הודעהעל ידי הוגה » ו' אוגוסט 30, 2024 12:01 pm
מעניין ותודה!
נראה לצדד שהיה לאדם הראשון טבור, שאם לא כן היה נחשב בעל מום לעבודת המקדש, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פ"ח ה"ט): "שלשה בבטן ואלו הן, מי שכריסו צבה, מי שטיבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם, מי שדדיו שוכבין על בטנו כדדי אשה". ולא יתכן שיציר כפיו של הקב"ה יהיה בעל מום לעבודת המקדש.
או אפשר, שכל מה שזה נחשב מום היינו דוקא בבן אדם שאמור להיות לו, ונשתנה מראהו, לא כן באדם הראשון עצמו שמעיקרא לא היה לו צורך בזה כשאר בני האדם, אם כן אולי אין זה מום. (ובדרך צחות אפשר לדייק כך מלשון הרמב"ם שכתב "כשאר בני אדם" ולא באדה"ר...)
ויצוין למשנה בסוטה (פ"ט מ"ד) שיש מחלוקת בעגלה ערופה "מאין היו מודדין" לידע איזו עיר קרובה אל החלל, ר' אליעזר אומר מטיבורו, ר' עקיבא אומר מחוטמו. ובגמרא שם: "במאי קמפליגי, מר סבר עיקר חיותיה באפיה, ומר סבר עיקר חיותיה בטיבוריה. לימא כי הני תנאי מהיכן הולד נוצר וכו' עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד ממציעתיה מיתצר, אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" וגו'. עכ"ד הגמרא. ובפיהמ"ש לרמב"ם: "מאין היו מודדין ר' אליעזר אומר מטיבורו כו' - רבי אליעזר אומר עיקר החיות טיבורו, לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל, רבי עקיבא אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות, לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. והלכה כרבי עקיבא".
וקשה מדוע הגמרא הביאה את הפסוק שנאמר בפרשת נח "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", ולא הביאה את הפסוק שכתוב קודם לכן בפרשת בראשית "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים"?
וע"פ הצד שלא היה לאדה"ר טבור - יובן הטעם שהגמרא לא הביא את טעמו של ר"ע מהפסוק "ויפח באפיו", מפני שאת זה יכול ר' אליעזר לדחות ולומר שאני אדם הראשון, שלא היתה יצירתו במעי אמו, וכל תחילת חיותו היתה בחוטמו, על כן נאמר בו "ויפח באפיו", ואין מכאן ראיה לשאר בני אדם שדרך יצירתם ע"י טבור, ועיקר חיותיה הוא. על כן הביאה הגמרא את הפסוק הנאמר בפרשת נח אצל בני האדם "רוח חיים באפיו" - שהיה להם טבור, ואעפ"כ נקטה תורה שעיקר החיות הוא בחוטם. [וכ"ז לפלפולא, אבל עכ"ז סו"ס מסתבר שהקב"ה יצר את האדם שלם ומתוקן ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ולא באופן שנראה כחסרון אצל אחרים].