.השוחט כתב:בדרך דרוש.
עין הלועגת לאב, למקורו, מידה במידה יקרוה עורבי הנחל, שהנחל מורה על המשכיות, זרימה ממקור.
ויש ענין לבני עורב אשר יקראו. העורב אכזרי על בניו, והוא חושב על אביו כאילו אביו עורב.
והבזה ליקהת אם, עליו היה ללמוד מהנשר את רחמנות ההורים על בניהם, ולהבין מה עשתה אמו בשבילו, ועונשו דוקא על ידי בני הנשר.
לגבי הדרוש, אני מעדיף ואשמח לביאור של פשט.
וגם לפי הדרוש, עדיין הצירוף "עורבי נחל" - הזהה כ"כ ל"ערבי נחל" - מפליא.
לגבי מה שבעורב נזכר האב ובנשר הבנים, לא זכיתי להבין תירוץ מעלתו. מאי שנא? העובדות אותן עובדות: הבן הזה אכזרי על הוריו, העורב אכזרי על בניו, הנשר רחמני על בניו. מדוע את העין מנקר העורב עצמו, ואוכלים אותה בני הנשר ולא הנשר עצמו?
הרי השליח לניקור והשליח/זוכה לאכילה שניהם מאותה סיבה: היחס שלהם לבנים שלהם.
ובתנחומא עקב סימן ב להדיא:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה.
מפורש שהנהנה הוא הנשר עצמו, שרחמני על בניו. א"כ למה נאמר בפסוק יאכלוה "בני" נשר?
ואולי כי עבור אותו האדם, הניקור הוא העונש. אכילת העין כבר לא נוגעת לו כלל. [היא כבר שכר לנשר על רחמנותו, ומשמשת לאדם כהוראה ומוסר השכל כשהוא רואה/יודע זאת].
לכן: את העונש יקבל האדם מידי אותו עוף שאכזרי על בניו [כשם שהבן הזה רואה את הוריו כאילו שלא טיפלו בו. הוא כבן עורב, ורואה את הוריו כעורבים, יבוא עורב שבאמת אכזרי על בניו וינקר את אותה עין הרואה כך]. אבל העוף הזה לא יהנה ממנה.
מי יהנה ממנה - לאחר שהעונש לאדם כבר נגמר - זהו כבר עניין אחרי לגמרי. ובאמת הנשר צריך ליהנות ממנה, ובא ליהנות ממנה, אלא שהוא רחמני על בניו, ולכן מניח לבניו לאכול אותה, וזו הנאתו.
וכל זה רק משום שאכילת העין כבר אינה עונש לאדם, ורק לימוד מוסר עבורו.
אילו גם היא היתה עונש - אזי כשם שהמעניש בניקור הוא העורב האבא, כך המעניש באכילה היה הנשר האבא. דמאי שנא, כנ"ל.
אבל היות שהאכילה היא רק שכר לנשר ומוסר לאדם, אזי אדרבה, העין שייכת לנשר כשכרו, והוא עושה גם בזה כטבעו הרחמני על בניו, ומניח את העין לבניו. וגם מצד המוסר, מזה עוד יש לאדם לימוד מוסר נוסף בהא גופא כמה הנשר רחמני על בניו, ובפרט שכך הוא דרך הורים בני אדם, לחסוך מפיתם ולהניח לפני בניהם. ועכ"פ, העיקר הוא שאכילת העין איננה חלק מהעונש. ממילא רשאי הנשר לעשות בה כחפצו. [ראה בזה עוד מעט להלן, שלכאורה יש גבול לרשות זו, ומדוע].
ואם כנים הדברים, זכינו להבין הרבה יותר מה מקור חז"ל להבין בפסוק שהעורב רק מנקר והנשר רק אוכל.
דבפשוטו הוא משום חילוק הלשון והסדר: ייקרוה - יאכלוה, ומשום דקדוק הבנת עצם הלשון מהו ייקרוה ומהו יאכלוה.
שמכאן יצא לחז"ל שאין זה רק כפל העניין במילים שונות, אלא סדר פעולות: העורב ינקר [יוציא, וישאיר נקרה] והנשר יאכל.
[חשוב לציין שגם אילו כך היתה האמת, שזהו כפל העניין במילים שונות, יש לשייך את הבחירה דווקא בעורב ובנשר מכל העופות כדי להעניש את האיש, אל היחס שלהם לבניהם: מי יעניש את האיש הזה - או העורב שאכזרי על בניו כשם שהאיש הזה רואה את הוריו, או הנשר שרחמני על בניו כפי האמת שהורי האיש הזה כן רחמנים. בשני האופנים זו מידה כנגד מידה].
אבל להאמור, הדיוק עוד הרבה יותר חזק:
אם זהו כפל העניין במילים שונות - הול"ל יאכלוה נשרי סלעים וכיו"ב, כלומר שהנשר עצמו יאכל. כשם שהעורב עצמו מנקר. שהרי זהו כפל העניין במילות שונות, ומדוע שיהיה חילוק בזה בין העורב לנשר? עוף שאכזרי על בניו, ועוף שרחמני על בניו, הם [אחד מהם] יענישו את האיש הזה שהוריו רחמנים עליו, והוא רואה אותם כאכזרים עליו.
ומדכתיב יאכלוה "בני" נשר, הרי בהכרח שהנשר אינו המעניש, אלא רק הנהנה, ובזה הוא כבר נוהג כדרכו ומניח לפני בניו. ומכאן שדברי הפסוק הם סדר פעולות: העורב ינקר, הנשר יהנה [וכיצד יהנה? יניח לבניו לאכול].
וכעת מובן עוד יותר גם תוכן העניין, הניקור והאכילה, הניקור בעורב והאכילה בנשר:
אין מידה כנגד מידה במה שנשר ינקר את העין. העין רואה בהורים אכזרים, ומבט זה הוא החטא והוא הנענש. לכן מי שצריך להעניש הוא עורב שאכזרי על בניו.
זה שהאמת שההורים רחמנים - לא על זה נענש הבן. זו מציאות, והיא נתון. אלא על מה שאת הורים כאלה הוא רואה כאכזרים.
אבל יש חלק למציאות בחטא ובעונש. לולא שהמציאות היתה שההורים רחמנים - לא היה חטא במבט הרואה בהם אכזרים ולא היה נענש עליו. אבל כל אחד מבין שזהו קשר עקיף, של רקע, לא כאן החטא, ולא על זה בא העונש.
לכן המתבקש הוא שהמעניש ועוקר את העין יהיה עוף שאכזרי על בניו, שזה מה שראתה העין. החטא היה שרואה בהוריו אכזרים - ויעניש אותו הורה אכזרי. מידה - כנגד מידה. בדיוק ובדקדוק.
החלק השני, של האמת, שההורים באמת רחמנים, קורה בנפרד מהאיש הזה, [בנפרד ממש: הוא הפריד את מבטו מהאמת]. אבל הוא שייך לחטא, כרקע לו, כנ"ל. הוא מה שהפך את החטא לחטא. ולכן: העין נאכלת, בנפרד מהאיש [תרתי משמע] ואחרי עונשו. וכשבאים לחלק זה - הקשור למציאות האמת שההורים רחמנים - האוכל הוא אותו עוף שדומה למה שההורים באמת, רחמני על בניו. וכחלק מזה, ומשום זה - הוא גם בזה גופא מרחם על בניו ומניח להם לאכול.
ולפי זה, מה שאמרנו שהעין היא שכר הנשר ויכול לעשות בה כחפצו, אין הכוונה כחפצו ממש. הוא אינו יכול להניח לה לגמרי, להחליט שאינו אוכל אותה לא הוא ולא בניו.
ולא רק משום שא"כ יאכלנה העורב, דלזה היה די מה שישמור אותה הנשר לאיזה עוף אחר שהוא חפץ ביקרו.
אלא משום שאכילת העין קשורה לחטא ועונשו, וקשורה למצב של הורים רחמנים ובן שרואה בהם אכזרים, ורק שהקשר הוא עקיף, היא שייכת למציאות העומדת ברקע החטא = האמת שההורים רחמנים. לכן [מחמת הקשר] הנשר
חייב לאכול אותה, וזהו לשון הפסוק "יאכלוה בני נשר" כגזירה ועונש, בדיוק כמו "ייקרוה עורבי נחל". אין פה רשות אלא הבטחה, גזירה. ורק היות שהקשר [של החטא ועונשו לנשר ולאכילת העין] הוא עקיף, מצד המציאות, לכן העין רכושו של הנשר, "יהנה ממנה" [עניין של מציאות], והיא רכושו [רק] במובן זה שאינו חייב לאכול אותה בעצמו, ויכול להניח אותה לבניו [שגם הם קשורים לאותה סיבה גופא שהנשר הוא המקבל את העין: היותו רחמני על
בניו. הקשר שלהם אמנם עקיף, לא הם הרחמנים אלא נמעני הרחמנות והסיבה המציאותית להתנהגות הרחמנית, אבל בלא"ה כל אכילת העין - וע"י הנשר - קשורה לחטא באופן עקיף כנ"ל, של מציאות ההורים שהיא רקע לחטא וסיבה לכך שהוא חטא], ובזה גופא נוהג הנשר באותו המנהג שזיכה אותו בעין: רחמני על בניו. ובזה גופא הוא לימוד המוסר לאדם, שעניינו: מה באמת המציאות, וממילא מה היה לו לראות, שאילו ראה כך לא היה חוטא, כי המבט ההוא היה אכן כפי המציאות.
[לא יאומן כמה כל החלק הזה על כל חלקיו פרטיו ודקדוקיו ודקויותיו, עומקו ומשמעויותיו, מבואר וקשור בעצמו "מיניה וביה" באופן מתגלגל וחוזר חלילה בקשר סגור, וממילא אינסופי, שאני מתקשה לבטאו ולהקיפו ולרדת לעומקו עד תומו. הקשר כ"כ מושלם ותואם שהכל כאילו ביטוי של אותו הדבר בעצמו. כאילו אין כאן אלא דבר אחד פשוט, שרק היות שמסתכלים עליו בכל פעם מכיוון אחר לפי בחירה, ממילא רואים אותו בביטוי אחר שלו עצמו, שהוא גופא (והיות שהוא כך) אם רק נמשיך להביט ולנתח נטווה ממנו בעצמו את כל צדדי הקשר, ושוב יתגלה הדבר בעצמו, וחוזר חלילה. והכל כתוב במילה אחת בפסוק: יאכלוה "בני" נשר].ולימוד מוסר זה בא בדיוק אחרי העונש. כלומר: קודם נענש על מה שעשה, ואז מקבל מוסר מה היה לו לעשות, מה האמת.
תחילה נענשת העין הרואה בהורים אכזרים. והמעניש הוא עוף שהוא הורה אכזרי.
ולאחר מכן בא הלימוד מה האמת ומה היה לו לראות: שההורים רחמנים. ולכן הזוכה בעין הוא עוף שרחמני על בניו, ובזה גופא הוא מרחם על בניו ומניח להם לאכול.
לא יאומן כי יסופר עד כמה מדויק ומדוקדק הפסוק, לשונו, וסדרו.
ואוי ואבוי אם לא היה כתוב "יאכלוה בני נשר". לא היינו מבינים כאן שום דבר.
ועכ"פ היינו מפספסים כל כך הרבה, שהמבט שלנו כעת על הדבר הוא שמקודם לא הבננו כלום.