה"כ בדברים כ 36 = מצוות הקשורות לע'ז.

ב.
המצוות בהקשר ע"ז בפרשת ראה :

1. תלו; לאבד עבודה זרה ומשמשיה
2. תלז; שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם, כמו שאתם עושים לע'ז.
3.תלט; שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה ע'ז.
לפי פירוש ראשון ברשי[יב,ד] 'לא תעשו כן לה' אלוקיכם' היינו לא "להקטיר לשמיים בכל מקום" כמו העכו'ם.
אגב "המקום אשר יבחר ה' " - מופיע בפרשת ראה 15 פעמים !

4.תנו; שלא לשמע ממתנבא בשם עבודה זרה
5.תנז; שלא לאהב המסית ע'ז.
6. תנח; שלא לעזב שנאתו על המסית ע'ז.

7. תנט; שלא להציל המסית ע'ז.
8. תס; שלא ללמד זכות למסית ע'ז.
9. תסא; שלא למנע מללמד על המסית חובה ע'ז.

10. תסב; שלא להסית אחד מישראל לעבד עבודה זרה.
11. תסד; שריפת עיר הנדחת ולהרג אנשיה. ע'ז.
12. תסה; שלא לבנות עיר הנדחת. ע'ז.

13. תסו; שלא להנות בממון עיר הנדחת. ע'ז.
14. תסז; שלא להתגודד כמו עובדי עבודה זרה.
15. תסח: איסור קרחה - ברמבם מנוייה בין שאר איסורי ע'ז, להגודד וקעקע.
16. אכילת דם פרק יב, כג-כד. במורה [ג,מו.] שהאיסור בשל ע"ז.
ובחינוך מצווה קמח,ונכפל בויקרא שם הוא נמנה במצוות.

ג. ויש עוד בחומש דברים .
גם בשאר הפרשיות שבדברים רבים הם מצוות הקשורים להרחקה מע'ז.
בואתחנן
תכו, שלא לחון על עובדי ע'ז. תכז - שלא להתחתן עם עכו'ם.
עקב.
תכח - שלא להינות מציפוי ע'ז. תכט- שלא להדביק שום דבר מע'ז עם ממונו.

שופטים.
תצב -שלא לטעת אילן במקדש. תצג - שלא להקים מצבה . תקי - שלא לקסום. תקיא - שלא לכשף. תקיב - שלא לחבור חבר. תקיג - איסור אוב. תקיד - איסור ידעוני. תקטו - איסור דרישה למתים. תקיח- איסור נבואה בשם ע'ז.
תקכח - שלא להחיות מ 7 העמים.

כי תצא.
תקמב -לא ילבש לאישה. תקמג - לא ילבש לאיש. תקמח - זריעת כלאי הכרם. תקמט - איסור אכילת כלאי הכרם.
תקג - איסור מלאכה כלאיים בבהמות. תקנא - איסור שעטנז.

סהכ בחומש בערך 36 מתוך כ 200 מצוות בדברים עוסקים בעניין ע'ז.

ובזה בעצם מתאשרים דברי הרמבן הנל בפתיחתו לספר דברים-
... ופעמים שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות.

ד. " ותוכחות וקול פחדים".
מעבר למניין המצוות שבתריג- יש בחומש דברים התייחסות מרובה לעבודה זרה אם במספר פסוקים ואם בקטעים שלמים או גם פרשיות [במסורה] שלמות הסובבות ועוסקות בע'ז וענפיה.

וכנל כל זאת על רקע ההכנה לכניסת בנ"י לארץ ישראל לציון ולמקום המקדש, וכפי שצויין לעיל מכונה בפרשה "המקום אשר יבחר ה' " . וכן " וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר⁠־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם" [יב,יא].

בפרשת ראה-
יב א-ו.|כג -כד. |כט -לא.|
יג. כל הפרק א-יט.
יד - א-ב.
בפרשיו האחרות שבדברים.
פרק ה,ו-ט.| פרק ו, יב- טו.| פרק ז,ו-ז. טז. כה-כו.|פרק ח- יט-כ.| פרק ט- יב -כא.|פרק י, כ.| פרק יא- טז-יז. כו-כח.|
פרק כט- כל הפרק.|פרק ל- טו-כ.| פרק לא- יד-ל.|

ובהאזינו פרק לב נאמר -
(טו) " וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃
(טז) יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃
(יז) יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃
וב: לז- לח. וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה.

ובעצם לפי תוכנה ניתן לומר שכל שירת האזינו סובבת בעיקרה על חטא העבודה זרה, על כפיות טובתם ועל נטישתם את אלוקי ישראל תמורת "אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם ".

ישנם עוד מצוות בענייני עבודה זרה שלא נמנו כאן אך נאמרו בחומשים האחרים וע"כ בהמשך .
---------------------------
.

[יהודהא]

חלק ב.

הנשר הגדול - וספרי הצאבה.

א. לו יהי.
יראתי בפצותי שיח להשחיל....
עם כל ההבנה שקטנו של הרמבם עבה ממתנינו ועדיין פליאה היא בעינינו.

1. האם רק מפני שנעלמו מאיתנו חלק מספרי הע"ז הקדמונים -חסרים אנו הבנה בטעמי חוקי התורה ?
2. ובאם הם כן ימצאו לנו - האם אז נשכיל את חוקי התורה ?
3. האם כדי כך סמך הרמבם על ספרים הנל שיש בהם לפתור את טעמי חוקי התורה - שגם בהיעדר הסבר לאיסור בשר בחלב- בספרים ההם, הניח בביטחה שטעמו נובע ממנהגי העכו'ם ? והסיק מהמפורש על הנעלם ?

ב. קשה לנו.
קשה, קשה לנו עם טעמי המצוות של הרמבם. ובתקופתינו - יותר מתמיד.
לקשר את הקרבנות עם קושי ההסתגלות להיפרד ממנהגי העכו'ם ?!

* והיום לא רק שאין האנושות רודפת ולהוטה אחר קרבנות לע'ז.
* אלא ההיפך כיום האנושות מסתייגת ומתמיהה על מנהג זה.
* ודווקא אלו הדבקים בתורת השם - הם אלו החשים צורך לנמק חובת מצוות אלו.

ג. אמר המורה..
ואלה דבריו במורה חלק ג-
...ואם תעקוב אחר כל מצווה ומצווה שנאמרו בעבודה זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותם ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון..

.....בשר בחלב לא תבשל מה שתבשל שם בצורה פלונית כפי שהיו הם עושים, זהו המתקבל יותר לדעתי בטעם איסורו, אלא שלא ראיתי את זה כתוב במה שעיינתי מספרי ה"צאבה".

....כללו של דבר, כמו שהזכרתי לך מריחוק שיטות ה"צאבה" ממנו היום, כך דברי ימי אותם הימים נעלמים ממנו היום,
ואילו ידענום וידענו אותם המאורעות אשר אירעו באותם הימים, היו מתבארים לנו בפרטות טעמי הרבה ממה שנזכר בתורה....
מט.
....וכל שנעלם טעמו מרוב החוקים אינו אלא להרחיק מעבודה זרה. ואותם הפרטים אשר נעלם ממני טעמם ולא ידעתי מה תועלתם, סיבת הדבר לפי שאין הדברים הנשמעים כנראים, ולפיכך אין בכדי מה שידעתי אני משיטות ה"צאבה" ממה ששמעתי מן הספרים, כמו ידיעת מי שראה מעשיהם לנוכח, ובפרט שאותן ההשקפות כבר אבדו זה אלפים שנה [שצט] או יותר...
ואילו ידענו פרטי אותם מעשים ושמענו פירוט אותן ההשקפות, היו מתבארים לנו אופני החכמה בפרטי מעשה הקורבנות והטומאות וזולתן ממה שלא התגבש אצלי טעמו. ולכן כל ציווי או אזהרה בתורה שנעלם ממך טעמו – אינו אלא רפואת מחלה מאותם המחלות אשר אין אנו יודעים אותם, ותודה לאל על כך.

יש להדגיש שבמשנה תורה - שונים הדברים. ודוגמה לדבריו שם לגבי הקרבנות [מעילה פרק ח]
וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, מִכְּלַל הַחֻקִּים הֶן. לְפִיכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַף עַל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, הָעוֹלָם עוֹמֵד. שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, זוֹכִין הַיְּשָׁרִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; וְהִקְדִּימָה תּוֹרָה צִוּוּיֶיהָ עַל הַחֻקִּים, שֶׁנֶּאֱמָר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"

ד. גם אחרים,
נכון - גם בתורה עצמה ובמפרשים -הרמבן ואחרים יש מצוות שנלווה להן הטעם לדחיית מנהגי העכום.
אבל אצל הרמבם זה מתפרס ותופס מרחב עצום של מצוות גם כאלה שעל פניו אינם קשורים לע'ז. ורבים כאלה שהתורה מייחסת להם עבודת קודש שיש בהם סליחה וכפרה, חיבור ודיבוק בקודשא בריך הוא, ודרגתן לעילא ונחת רוח הם לפניו.

אבל במורה כתב -
חלק ג' פרקים לו- מט.
וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה ,...
והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה -

הייתה הקרבת מיני בעלי החיים, באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו,

.....לפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות,
לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה .
לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש
ושיהא המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי
ושיהא הקורבן לו: אדם כי יקריב מכם קורבן לה'
וההשתחוויה לו,
והקטורת לפניו,
וייחד כוהנים לעבודת המקדש ואמר: וכהנו לי .
ולא יהיה המקריב מי שיזדמן, החפץ ימלא ידו , אלא כל זה נאסר.
ונקבע בית אחד, 'אל המקום אשר יבחר ה' ' ,
ואין להקריב בזולתו, 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה',
ולא יהיה כהן כי אם זרע מסוים ,

- כל זה כדי למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי.
והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו: זובח לאלוהים יחרם וגו', כי לא תשתחווה לאל אחר .

והושג בניהול האלהי הזה שנמחה זכר עבודה זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמתי בדעתנו , והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שם עבודה זולתם .

וההסברים ממשיכים:
מדוע דווקא עיזים ושעירים.ועל הקפת הראש והזקן., שעטנז, בשר בחלב, איסור חמץ ודבש - וחיוב המלח במזבח. אכילת דם. קרחה מעונן ומנחש. לא תעלה במעלות למזבח. לא תלבש.
ערלה וכלאיים. נטע רבעי. אשרה ומצבה. ועוד רבים.

בפתיחה של הרמבם להלכות ע"ז הוא מונה בהן 51 מצוות .וזה מלבד מצוות נוספות בהלכות אחרות ושם ברובן ההקשר לע"ז ברור.
אבל יותר מאלו נמצאים במורה - שם הוא מונה מצוות רבות נוספות ונותן בהם טעם בהקשר לע"ז ורק חלקן פורטו לעיל.

ד. ונוסף על כך.
ולקשיים בהבנתינו נתווספו בעשרות השנים האחרונות קשיים נוספים:
* האם אכן הספרים הנל הם של הצאבה - אולי הם זיופים, ובמקרה הטוב הם העתקים מאוחרים מלפני כאלף שנה.
* האם הם משקפים אומה שנהגה כך, או שזה אוסף מנהגים של קבוצות שונות במרחבים שונים.
* האם אכן המנהגים המתוארים בספרים ההם - נהגו אצל האומות ההם בזמן יציאת מצרים ומתן תורה.
* ובכלל - הרי מדובר בספר על חקלאות - עודי האדמה שכלל בתוכו מנהגי הצאבה לגרום ליבולים ופירות טובים לירידת גשמים ולהצלחה במרעה הצאן וכו.
* ואם כך - מה מידת הוודאות והדיוק של הפרטים בספרים ועד כמה בכלל ניתן להסתמך על אמיתותם.

אבל כיום-
בהכרתינו את מגבלות תורת ההכרה ואת צמצום הבנתינו בבריאה. דומני שאין במאמינים, רבים הנזקקים לטעמים שכליים והגיוניים לחייבם לקיום המצוות.
אכן רוצים ומנסים להבין חלקית בשכל והשאר ע"י אמונה תמימה. ורבים יותר מאלה המאמינים שיש בהם מהנסתרות מעבר למושכלות, והרשות ניתנה לנו מידי פעם להציץ לרגע קט מעבר לפרגוד ,
כדי שנדע - שהידיעה מאיתנו והלאה.

ה.
פסק הרמבם ביד -
ושוב נחזור לרמבם במעילה ח,
ודבריו שם -כפסק להלכה למעשה- לגבי החוקים בכלל על חשיבותם ועל חובת הזהירות לגביהם הן במחשבה והן במעשה.

.. רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כּוֹחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם, וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה--אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו; וְאַל יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה', פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ. וְלֹא תְהֶא מַחְשַׁבְתּוֹ בּוֹ, כְּמַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחֹל.

בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה הִחְמִירָה תּוֹרָה בַּמְּעִילָה: וּמַה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים וְעָפָר וְאֵפֶר--כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם אֲדוֹן הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם בִּדְבָרִים בִּלְבָד, נִתְקַדְּשׁוּ; וְכָל הַנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל, מָעַל בָּה'--וְאַפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג, צָרִיךְ כַּפָּרָה. קַל וְחֹמֶר לַמִּצְווֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא--שֶׁלֹּא יִבְעֹט אָדָם בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן; וְלֹא יְחַפֶּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל ה', וְלֹא יְחַשַּׁב בָּהֶן מַחְשַׁבְתּוֹ בְּדִבְרֵי הַחֹל.

הֲרֵי נֶאֱמָר בַּתּוֹרָה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא יט,לז; ויקרא כ,כב)--וְאָמְרוּ חֲכָמִים לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה, לַחֻקִּים כַּמִּשְׁפָּטִים: וְהָעֲשִׂיָּה יְדוּעָה, וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַחֻקִּים; וְהַשְּׁמִירָה, שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן וְלֹא יְדַמֶּה שְׁהֶן פְּחוּתִין מִן הַמִּשְׁפָּטִים. וְהַמִּשְׁפָּטִים, הֶן הַמִּצְווֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי, וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה, כְּגוֹן אִסּוּר גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם; וְהַחֻקִּים, הֶן הַמִּצְווֹת שְׁאֵין טַעְמָן יָדוּעַ.

אָמְרוּ חֲכָמִים, חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לָךְ, וְאֵין לָךְ רְשׁוּת לְהַרְהַר בָּהֶן. וְיִצְרוֹ שֶׁלָּאָדָם נוֹקְפוֹ בָּהֶן, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן--כְּגוֹן אִסּוּר בְּשַׂר חֲזִיר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וּפָרָה אֲדֻמָּה, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
----------------------
ספר עבודת האדמה הנבטית.
ספר זה מוזכר גם בכוזרי.
יַנְבּוּשָׁד- חיבר את "ספר עבודת האדמה הנבטית" ("אלפלאחה' אלנבטיה'"). שהוציא לאור מלומד נבטי בשם אחמד אבן וחשיה אלנבטי, והוא חובר סביב שנת 900 לספירה.לטענתו של האיש, הוא רק תרגם אותו מהלשון הכשדית ללשון הערבית, ולמעשה זהו ספר עתיק מאוד.

רוב החוקרים סבורים כי אבן-וחשיה עצמו חיבר או ליקט אותו, אולם יש בין החוקרים גם המאמינים כי חלק מן המובא בספר מהימן. ספר זה כתוב ברוח התפארות של אדם המדמה שהוא כותב דברים נעלים וחשובים מאוד, ומשוכנע הוא בצדקת אמתת מה שהוא כותב.

[יהודהא]

פשרה של המשך חכמה.
ומהן ארבע השיטות בפועל,נפעל, תכלית -במעשי המצוות.

א. וחלילה...
הרמבן מתנגד בחריפות לדעת הרמבן - וטעם אחר עימו.

ואלו דברי הרמבן על הקרבנות בויקרא א,ט.
..ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים ..לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים....

ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק.
.(דברים כז ו)..

.. והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו.. ולכך אמרו שלא הזכיר בצוואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד.

והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ..
.. וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ... והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד.

ב.
אלו ואלו - תלויי זמן ומקום.
ה״משך חכמה" בתחילת ויקרא [א,ט] מסביר את שיטת הרמבן בקרבנות כך: "והרמבן וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות...אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות השונים... .לקרב העולמות ולחבר דודים"..

בדבריו הוא מנסה לגשר בין הגישות הנבדלות של הרמבם והרמב״ן ולטעון לנכונותם של
שני הטעמים. לדעתו כל אחת מן הגישות מתאימה לתקופה אחרת בתולדות עם ישראל.

טעמו של הרמב״ן-
מבטא תכלית רוחנית נישאה, המשתקפת בהקרבת קרבנות כפי שהיא נעשית במשכן שילה ובמקדש שלמה - "המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים",

ואילו טעמו של הרמב״ם תואם את פרק הזמן שביניהם, עת הותרה הקרבה בבמות....

ב"תקופת ביניים" זו, שלאחר חורבן שילה, "הבמה הגדולה" ניצבת - תחילה בנוב למשך 13 שנה,
ובגבעון לאחריה, למשך 44 שנים נוספות (סך הכול: 57 שנה), עד לבנין הבית. ..

ויש הבדלים בין במת יחיד (קטנה) לבין במת ציבור (גדולה).
אחד מהם: "ריח ניחוח", ומובנו: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" .
וההבנה היא שאצל "במה קטנה" - נחסר ערך משמעותי זה!

ובזמני ביניים אלה ובבמות הקטנות שהיו -מבלעדי "הנחת רוח " וא"כ מהי תועלתה כלל ? עונה ע"כ ה"משך חכמה" על פי הבנתו שכאן הטעם הוא כמו הרמב״ם: "להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל". הווה אומר: מדרגה רוחנית ירודה יותר.

לעומתה תקופת שילה וירושלים,
המוגדרת כזמן איסור במות, אין בה כל היתר להקריב קרבנות יחיד מחוץ למשכן או למקדש.
וכאן במקדש תכלית ההקרבה מתחלפת בעיקרה, מתחדדת ומתעלה במסגרתה לרום רוחני נשגב ונעלה יותר והיא - קירוב עולמות!"

ג.
פועל , נפעל. התכלית.
מעבר לכך שיש במצוות טעמים רבים: נטיעת מידות טובות, דעות נכונות, שלמות ומחוייבות במילוי רצונו של הקבה. יש גם תכלית ששונה מהטעם. ויש שהבדילו והגדירו ארבע תכליתיות כלליות לקיום המצוות המשתנות לפי השיטות השונות.ולפעמים יש כאלה שיש בהן גם וגם: חלק לפי הסבר זה, וחלק אחר לפי הסבר שונה.

ובחידוד הדברים וההבדלים הנל לשיטות השונות בעבודת הקרבנות ומצוות\ חוקים. תצטייר לנו תמונה עם גוונים רבים בעלי בולטות והדגשים שונים בכל אחת מהן.

א. שכל המצוות גזירות הן מלפני.
1.שיטה ראשונה. **הפעולה למטה. השינויים למטה. ותכלית למטה -כולם באדם וללא טעמים והבנות.
ובכולן התכלית לצרף את הבריות. וזאת ללא קשר להבנתן השפעתן ופעולתם לאיזשהו צד.
ולדעה זו אין כלל טעם במצוות אלא רצון בלבד, והסמיכו דבריהם על מה שאמרו (ויק"ר שמיני י"ג ג')

"מה איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אלא לא ניתנו המצוות -
אלא לצרף בהן את הבריות".

ב. לרמבם
- תכלית המצוות היא השפעה ופעולה על האדם בעולם הזה כאן.
2. שיטה שנייה. ** הפעולה למטה .השינווים למטה. והתכלית למטה באדם -אבל למצוות השונות ישנן טעמים ותובנות שונות ומותאמות.

...תיקון נפשו של האדם ולהביאו לשלמות עליונה. ע"י שלילת אמונות מוטעות והטמעתן של אמונות אמיתיות ומועילות. [מורה נבוכים.ג,יא] ובסופו יגיע למצב -של דבקות רציפה בה'.

..מצב שבו יהיה מדבר עם בני אדם ומתעסק בדברים ההכרחיים לגופו, וכל דעתו באותה שעה מופנית אליו יתעלה והוא לפניו יתעלה תמיד בלבו, והוא עם בני אדם בנגלה, על דרך מה שנאמר במשלים הפיוטיים אשר נאמרו לעניינים הללו, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו' ...

ג. לאב"ע-
לחלק מהמצוות\חוקים יש השפעה על האדם והבריאה על ידי פעולה בכוכבים מזלות וכדומה.
3.** הפעולה למטה . השינויים למעלה בגרמי השמיים. התכלית להיטיב לאדם למטה.

"וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחושן רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון.. והפתח שיוכל לבוא אל הסוד, שתי העבותות..הוא המישור על אמצעיתו, על כן השישה על הכתף השנית ואלה הם כפי המחשבה. על כן הם באבן אחת על מספר בני ישראל..וככה הששה השניים רק המשפט אינו כפי החלוק בלב רק כפי החלוק למראה העין...".

ראב"ע מצייר כאן למעשה את גלגל המזלות המורכב משנים עשר מזלות והניתן לחלוקה דמיונית לשני חצאים שווים. הקו המחלק אותו הוא הקו המשווה והוא רק דמיוני הנמצא במחשבה לבד. בכך שנים עשר המזלות מתחלקים לשני חצאים ובכל חצי נמצאים ששה מזלות.

האב'ע מביא רבות את האסטרולוגיה כדי להבין מצוות ואירועים שבתורה. ולהלן עוד אחד מהם:
וזל האבע עכ : ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כולו,
כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות. וסוד מלאכת שמים".(שמות כח,ו).

. וזאת הוא כותב ביחס לחושן והאורים ותומים. .דהיינו כל סוד החושן הוא אסטרולוגייה [ המבוססת על תפיסה אסטרונומית שכבר בטלה.]וכבר הרמבן יצא נגדו ......

ד. צורך גבוה.
4. ** הפעולה למטה. השינויים למעלה . וגם התכלית היא למעלה , [צורך גבוה].
למקובלים המצוות - פעולתם ומטרתם מכוונים למרחקים. לפעול וליצר שינויים על העולמות העליונים "צורך גבוה הם".
וזו המטרה והייעוד. וממילא תושפע ע"י כך הטובה גם בעולם התחתון.
ולבעלי הקבלה ישנם טעמים אין ספור לא רק בכללות המצוות אלא אף בפרטיהן, וכל טעמיהן קשורים לירידת השפע ותיקון העולמות,

..עניינו של הבורא -
בשלמותה של ההופעה האלוקית בספירות נקרא בפי הרמב"ן – צורך גבוה. וכך כתב הרמב"ן על השכינה. .....ואם כן יש בעניין סוד גדול, כי [אמנם רק] כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כעניין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר. ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול , ופסוקים רבים באו כן,
[ רמבן שמות כט ,מו].

ובאוה"ק ב, עמ' תפב (תסה)
'ועתה יגדל נא כח ה'' (במדבר יד יז). 'וטהר יוסיף אומץ, זה משה שהוא מעצים כחה של גבורה...
ר' עזריה בש"ר יהודה ב"ר סימון, כל זמן שהצדיקים עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה, כמד"א ועתה יגדל נא כח ה', ואם לאו כביכול צור ילדך תשי'..
-------------------------------------------------
ובקצרה-
פועל, נפעל, תכלית. --לשיטות השונות.

[1. מטה , מטה, מטה, - ללא טעמים] לצרף.. חזל.
[2. מטה , מטה,מטה, עם טעמי מצוות - כלליים בלבד.] רמבם.
[3. מטה,מעלה, מטה, עם טעמים למצוות. ] אב"ע.
[4. מטה, מעלה, מעלה . וטעמי המצוות לכללים ולפרטים]. מקובלים.