מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 2:47 am

משלי ל, יז:
עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר.

ביטוי כמעט זהה ל"ערבי נחל" הידוע. ומבחינת הכתיב - זהה.
ונפלא הוא בעיניי.
צ"ע קודם כל עצם הביטוי: האם טבעי ומתבקש לומר "עורבי נחל"? האם עורבים מצויים במיוחד בנחל? [כפי שמשמע במצודת דוד]. האם בכל מקום בתנ"ך שמוזכרים עורבים מוזכר "עורבי נחל"?
ובפרט [כמדומה] שעבור תוכן/משמעות/הקשר הפסוק עצמו אין שום נפק"מ האם הם עורבי נחל או עורבים אחרים.
ובשלמא אם אכן עורבים מצויים במיוחד בנחל, אפשר להבין שנכתב כן ליופי הלשון והמשקל של הפסוק. אבל האם אכן כך?
וגם אם כן - עדיין מפליא בעצמותו הדמיון הכ"כ גדול בין עורבי נחל לערבי נחל. האם מקרה הוא? לא יתכן.

ואם תישאר רק השאלה האחרונה, בהשקפה ראשונה עולה לומר שיש סיבה אחת לשניהם, והיא שדברים המצויים בנחל נקראים / מתאים שייקראו בשורש ע.ר.ב. [וממילא הצמח נקרא ערבה והעוף נקרא עורב, ומכאן הדמיון ביניהם].
אבל זה גופא סתום אצלי בלי פשר.

האם ידוע למישהו דבר בזה?
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב א' אוגוסט 25, 2024 1:16 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 2:50 am

באגב, גם בסיום הפסוק "בני נשר":
בחז"ל וברש"י מבואר שהכוונה לנשר הרחמני על בניו [בניגוד לעורב האכזרי על בניו]. שהוא יאכל את העין שניקר העורב, כמדויק בפסוק, עיי"ש.
ולא הבנתי, א"כ למה נכתב דוקא "בני" נשר, הלוא הנקודה כאן היא [דייקא] הנשר האבא לבנים.
וקשה בעיניי לומר שהוא מצד ייפוי הלשון והמשקל של הפסוק, כשעומד כמעט בסתירה לתוכן שרוצים לומר [ומדויק מהפסוק עצמו כנ"ל].
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב א' אוגוסט 25, 2024 1:16 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

.השוחט
הודעות: 1017
הצטרף: א' פברואר 17, 2019 7:23 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל

הודעהעל ידי .השוחט » א' אוגוסט 25, 2024 3:18 am

בדרך דרוש.
עין הלועגת לאב, למקורו, מידה במידה יקרוה עורבי הנחל, שהנחל מורה על המשכיות, זרימה ממקור.
ויש ענין לבני עורב אשר יקראו. העורב אכזרי על בניו, והוא חושב על אביו כאילו אביו עורב.
והבזה ליקהת אם, עליו היה ללמוד מהנשר את רחמנות ההורים על בניהם, ולהבין מה עשתה אמו בשבילו, ועונשו דוקא על ידי בני הנשר.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 12:58 pm

.השוחט כתב:בדרך דרוש.
עין הלועגת לאב, למקורו, מידה במידה יקרוה עורבי הנחל, שהנחל מורה על המשכיות, זרימה ממקור.
ויש ענין לבני עורב אשר יקראו. העורב אכזרי על בניו, והוא חושב על אביו כאילו אביו עורב.
והבזה ליקהת אם, עליו היה ללמוד מהנשר את רחמנות ההורים על בניהם, ולהבין מה עשתה אמו בשבילו, ועונשו דוקא על ידי בני הנשר.

לגבי הדרוש, אני מעדיף ואשמח לביאור של פשט.
וגם לפי הדרוש, עדיין הצירוף "עורבי נחל" - הזהה כ"כ ל"ערבי נחל" - מפליא.


לגבי מה שבעורב נזכר האב ובנשר הבנים, לא זכיתי להבין תירוץ מעלתו. מאי שנא? העובדות אותן עובדות: הבן הזה אכזרי על הוריו, העורב אכזרי על בניו, הנשר רחמני על בניו. מדוע את העין מנקר העורב עצמו, ואוכלים אותה בני הנשר ולא הנשר עצמו?
הרי השליח לניקור והשליח/זוכה לאכילה שניהם מאותה סיבה: היחס שלהם לבנים שלהם.

ובתנחומא עקב סימן ב להדיא:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה.

מפורש שהנהנה הוא הנשר עצמו, שרחמני על בניו. א"כ למה נאמר בפסוק יאכלוה "בני" נשר?

ואולי כי עבור אותו האדם, הניקור הוא העונש. אכילת העין כבר לא נוגעת לו כלל. [היא כבר שכר לנשר על רחמנותו, ומשמשת לאדם כהוראה ומוסר השכל כשהוא רואה/יודע זאת].
לכן: את העונש יקבל האדם מידי אותו עוף שאכזרי על בניו [כשם שהבן הזה רואה את הוריו כאילו שלא טיפלו בו. הוא כבן עורב, ורואה את הוריו כעורבים, יבוא עורב שבאמת אכזרי על בניו וינקר את אותה עין הרואה כך]. אבל העוף הזה לא יהנה ממנה.
מי יהנה ממנה - לאחר שהעונש לאדם כבר נגמר - זהו כבר עניין אחרי לגמרי. ובאמת הנשר צריך ליהנות ממנה, ובא ליהנות ממנה, אלא שהוא רחמני על בניו, ולכן מניח לבניו לאכול אותה, וזו הנאתו.

וכל זה רק משום שאכילת העין כבר אינה עונש לאדם, ורק לימוד מוסר עבורו.
אילו גם היא היתה עונש - אזי כשם שהמעניש בניקור הוא העורב האבא, כך המעניש באכילה היה הנשר האבא. דמאי שנא, כנ"ל.
אבל היות שהאכילה היא רק שכר לנשר ומוסר לאדם, אזי אדרבה, העין שייכת לנשר כשכרו, והוא עושה גם בזה כטבעו הרחמני על בניו, ומניח את העין לבניו. וגם מצד המוסר, מזה עוד יש לאדם לימוד מוסר נוסף בהא גופא כמה הנשר רחמני על בניו, ובפרט שכך הוא דרך הורים בני אדם, לחסוך מפיתם ולהניח לפני בניהם. ועכ"פ, העיקר הוא שאכילת העין איננה חלק מהעונש. ממילא רשאי הנשר לעשות בה כחפצו. [ראה בזה עוד מעט להלן, שלכאורה יש גבול לרשות זו, ומדוע].

ואם כנים הדברים, זכינו להבין הרבה יותר מה מקור חז"ל להבין בפסוק שהעורב רק מנקר והנשר רק אוכל.
דבפשוטו הוא משום חילוק הלשון והסדר: ייקרוה - יאכלוה, ומשום דקדוק הבנת עצם הלשון מהו ייקרוה ומהו יאכלוה.
שמכאן יצא לחז"ל שאין זה רק כפל העניין במילים שונות, אלא סדר פעולות: העורב ינקר [יוציא, וישאיר נקרה] והנשר יאכל.
[חשוב לציין שגם אילו כך היתה האמת, שזהו כפל העניין במילים שונות, יש לשייך את הבחירה דווקא בעורב ובנשר מכל העופות כדי להעניש את האיש, אל היחס שלהם לבניהם: מי יעניש את האיש הזה - או העורב שאכזרי על בניו כשם שהאיש הזה רואה את הוריו, או הנשר שרחמני על בניו כפי האמת שהורי האיש הזה כן רחמנים. בשני האופנים זו מידה כנגד מידה].
אבל להאמור, הדיוק עוד הרבה יותר חזק:
אם זהו כפל העניין במילים שונות - הול"ל יאכלוה נשרי סלעים וכיו"ב, כלומר שהנשר עצמו יאכל. כשם שהעורב עצמו מנקר. שהרי זהו כפל העניין במילות שונות, ומדוע שיהיה חילוק בזה בין העורב לנשר? עוף שאכזרי על בניו, ועוף שרחמני על בניו, הם [אחד מהם] יענישו את האיש הזה שהוריו רחמנים עליו, והוא רואה אותם כאכזרים עליו.
ומדכתיב יאכלוה "בני" נשר, הרי בהכרח שהנשר אינו המעניש, אלא רק הנהנה, ובזה הוא כבר נוהג כדרכו ומניח לפני בניו. ומכאן שדברי הפסוק הם סדר פעולות: העורב ינקר, הנשר יהנה [וכיצד יהנה? יניח לבניו לאכול].

וכעת מובן עוד יותר גם תוכן העניין, הניקור והאכילה, הניקור בעורב והאכילה בנשר:
אין מידה כנגד מידה במה שנשר ינקר את העין. העין רואה בהורים אכזרים, ומבט זה הוא החטא והוא הנענש. לכן מי שצריך להעניש הוא עורב שאכזרי על בניו.
זה שהאמת שההורים רחמנים - לא על זה נענש הבן. זו מציאות, והיא נתון. אלא על מה שאת הורים כאלה הוא רואה כאכזרים.
אבל יש חלק למציאות בחטא ובעונש. לולא שהמציאות היתה שההורים רחמנים - לא היה חטא במבט הרואה בהם אכזרים ולא היה נענש עליו. אבל כל אחד מבין שזהו קשר עקיף, של רקע, לא כאן החטא, ולא על זה בא העונש.
לכן המתבקש הוא שהמעניש ועוקר את העין יהיה עוף שאכזרי על בניו, שזה מה שראתה העין. החטא היה שרואה בהוריו אכזרים - ויעניש אותו הורה אכזרי. מידה - כנגד מידה. בדיוק ובדקדוק.
החלק השני, של האמת, שההורים באמת רחמנים, קורה בנפרד מהאיש הזה, [בנפרד ממש: הוא הפריד את מבטו מהאמת]. אבל הוא שייך לחטא, כרקע לו, כנ"ל. הוא מה שהפך את החטא לחטא. ולכן: העין נאכלת, בנפרד מהאיש [תרתי משמע] ואחרי עונשו. וכשבאים לחלק זה - הקשור למציאות האמת שההורים רחמנים - האוכל הוא אותו עוף שדומה למה שההורים באמת, רחמני על בניו. וכחלק מזה, ומשום זה - הוא גם בזה גופא מרחם על בניו ומניח להם לאכול.

ולפי זה, מה שאמרנו שהעין היא שכר הנשר ויכול לעשות בה כחפצו, אין הכוונה כחפצו ממש. הוא אינו יכול להניח לה לגמרי, להחליט שאינו אוכל אותה לא הוא ולא בניו.
ולא רק משום שא"כ יאכלנה העורב, דלזה היה די מה שישמור אותה הנשר לאיזה עוף אחר שהוא חפץ ביקרו.
אלא משום שאכילת העין קשורה לחטא ועונשו, וקשורה למצב של הורים רחמנים ובן שרואה בהם אכזרים, ורק שהקשר הוא עקיף, היא שייכת למציאות העומדת ברקע החטא = האמת שההורים רחמנים. לכן [מחמת הקשר] הנשר חייב לאכול אותה, וזהו לשון הפסוק "יאכלוה בני נשר" כגזירה ועונש, בדיוק כמו "ייקרוה עורבי נחל". אין פה רשות אלא הבטחה, גזירה. ורק היות שהקשר [של החטא ועונשו לנשר ולאכילת העין] הוא עקיף, מצד המציאות, לכן העין רכושו של הנשר, "יהנה ממנה" [עניין של מציאות], והיא רכושו [רק] במובן זה שאינו חייב לאכול אותה בעצמו, ויכול להניח אותה לבניו [שגם הם קשורים לאותה סיבה גופא שהנשר הוא המקבל את העין: היותו רחמני על בניו. הקשר שלהם אמנם עקיף, לא הם הרחמנים אלא נמעני הרחמנות והסיבה המציאותית להתנהגות הרחמנית, אבל בלא"ה כל אכילת העין - וע"י הנשר - קשורה לחטא באופן עקיף כנ"ל, של מציאות ההורים שהיא רקע לחטא וסיבה לכך שהוא חטא], ובזה גופא נוהג הנשר באותו המנהג שזיכה אותו בעין: רחמני על בניו. ובזה גופא הוא לימוד המוסר לאדם, שעניינו: מה באמת המציאות, וממילא מה היה לו לראות, שאילו ראה כך לא היה חוטא, כי המבט ההוא היה אכן כפי המציאות.
[לא יאומן כמה כל החלק הזה על כל חלקיו פרטיו ודקדוקיו ודקויותיו, עומקו ומשמעויותיו, מבואר וקשור בעצמו "מיניה וביה" באופן מתגלגל וחוזר חלילה בקשר סגור, וממילא אינסופי, שאני מתקשה לבטאו ולהקיפו ולרדת לעומקו עד תומו. הקשר כ"כ מושלם ותואם שהכל כאילו ביטוי של אותו הדבר בעצמו. כאילו אין כאן אלא דבר אחד פשוט, שרק היות שמסתכלים עליו בכל פעם מכיוון אחר לפי בחירה, ממילא רואים אותו בביטוי אחר שלו עצמו, שהוא גופא (והיות שהוא כך) אם רק נמשיך להביט ולנתח נטווה ממנו בעצמו את כל צדדי הקשר, ושוב יתגלה הדבר בעצמו, וחוזר חלילה. והכל כתוב במילה אחת בפסוק: יאכלוה "בני" נשר].

ולימוד מוסר זה בא בדיוק אחרי העונש. כלומר: קודם נענש על מה שעשה, ואז מקבל מוסר מה היה לו לעשות, מה האמת.
תחילה נענשת העין הרואה בהורים אכזרים. והמעניש הוא עוף שהוא הורה אכזרי.
ולאחר מכן בא הלימוד מה האמת ומה היה לו לראות: שההורים רחמנים. ולכן הזוכה בעין הוא עוף שרחמני על בניו, ובזה גופא הוא מרחם על בניו ומניח להם לאכול.

לא יאומן כי יסופר עד כמה מדויק ומדוקדק הפסוק, לשונו, וסדרו.

ואוי ואבוי אם לא היה כתוב "יאכלוה בני נשר". לא היינו מבינים כאן שום דבר.
ועכ"פ היינו מפספסים כל כך הרבה, שהמבט שלנו כעת על הדבר הוא שמקודם לא הבננו כלום.
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב א' אוגוסט 25, 2024 1:17 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 1:00 pm

[המשך לסוף ההודעה הקודמת, שהפרדתיו לעצמו מסיבות מובנות:]

נמצא [כמו בעוד אינספור פעמים] שדקדוק קל בפסוק, בפרט לפי הבנת חז"ל בעומק הפסוק, מגלה ממש נפלאות. ויותר מנפלאות: לא שמתגלים "חידושים", "ציצים ופרחים", אלא מתגלה מה באמת אומר הפסוק. ובאופן של "[כמעט] לא ראינו ולא הבננו כלום עד עכשיו". ורק חשבנו שראינו, וכעת בזכות הדקדוק הזה - ראינו.
ואת הכל ראו חז"ל באותו הדקדוק גופא. דמה שאצלנו הוא "קושיא" אצלם הוא "הסבר".

זו דוגמא מאלפת. מה שהתחיל כקושיא [יאכלוה "בני" נשר], נמצא כמוכרח, וכמה שבו מונחת בצורה המעולה [והחזקה, והמכריחה] ביותר האמת מה שבא הפסוק לומר.
וכל המבט מתהפך. זה לא שאלה ותירוץ. אלא אם נביט כעת מצד "כותב" הפסוק - פשוט שנכתב "בני נשר". כי הפסוק בא לומר משהו, שמכריח לומר כך. שאי אפשר אחרת. כי רק זה ודייקא זה מבטא את הדבר.
ורק אנו שבאנו לפסוק מבחוץ, באיזו הבנה שהיתה לנו, וחשבנו שמבינים, ובאמת הבננו טוב את כלל הפסוק ואת המסר שלו וכו' - היתה לנו "קושיא". "קושיא קטנה". איזה משהו קל בפסוק שלא מסתדר. וחושבים: נו מילא, דיוק, דקדוק, לא עקרוני. ואפילו מעלים בדעת רעיונות קלים שונים שיהיה די בהם להסיר/לטאטא את ה"צרימה" הקטנה הזו מעל השולחן ונלך הלאה.
ומה האמת? שללומד יש "קושיא", אבל המקור "אומר אמירה". כשאין התאמה/הלימה/זהות בין מה שהלומד חושב למה שהמקור אומר - יש ללומד "קושיות". שאינן אלא פני הדבר האמיתי שאמר המקור כמות שהוא. כך האמת נכתבת, ובדווקא. פשוט כי זה מה שאומרים כאן. ואת הדבר הזה - כך אומרים. בפשיטות, לא כמניפולציה. לא לא קושיא, לא חידוד, אלא זו "צורת" הדבר הנאמר כאן כפי שהוא בדיוק, לא פחות ולא יותר. ורק שהלומד מחזיק בדעתו משהו אחר, ומלביש אותו על המקור, ואין התאמה, ממילא "הוא מבין כמעט הכל ורק נשארה לו הערה קטנה, קושיה קטנה, וצ"ע"....

תמיד זה כך. [בקושיות שאי אפשר להגדירן באמת כלא שייכות לעניין, כשייכות לתוספת שיש בו. אלא כשהקושיא היא שלפי ההבנה שלנו לא אמור להיות כתוב כך אלא אחרת]. הצרימה הקלה הזו היא הסימן שהפסוק אומר משהו - שלא הבננו. לא הבננו מה הוא בא לומר, מה הוא באמת אומר. ובאופן שכשנבין - נראה פנים חדשות ממש בכל הפסוק, ובכלל זה בהבנה הקודמת שכן היתה לנו. כי לפעמים ההבנה הלא נכונה/שלימה מצליחה לבאר כמעט הכל - חוץ מצרימה אחת קטנה שבטח תישאר. ואם נאחזים בה, ולא מניחים אותה - בס"ד מגלים שמתחתיה מונחת הבנה או עומק אחרים לגמרי בפסוק, [מתחתיה מונחת = היא הסימן, לפעמים האחרון, לצורת הדבר הנאמר כאן, המגיע אל פני השטח. היא אינה אלא בליטת הקרחון שיש כאן באמת, שזו צורתו, ורק היא בלטה מעל מי הבנת הלומד הלא נכונה/שלימה]. ובאופן שמודים אח"כ ואומרים: עד עכשיו לא הבננו כלום, נס שנשארה צרימה זו. [וכאמור, היא תמיד תישאר, בהכרח. כי לא יתכן בשום פנים ואופן שהבנה לא נכונה או לא שלימה תסביר הכל בלי שום סימן וזכר לכך שהיא לא נכונה/שלימה. עיקר הנס הוא שלא מניחים לה, ושניגשים בצורה אמיתית, וכמובן שהקב"ה מרחם ומאיר את העיניים לראות].

יש מקרים שבהם גם ההבנה הקודמת טובה, ועוסקת בדבר הנכון, והיא לימוד נכון לעצמו, וכו'. וההבנה החדשה היא עומק או קומה נוספת באותו העניין. ואעפי"כ אצל המגיע לעומק הנוסף או הקומה הנוספת - הוא מביט על ההבנה הקודמת ככל כך חסרה שכמעט אינה כלום בעיניו כעת.
ובכלל זה גם אותם מקרים שבהם הקושיות הן צדדיות, לא נוגעות לעיקר ההבנה, מה שניכר בכך שהקושיא אינה שלפי ההבנה שלנו היה צריך להיכתב אחרת. אלא שיש עוד איזה חלק במקור שאין לנו הבנה בו, לא זכינו לעמוד על פשרו. וגם במקרים האלה, עד כמה שהקושיא שם מעידה שיש ב"דירה" הזו עוד "חדר", והגם שאפשר לחיות בדירה גם במספר החדרים שיש לנו בה כעת - ברור בלי ספק שאם יתגלה לנו אותו החדר - תקבל כל הדירה בעינינו פנים חדשות לגמרי. כי לא בכדי נכלל גם חלק זה במקור, ובלי ספק יש לו השלכה על כולו.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מדוע "עין" בלשון יחיד

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 26, 2024 10:40 am

יש לעיין מדוע הפסוק מדבר בלשון יחיד על "עין", הלוא אדם רואה בשתי עיניו, והול"ל "עיניים תלעגנה לאב" וכו'.

ואולי נרמז כאן שאפילו אם האדם רואה בהוריו גם דברים טובים, אבל אחד מהמבטים שלו עליהם הוא של אכזריות, הוא רואה בהם "גם" רע, ומשם בא הלעג שלו ב/לזקנתם, לעג שאינו בלעדי, הוא גם מעריך אותם, אבל גם לועג להם, עכ"ז - את אותה עין ייקרו עורבי נחל ויאכלו בני נשר. כי אדם צריך לראות בהוריו אך ורק טוב. וזה לימוד גדול מאד מאד.

ולהאמור לעיל שגם אכילת בני הנשר את העין היא חלק מהעניין, והיא לימוד מוסר לאדם [מה האמת שהיה לו לעשות], הרואה את התנהגות הנשר עם בניו, יובן עוד, שבהכרח להשאיר לאדם עין אחת לראות, שבה יראה את אכילת העין ע"י בני הנשר וילמד מוסר.
[וגם בזה יש לנו לימוד: שעונשי הקב"ה אינם נקמה, ואפילו לא רק גמול או תוצאת החטא, אלא גם חינוך, להיטיבו באחריתו, ובאופן ששיקול החינוך גדול מכולם וגובר על הכל. וגם לימוד זה עבורנו הוא בכלל הידבק במידותיו והידמה לו, בין אדם לבניו ותלמידיו וכיו"ב].

.השוחט
הודעות: 1017
הצטרף: א' פברואר 17, 2019 7:23 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי .השוחט » ב' אוגוסט 26, 2024 12:05 pm

בנותן ענין [בקשר לקטע האחרון של הרב צו"מ], מצרף קטע שפירסמתי שבוע שעבר במדורי באיזה גיליון שבועי.

הקשיים באים לגדל אותנו

ונסיים בקצרה בהערה נוספת מהפרשה. כידוע השנה יושבי ארץ הקדש נמצאים בסכנה, וכשמגיע בין הזמנים נמצאים מוגבלים מאד, וצריך חיזוק קטן לקבל הכל באהבה.
בפסוק כתוב (פ"ח פ"ה): "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך". צריך ביאור, מה בא מקרא זה ללמדינו.

ישנם שתי מערכות של ענישה. האחת של מחנכים כגון האב את בנו, והרב את תלמידיו [כאשר אכן הרב הוא גם מחנך], והסוג השני הוא עונש של השלטונות. כל שלטון באשר הוא.
חילוק גדול יש ביניהם. האב המחנך מטרתו לחנך ולגדל, ולכן בהכרח הוא לוקח בחשבון שהעונש לא יהא נקמה לשמה, אלא עונש כזה שמצמיח את הבן והחניך. לעומת זה השלטון חפץ אך ורק בשקט. שלא יהיו מהומות בציבור. והעונש בנוי בצורה כזו שישיג שקט, ואינו לוקח כלל בחשבון את צמיחת הנענש.

הקב"ה הוא אב הרחמן, אבל הוא גם המלך, ושמא תאמר בלבבך שעונשי שמים לא תמיד מטיבים עם מקבל העונש, ואולי לפעמים הקב"ה מעניש "מדין מלך", קמ"ל האי קרא וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו - כך בלבד - ה"א מייסרך.

יהי רצון שנזכה לנצל את המצב ואת החופשה לחיזוק באמונה ובמידות טובות.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 26, 2024 12:13 pm

נפלא מאד! יישר כוח עצום.
חילכם לאורייתא מאירה ומצמיחה את כל ישראל.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל - ומדוע "בני" נשר

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 26, 2024 12:14 pm

בנוגע למקור ההבנה של חז"ל שאת אותה עין ינקרו עורבי נחל - ויניחו אותה לנשר / בני נשר שיאכלוה [ולא שהכוונה לכפל העניין במילים שונות],
חשבתי כעת פשוט שהוא מחמת ו' החיבור הכתובה ביניהם.
יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר.

[חושבני שמובן ואין צורך להסביר יותר מזה].

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: עין - לועגת לאב - ובזה לזקנת האם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 26, 2024 12:32 pm

חושבני שבפסוק מבואר דבר יסודי בנפש האדם, מה גורם לו ללעוג, לראות רע באחרים.
ומתחת לזה מונח: מה הוא זקוק [לקבל מאחרים].

עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם.

א. לאב העין לועגת, לאם היא בזה.
ב. לאב היא לועגת בסתם [תמיד], לאם היא לועגת רק בזקנותה [רש"י שם, יקהת אם, קיבוץ קמטים שבפני האם. וגם זה צ"ב, מדוע דוקא זה נבחר להגדרת זקנה, ולא אמר הפסוק פשוט: "לזקנת אם"].
ג. וכל זה מיוחס לעין. וכי העין לועגת? וכי העין בזה?

מה כתוב כאן?

בס"ד גדולה:

הלעג והבוז הוא "מנגנון הגנה", או הוצאת תסכולים.
לא מדובר באיזו אמת, או תובנה. אלא במבט חיצוני, ברמת היחס הכי חיצונית שבין האדם אל הדבר. לכן מיוחס הכל לעין. העין רואה משהו [תפיסה חיצונית] והעין לועגת ובזה [יחס חיצוני].

ידוע בפסוקים ובמציאות החילוק [בדר"כ] בין אב לאם, שהאב נותן מוסר ומייסר, ויש ממנו בעיקר מורא [וכבוד של מורא], והאם מגדלת ומפנקת, תורתה תורת נועם, והיחס אליה בעיקר הוא אהבה [וכבוד אל אהבה].

האדם זקוק [ביותר] לאהבה, להערכה, וכל השייך לזה [ובכלל זה: עצמאות, וכבוד לעצמאותו].
זה צורך כל כך קיומי, שכשהוא לא נענה, וכל שכן כשהוא מותקף - מתגייסת כל הנפש להילחם באיום, בכל כלי שיש לה, כולל רמאות עצמית ומניפולציה. כולל הגנה הכי חיצונית שיש. העיקר לא לאבד את היקר מכל, ולו למראית עין.

האב תמיד "מאיים" על זה, במוסרו ומוראו, לכן העין לועגת לאב. מוצאת בו איזה רע כדי להגחיכו. להנמיכו, ובכך ליתן מקום לעצמי, ולהסביר לעצמי מדוע הוא מתייחס אליי כך. כי הוא אדם רע [בחלק זה, גם אם לא בכל].
האם - כל עוד שהיא בכוחה, אינה כך. לכן העין לא לועגת לה.
אבל בזקנותה האם משתנה, נעשית הרבה פעמים מרירה, כאובה, עצבנית, טרודה, קצרת רוח, חסרת סבלנות והכלה. מזקנותה וחולשתה ומכאוביה, ולפעמים שכחתה ובלבולה. מתוך כך היא היא גוערת, מטיפה, מחנכת, צועקת.
והיות שכעת מותקף הצורך הקיומי הנ"ל, אין שום חשבונות ושום סנטימנטים, כל אמת נשכחת, כל הזכרונות מתאדים. שעת חירום היא זו. נשכח כל מה שהיה עד כאן, והעין - אותה עין שלועגת לאב - בזה כעת לאם. בזה - כי עד כה היית לנו, וכעת נהפכת גם את לצרינו? זו נקודת ה"בוז", להבדיל מ"לעג".
מה עוד שכלפי האם יש לעין על מה להלביש את טענתה: על הזקנה, המוכחת, הנראית לעין. אצל האב הלעג דורש איזה תחכום, למצוא בו רע ולנפחו ולפרש דברים לרע וכו'. אצל האם שהכל קורה בזקנותה - הלוא הכל גלוי וידוע. לכן הפסוק מדגיש את "יקהת" האם - את הקמטים הנראים לעין [משתמש דוקא בביטוי זה לזקנה, ולא אומר בפירוש "לזקנת אם"], לא איזו זקנה שיש צורך לחפש אותה בהסקת מסקנות שכלית. גם זו סיבה ל"בוז" לאם לעומת ה"לעג" לאב.

ומה העונש / החינוך?
היות שירדה תורה לסוף דעתו של אדם [= הקב"ה הרי בראו, ויודעו], ניטלת העין מן האדם. ניטל ממנו אותו מנגנון הגנה בדוי. כעת בעל כרחו יצטרך להתעמק בתוך, באמת, ולהתמודד עמו. מתוך כך בעל כרחו יראה את האמת: א. מי אביו, מי אמו, ב. כמה הם שניהם באמת אוהבים אותו ומעריכים אותו תמיד, וישוב לכבדם כפי האמת.

צופה_ומביט
הודעות: 5783
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ערבי נחל ועורבי נחל

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 26, 2024 1:10 pm

מתוך הנ"ל, אולי נוכל ליישב קצת בס"ד גם את שאלת הפתיחה: עורבי נחל.

לנו נראה שעורב אכזרי על בניו סתם כך, מאיזה טבע אנוכי. אבל בחז"ל כתוב אחרת. הם חיפשו/נתנו סיבה לאכזריות הזו, והיא: מבט העין. כפשוטו ממש. העורב רואה משהו [במציאות], ומחליט מיד בלי מחשבה מה זה אומר [גם זה "עין" = מבט חיצוני גם מבחינה שכלית] - ולכן מתאכזר על בניו.
כך כתוב בתנחומא עקב סימן ב:
העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה, שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן.

גם העורב הולך אחר עינו. קצת שכל, קצת מחשבה, ותבין הכל. כל גוזל נולד לבן, הרי אין לו נוצות. וכי אתה בעצמך שחור תחת הנוצות? חכה קצת, תן צ'אנס, תמיד תוכל לשלח אותם אחר כך.
אבל לא, הוא הולך אחר העין, ומיד.

למה?
כי הוא נפגע בנקודה קיומית אצלו, שהיא אצלו צורך קיומי:
הקנאות שלו לאשתו.
שכולנו מכירים אותה מתיבת נח, שהעורב חשד את נח ששולח אותו מן התיבה כדי לקחת את אשתו, ועף סביב התיבה ולא הלך.
[יש להעמיק גם בקנאות זו גופא מה מקורה. חוסר ביטחון עצמי, הצורך הנואש שלו בנחמת אשתו, אהבתה, כבודה, עבור קיומו העצמי. אי נמי: נרקיסיזם. ופשוט שיסוד הכל הוא אגו לא בריא].

כחלק מאותה קנאות וסיבתה הוא גם שליט ומושל באשתו, יש לו עליה כוח השפעה גדול, הוא המחליט. הזכר אומר לנקבה כך וכך - ומואסין אותן, ומניחים אותן. שניהם. גם האמא, הרחמנית, התהפכה לאכזר, ומואסת את הבנים ומניחה אותם. והיא הרי יודעת את האמת בוודאי, ששום עוף אחר לא בא עליה, למה גם היא מואסת ומניחה?
כי העורב שולט עליה, מתמרן את מוחה, מוחק את אישיותה.
הוא גם מטמטם אותה לחשוב שעוף אחר רימה אותה ובא עליה בלי ידיעתה. היא מואסת כבר גם בעצמה. כולה נמחקת למול האב הזה.
ומה כתוב כאן? ההבדל בין אב לאם. האב אכזר. האם בוודאי שרחמנית. ובמקרה של העורב הרי היא יודעת את האמת, אין לה שום סיבה למאוס את הבנים. אבל שליטת בעלה טמטמה אותה.
וכמה מתאים לדברי הפסוק: לעג לאב, בוז לאם.
לעורב הזכר יש ללעוג. לעורב הנקבה יש לבוז.
[אולי גם "יקהת אם" מתאים כאן. לשון צמצום, קיבוץ, קימוץ. אישיות האם נקמצת ומצומצמת על ידי שליטת האב. ואולי גם האמנת האם לאב שאין לה רק בעל אחד, אלא קיבוץ בעלים הבאים עליה].

כמה מובן כעת המידה כנגד מידה במה שעין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם - ייקרוה עורבים [עורבי נחל, עורבים ברבים: גם העורב הזכר וגם העורב הנקבה, כנ"ל ששניהם מואסין את בניהם ומניחין אותן].
האיש הזה בן שאכזרי על הוריו = רואה אותם כאכזרים עליו במבט / מתוך מבט עינו [חיצוני, בלי מחשבה, בלי לדון לכף זכות, מתוך דחק קיומי], יענש על ידי עורב הורה שאכזרי על בניו = במבט / מתוך מבט עינו [חיצוני, בלי מחשבה, בלי לדון לכף זכות, מתוך דחק קיומי].


לאור כל זאת, מה עניין ה"נחל"?
כי אצל עורבים כאלה שחיים ליד נחל, רואים את עניין ה"עין" [כנ"ל] באופן הכי חזק.
ובא להדגיש עד כמה העורב הולך כאן אחר עיניו, בפזיזות, בלי רגע מחשבה, באופן כפול ומכופל - וגם מיניה וביה.
כלומר:
הרי אפילו לו יהי כשיטתך שהגוזלים לבנים בעצמותם, למה להחליט מיד לרע, שהאמא זינתה ובגדה בך, הלוא יש הסבר אלטרנטיבי לזה, ממש מול ה"עיניים" שלך, תרתי משמע: הנחל.
מי הנחל לבנים, מרעישים, תופסים מקום, אי אפשר להתעלם מהם, הם הדבר הכי דומיננטי בשטח, והם הסיבה שבחרת לגור כאן.
וידוע שכשהאם רואה צורות לבנות, וחושבת עליהם וכו', יולדת לבנים כמותם.
כל שכן כשגם האב כך. שהרי שניהם "עורבי נחל", מתגוררים ליד הנחל.
א"כ למה מיהרת להחליט ["עין" כנ"ל] על בגידת האם מחמת מראה ["עין"] הגוזלים הלבנים, כאשר אותה עין עצמה רואה [בחוש] נחל לבן, שהוא הדבר הכי בולט ותמידי כאן, והוא קיים כאן בנתונים באופן מיידי וזמין, ומציע הסבר פשוט ולא עמוק [=" עין" כנ"ל] הרבה לפני הספקולציה ש"עוף אחר בא על האמא".
א"כ אדרבה, לך אחר העין - ותחליט שזה בגלל הנחל.
מה הדבר מראה? את עומק הדחק הקיומי של העורב האבא, את עומק ותוקף הבעיה הקיומית שיש לו - שהיא היא הגורמת לכל מבטי העין שלו: הקנאה שלו לאשתו / החשדות שלו באשתו, שהם גופא מתוך האגו הפצוע שלו.
עד כדי כך הבעיה הקיומית היא הגורמת - שהיא כבר מעמידה סתירות מיניה וביה. והולכת נגד מביט העין [הממשי] ונגד גישת העין [להסביר דברים חיצונית] - כשזה סותר לבעיות האגו הפנימיות.
היא דוחה הסברים פשוטים שיצילו את האגו, מרוב שהחששות והחולשה הפנימית גדולה, ומרוב האשמה שחש על חולשתו זו גופא, שרואה [עין] דוקא את מה שמתאים לה לאשש את התחושה הפנימית - ביחד עם תירוץ מפולפל שיציל את האגו. [= אכן יש בעיה עם אשתי, אחרים באו עליה בלי ידיעתה, ואני צודק בקנאות שיש לי אליה תמיד]
מה שמדגיש עד כמה תמיד הכל אצלו הוא עין ומבט עין, הכל חיצוני, בלי בסיס. עד כדי כך שגם העין ומבט העין וגישת העין - היא בעצמה מתבטלת בלי בסיס מחמת בעיות האישיות.


הפסוק כאן פורש הסבר נורא ואיום לאדם על עצמו, מה גורם לו לפעול כפי שהוא פועל, לראות כפי שהוא רואה, לחיות בסתירות, להרוס את יחסיו עם אחרים, לבגוד בקשרים הכי יסודיים ואמיתיים של חייו, לראות דברים שאינם, לחיות בצורה מעוותת, שחוץ ממנו כולם תמהים ומשתגעים: "מה הוא רוצה? מה הוא עושה?". הפסוק מראה לאדם [כזה, שלועג לאב, שבז ליקהת אם] שהוא חי חיים חיצוניים, של מבט חיצוני, שמפעיל אותו. והוא גופא - מחמת בעיות אישיות לא פתורות. עד כדי כך - שהן גורמות לסתירות גם באותה עין וגישת עין גופא. וכל חיי האדם הזה, בנקודות היסודיות ביותר שלהם [קשר עם אב ואם], אינם אלא מבוכה ומבולקה, שיקוף של אישיותו המסוכסכת.

[ושוב רואים אנו, דקדוק קל בפסוק, שאינו אלא בליטת צורתו האמיתית. ומונח כאן עולם שלם שבו עוסק הפסוק באמת ואותו הוא בא לומר, וכל עוד שלא ראינו אותו - חשנו רק באיזו בליטה מציקה, שלא הסתדרה עם הפסוק ש"הבננו כבר"].


עד כאן עניין ה"נחל" בפסוק. והוא העיקר.
ונשלים אותו ביישוב השאלה הראשונה, הצירוף המפליא: "עורבי נחל":

כאשר יש סיבה אמיתית לכתוב כאן "נחל", ועכ"פ לציין איזה דבר לבן בולט שאי אפשר להתעלם ממנו, שמתאים לאומרו על עורבים, אפשר גם להבין [את הבחירה בנחל ואת] הצירוף "עורבי נחל", אף אם יש בו גם מליצה מכוונת ל"ערבי נחל". זה כבר בהחלט אפשר לקבל שנאמר ליפי המליצה, אחרי שמובן הצורך לנחל [או דבר לבן בולט וכו' כנ"ל] לעניין הפסוק.


חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 54 אורחים