איידי דזוטר מירכס

[עתניאל בן קנז]

מתוך ספרו של ר' מנשה קליין בעל המשנה הלכות. לא יאומן: האדמו''ר מפשעווארסק מגיד מישרים בyoung israel. היו ימים...

יאנג איזראעל דהאי שעתא אינו כיאנג איזראעל דהאידנא.
כמו ש'צעירי אגודת ישראל' - בשנות הבראשית, אינו ענין עם המחנה המפלגתי של 'צא"י' (רק כאן זה הפך לכיון השני).

[עושה חדשות]

תיאור של השואה בפולין נמצא בספר חזון איש אבהע"ז סי' לא

פרס בין בבל ובין מדי, ובפרס מאה עירות של יהודים אלף נפש בכל עיר, ונלחמה מדי בפרס וכבשה שבעים עיר, חזרה בבל וכבשה שלושים עיר הנותרות, חזרה מדי וגרשה את בבל מהשלושים עיר ועוד כבשה חלק הארץ של בבל, חזרה בבל וגברה על המדיים וגרשום מכל הארץ פרס וכבשה כל ארץ מדי, בזמן שנכנסו המדיים לפרס הצרו מאד את היהודים במכה וחרפה אבל השאירום בחיים ונתנו להם להתפרנס, רק במקרים בודדים הרגו יחידים בעלילות קלות, כשנכנסו המדיים לערי היהודים היו מהן שברחו לעיירות הסמוכות לבבל, וכשנכנסו הבבלים לשלושים העיירות היו שם יהודים שברחו משבעים העירות שכבשו המדיים, הבבלים הגלו יהודים הרבה לעומק ארצם, כשגברו הבבליים על המדיים שפכו המדיים את חמתם ביהודים והרגום, וסדרו גייס שעבר מעיר לעיר וכנס את כל היהודים והבריחם אל הבורות שהכין להם לקברות ושמה ירה עליהם וקברם בעודם בחיים, ויש שדנם בשריפה ובשאר מיתות משונות, כשנגמרה המלחמה נתברר כי לא נשארו ממאת אלף יהודים הפרסים בחיים רק מיעוטם, המיעוט שניצול מיד המדיים היה בחמישה סוגים. א. אותם שהגלו הבבליים לעומק ארצם. ב. אותם שהמדיים מצאו אותם לראויים לאומנות ולעבודה, ולא הרגום ולקחו אותם לעבודה, וכשגברו עליהם הבבליים לא הספיקו להרגם ונשארו בחיים. ג. אותם שהיה להם הכרה עם אינם יהודים חמרים ועגלונים והיה בידם כסף תועפות, ועלתה בידם שהעבירום העגלונים בחביון לחוץ לגבול המדיים. ד. אותם שהיו להם מרחמים אינם יהודים שהחביאום מיד הרוצחים. ה. אותם שהחביאו עצמם ביערות וחיו שם עד גמר המלחמה.

[עושה חדשות]

מגילה יז:
ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים? דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.
וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשנה.
וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו המינים וכולל זדים עמהם שנאמר ושבר פשעים וחטאים יחדו.
וכיון שכלו המינים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק.

וישעיהו הנביא אומר -
כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:
תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַייָ לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת:
ופירש"י -
כי בשמחה תצאו - מן הגלות:
ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה - שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':
תחת הנעצוץ וגומר - רבותינו דרשו תחת הרשעים יעלו צדיקים:
נעצוץ וסרפד - מיני קוצים הם כלו' הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם:

[ספרים וועלט]

תיאור של השואה בפולין נמצא בספר חזון איש אבהע"ז סי' לא

פרס בין בבל ובין מדי, ובפרס מאה עירות של יהודים אלף נפש בכל עיר, ונלחמה מדי בפרס וכבשה שבעים עיר, חזרה בבל וכבשה שלושים עיר הנותרות, חזרה מדי וגרשה את בבל מהשלושים עיר ועוד כבשה חלק הארץ של בבל, חזרה בבל וגברה על המדיים וגרשום מכל הארץ פרס וכבשה כל ארץ מדי, בזמן שנכנסו המדיים לפרס הצרו מאד את היהודים במכה וחרפה אבל השאירום בחיים ונתנו להם להתפרנס, רק במקרים בודדים הרגו יחידים בעלילות קלות, כשנכנסו המדיים לערי היהודים היו מהן שברחו לעיירות הסמוכות לבבל, וכשנכנסו הבבלים לשלושים העיירות היו שם יהודים שברחו משבעים העירות שכבשו המדיים, הבבלים הגלו יהודים הרבה לעומק ארצם, כשגברו הבבליים על המדיים שפכו המדיים את חמתם ביהודים והרגום, וסדרו גייס שעבר מעיר לעיר וכנס את כל היהודים והבריחם אל הבורות שהכין להם לקברות ושמה ירה עליהם וקברם בעודם בחיים, ויש שדנם בשריפה ובשאר מיתות משונות, כשנגמרה המלחמה נתברר כי לא נשארו ממאת אלף יהודים הפרסים בחיים רק מיעוטם, המיעוט שניצול מיד המדיים היה בחמישה סוגים. א. אותם שהגלו הבבליים לעומק ארצם. ב. אותם שהמדיים מצאו אותם לראויים לאומנות ולעבודה, ולא הרגום ולקחו אותם לעבודה, וכשגברו עליהם הבבליים לא הספיקו להרגם ונשארו בחיים. ג. אותם שהיה להם הכרה עם אינם יהודים חמרים ועגלונים והיה בידם כסף תועפות, ועלתה בידם שהעבירום העגלונים בחביון לחוץ לגבול המדיים. ד. אותם שהיו להם מרחמים אינם יהודים שהחביאום מיד הרוצחים. ה. אותם שהחביאו עצמם ביערות וחיו שם עד גמר המלחמה.

כמובן שהנמשל הוא פרס = פולין. אך מי הוא בבל ופרס? מי הוא גרמניה ומי הוא רוסיה?
התיאור לא ברור לפי קט דעתי ומיעוט ידיעתי בהיסטוריה.

[הוה אמינא]

בבל רוסיה. מדי גרמניה.
החזו"א ידוע ומופיע בכל ספרי התשובות שדנו בענין זה אחריו.

[ספרים וועלט]

בבל רוסיה. מדי גרמניה.
החזו"א ידוע ומופיע בכל ספרי התשובות שדנו בענין זה אחריו.

האם זה תואם עובדות ההיסטוריות?

[הוה אמינא]

בבל רוסיה. מדי גרמניה.
החזו"א ידוע ומופיע בכל ספרי התשובות שדנו בענין זה אחריו.

האם זה תואם עובדות ההיסטוריות?

בהחלט. איני מוצא שורה שלא.
רק לזכור שתימצת את השואה לנקודות שהיו בעיניו עיקריות לדו"ד ההלכתי של השבויות והעגונות.
ולא התכוין להציב יד ושם לאירועים.
יש לזה המשך שם בקטעים נוספים שלא צוטטו כאן.

[פולסברג]

[מפורום שכן] מגליון נועם שיח, משולחנו של הגה''ק אב''ד סאנטוב-ליעקוואוד שליט''א:

[בריה נמוכה]

[מפורום שכן] מגליון נועם שיח, משולחנו של הגה''ק אב''ד סאנטוב-ליעקוואוד שליט''א:

לפי המהלך הזה
צריך לומר גם שזכה להתפלל ולהרגיש קרבת אלוקים מיד פתח גמ'
וכשזכה לומר תהילים בהשתפכות הנפש והרגיש תענוג מיד פתח משנה ברורה

[עושה חדשות]

הרב צבי הירש פרבר.png (85.67 KiB) נצפה 693 פעמים

ע"ע מחנה ישראל פרק לח, וחפץ חיים עה"ת פ' כי תצא.

[רציני]

[מפורום שכן] מגליון נועם שיח, משולחנו של הגה''ק אב''ד סאנטוב-ליעקוואוד שליט''א:

וכן שמעתי שאמרו בשם הרב גדליה אייזמן זצ"ל שמי שאוהב בקיאות שילמד עיון ומי שאוהב עיון שילמד בקיאות ומה שכתוב במקום שליבו חפץ הכוונה על המקום. [אולם בשם האריז"ל לא כן].

[בן צוער1]

הב"י בחו"מ סי' קח סעיף כ הביא תשובת הרי"ף סי' עט. בהגהות והערות מהדו' מכון י-ם שם אות לו כתבו: וכן בתשובות הרמב"ם סי' רז (מטה שמעון הגב"י אות לח).
הקורא יכול להבין שיש תשובת הרמב"ם כדעת הרי"ף. האמת שהמכוון הוא לספר פאר הדור שהוא אסופה של תשובות הרמב"ם ובסופו ישנן תשובות מהרי"ף. הרב מטה שמעון התכוון לומר שתשובת הרי"ף הזו מצויה בספר תשובות הרמב"ם סי' רז.

[גיורא בשמי שמיא]

במהדורות נפש החיים הנדפסות כהיום נדפס הסכמת ר' שאול בן ר' יוסף קצנלנבויגען מווילנא, וז"ל בסוף ההסכמה:

...שלא להשיג גבולו של בנו חביבי הנ"ל להדפיס ספרו זה של ש"ב הגאון ז"ל, לא מניה ולא מקצתו, ולא ע"י שום אופן ותחבולה בעולם בלתי רשות בנו. כפי פקודת הקיר"ה 22 אפריל 1828 כחוק הניתן להמחברים (פערעגראף 8) ולשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב.
כ"ד המדבר לכבוד התורה ולומדיה. היום יום א' טו"ב סיון שנת תקפ"ד פה ק"ק ווילנא יע"א. שאול בהגאון מוה"ר יוסף זללה"ה

וכל הקורא עומד ומתמיה, איך נשתרבב לכאן הידיעה על החוק של הקיר"ה (הצאר ניקולאי ימ"ש) בשנת תקפ"ח, בעוד שההסכמה נכתבה ארבע שנים קודם לכן, בתקפ"ד (תחת ממשלת אחי ניקולאי, הצאר אלכסנדר הראשון), ור' שאול נלב"ע בשנת תקפ"ה.

ובדקתי באוצר, בדפו"ר (ווילנא-הוראדנא תקפ"ד), ואכן המשפט הזה חסר, כצפוי, ונתוסף בהדפסה שניה (ווילנא תקצ"ז - נמצא בה"ב, ושם המילים פערעגראף 8 אינן מוקפות בחצאי עיגול באותה דפוס. ונתוספו העיגולים בכמה מהדפוסים המאוחרים).

ומסופקני אם זה הוספת הצענצור או הוספת המדפיסים שרצו לחזק את איסור השגת גבולם.

מוזר שאף אחד מהמדפיסים המאוחרים שראיתי לא הוציאוהו ואף לא הורידוהו לשוליים או הקיפוהו בחצאי עיגול.

בכל אופן, זוטר הוא זה בשתי בחינות...

[עושה חדשות]

מרומי שדה עירובין ד"ק:
דרך ארץ מתרנגול כו' ומאי מפייס לה אר"י א"ר הכי קאמר לה זביננא לך זוגא כו'. הנה מלמדנו דר"א, דפיוס נשים אינה אלא בבגדים וכדאי' בפסחים דף ק"ט א' נשים במה משמחן בבבל בבגדי צבעונין. ועוד מלמדינו שמותר לשנות לה ולהבטיח בפיו ולבו בל עמו. ומעין זה אמרו חז"ל דמותר להחניף לאשתו. [עי' ס' אורחות צדיקים]:

וכיון בזה לרי"ץ גיאות בב"מ דכ"ג:
בפוריא, פיוס בשעת תשמיש, שיש לו לפייס ולומר כך וכך מלבושין ותכשיטין אני קונה לך, אף על פי שאינו עומד בהן. וכי משנה בדיבורו אין בו משום למדו לשונם דבר שקר. ובעירובין פרק המוציא א"ר חייא ומעוף השמים יחכמנו, זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. א"ר יוחנן אלמלא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל.

[עושה חדשות]

עיצוב פנים; מטבח פתוח לסלון?

ועוד שאלו ממנו מי שדר בעליית שיש בה כמה בתים ובית הכבוד ומסכך על חצר העליה ויעשו כתליה כתלי העליה ופתחיה פתחי העליה וישב שם ויסעוד ויישן וכשרוצה לעשות צרכיו בבית יכנס ויטול ויכנס בבית הכבוד כדרך שהוא עושה בחול. והשיב כך ראינו... ואם מתערב מקום הבשול בסכה ואפלו מצד זה מכוער הוא ולא יעשה כן וכל שכן אם נראה בה בית הכסא אבל אם אין נראה בה מקום הבשול ולא בית הכסא ממנה אף על פי שיש בה פתוחות שנכנסין מהן לשם כשרה

[לבי במערב]

יש לזכור גם את מציאות זמנם, שבמטבח בד"כ רבתה הזוהמא כו'.

[מאור אקאלר]

הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן, ההרפתקן סימפליציסימוס התם, תרגום עדו אברבאיה, הוצאת מאגנס 2022, עמ' 139.