עקביה כתב:1. תחילה גש נא למקום מוצל וממוזג ושתה כוס מים קרים.
2. תן דעתך לכך שאתה אטום לחלוטין למצב האומלל של אותם מסכנים. מתי מעט מהם פרקו עול מתוך שכלתנות, ואלה גם לא יגיעו לטיש וכל כיו"ב. כל השאר הגיעו למקום הזה מתוך בעיות רגשיות קשות, וההתייחסות אליהם כאל "רשעים" בלבד היא אסון ובושה לאינטליגנציה.
3. ראה בב"י יו"ד קנז בבד"ה מה שהביא על רב אחד שהיה שוחט תינוקות בשעת השמד, כדי שלא יגדלו כנוצרים. ראה גם מה שסיפר שם על סופו של אותו רב.
4. פשוט וברור שנער נושר שנענה ליוזמת הקירוב המדוברת הוא כזה שמחפש את הקירוב הזה, ולכן מסתבר שיש בכך משום שמירה על קשר איתו. קשר שימנע אותו מלהתרחק יותר מדי.
5. מהמוות אין דרך חזרה, משא"כ מדרך חיים לא נכונה. לכן חס מלומר שעדיף שימות. מה גם שמחללים שבת להצלת מומר לתיאבון, ואלה אינם גרועים ממומר לתיאבון.
אמת ויציב.
אם כי לגבי מספר 5 - הלא חונכנו גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ועל זה י"ל שככל הנראה וקרוב לוודאי כי חזקה על העוסקים בעניינים אלו, שאינם עושים על מנת להחניף לרשעים (לתיאבון/בפשיעה/בתימהון לבב/או על חטא שחטאו ממשקעים רגשיים ופסיכולוגיים), אלא כדי לקרבם לתורה ולמסורת ישראל.
על כל פנים בכל הנוגע לחסידות וכן אצל הספרדים - להוי ידוע ליושבי הפורום דנן, שחלק גדול מהחסידויות ה"גדולות" שכאן בארץ ישראל, ואולי גם בחו"ל, נתקבצו ונתהוו משברי שברים ורסיסי רסיסים לאחר השואה, ולעתים לאלו המדברים גבוהה גבוהה על לא להחניף לרשעים וכו', היה סבא או סבא רבא שהגיע לטיש אחרי משחק קלפים ברח' לילנבלום בתל אביב, או שהחנה את הקרייזלר כמה רחובות מביהמ"ד של החסידות בניו יורק והגיע לשמוע ה'אל אדון' של הרבי, או שרק בא לנשק את ידו של החכם שהגיע לעיר וכבר נשאר לשמוע השיעור למחצה ולשליש, ושלי"ת העמידו דורות ודורי דורות ישרים ומבורכים, ואחרי כל זה אני חושב שזו חוצפה להתאכזר על אחרים שהגלגל סובב אותם חזרה לנקודת ההתחלה כביכול... הלא הזיידע שלו היה בדיוק באותו "טיש" שהרבי עשה ביודעין לאנשים כמו המיודע שלו החוזר בשאלה.
באופן כללי בנוגע לנדון האשכול, יש רצוי ויש מצוי
הרצוי מבחינת האולפנים ומובילי דעת הקהל של מרשיעי ברית והערב רב ימש"ו - הוא שהאח/האב החרדי יתרפס ברצי כסף בפני בנו הפוקר, ובתקווה כמוסה שאולי אף יעודד את אחיו ואחיותיו של התכשיט ללכת בעקבותיו (ורטרואקטיבית שילמדו בבית ספר ש"יכין אותם לחיים", אני בכוונה לא נוקט "ליבה", כי זה קשקוש לעומת מה שנצרך באמת מבחינתם).
הרצוי מבחינת חלק מ"דרשני הפורום" חוצבי הלהבות - הוא לקומם מחדש את המנהג לישב שבעה על בן משפחה שפקר, לנתק איתם כל קשר, ובוודאי שלא "לקרב" אותם, והלעיטהו לרשע וימות.
שני ה"רצונות" המלבבים הללו נובעים, לדעתי, ממה שמכונה בשפה הפסיכולוגית "השלכה שלילית", קרי הסובייקט אינו בטוח בדרכו הוא, ופוחד שיקרה לו מה שקרה לחבירו (כלומר - מבחינת הערב-רב שמא יחזרו בתשובה ויראו כי התוה"ק אינה רעה ח"ו וכי מתוק האור לעינים, ומבחינת נואמי-הכיכרות כאן בפורום - שמא הם וזרעיותיהם יתערערו עד פי אייפון ופי פחת וייראו כמו בציורים של יוני, שעה שרגליהם מיטלטלות מקצהו של גגו של בניין נטוש היכן שהוא).
"השלכה שלילית" היא בעיה, בעיה מאובחנת, ואדם צריך להתמודד איתה. תורתנו ואמונתנו ושמירתנו את המצוות אינה נמדדת בכך שפלוני החל לחלל שבת, או אלמונית התגרשה ופרצה גדרות, הלא אנשים בוגרים אנו ואחראים למשפחותינו, ומתפללים ג"פ ביום, שוקדים על התורה כמסת היכולת ומשתדלים לקיים התרי"ג ולילך בדרכי מישרים, שומה עלינו לשים לב לעולמנו הפנימי שלנו ושל משפחתנו, ולא להיות בהיסטריה וללעלע כל פעם שאנו פוגשים או עלולים לפגוש אדם ששינה פאזה. כל זה אמור לגבי אנשים בוגרים, לגבי ילדים הנדון שונה ומורכב יותר, ועם זאת גם שם אפשר למצוא קצה חוט מנקודה של רחמנות וכו', וכמובן שמדובר באופן פרטני ומשפחתי, לגבי קהילתי זה שיקול של הנהגה ואיני מנהיג (אבל לא רחמנות ילדותית, אלא מתוך רחמים לצורך הבסיסי של כל אדם בקרבה וקשר משפחתי או צורך כלכלי וכדו', ואין בכך משום הצדקה למעשיו. יאירו את עיני כאן הצדיקים האם היכן שהוא בספרי רבותינו *נאסר להדיא* על אדם לתמוך כלכלית בבנו או בתו, לצרכיהם הבסיסיים, בהנחה שהינם מחללי שבת וכדו', אשמח לחדד את הידע).
והמצוי במציאות הוא - שיש אנשים נעים ונדים בכף הקלע בהאי עלמא, במחשבות חרטה צורבת על העבר, במחשבות טורדניות על ההווה, ובחרדות על העתיד, ואין זה משנה מי אשם (אם מדובר בשברון מחמת פגיעה ח"ו, או מרד בהורים ח"ו, או גירושין ח"ו, או איזה אינטלקטואל מטעם עצמו שחושב שהוא עכשיו מבין את העולם ולא צריך את התוה"ק), סוף דבר - יש כאן אדם שסובל.
וכדאיתא בצדקת הצדיק לר' צדוק הכהן (אות רלט כמדומני), שעניין הנשמות המגיעות אל הצדיקים לתיקון אינו "רוחות רפאים" כמו שמדמים אנשים (וכמו שלבלרי היהדות החרדית מאמצים בחדווה, כי למה להתאמץ אינטלקטואלית לרומם את הרמה של הקוראים, כאשר אפשר למכור להם תיאורים הוליוודיים על גבי ספרים? זה כבר נושא לאשכול אחר, ולא בטוח שבפורום הזה), אלא עניינם הוא מחשבות זרות המגיעות לפתח שכלו של הצדיק על לא עוול. ומינה תדון לכף הקלע (וכן לעניין הדיבוק, ולהבדיל לעניין העיבור) שהוא עניין המחשבות הטורדות את האדם ולא נותנות לו מנוח, כאילו מטילים אותו מהכא להתם בקלע. וידוע מספה"ק וצדיקים כמה צער יש לנשמה בהיותה בכף הקלע לעולם הבא, וכ"ש וק"ו אם היא כבר בכף הקלע בהאי עלמא. אז מה אפשר לעשות במצב כזה? רק קצת לתת יד מתוך בטחון בדרכנו אנו, ולא מתוך רצון להחניף, ובעניין זה הכל תלוי בכוונה, ומאן ספין לפרשן את כוונת העוסקים במלאכה להיות מחניפים? זו סתם משאלת לב זדונית לדעתי, וראוי לכל הפחות בינתיים לתת להם את הקרדיט.