נתבקשתי לפרסם לתועלת הרבים,
הכותב ישמח לחוות דעת הרבנים דפה.
אבל יחיד
בכל שנה, בתקופת 'בין המצרים', מצוי מאד ריבוי העיסוק בזיכרון ה'שואה'. סיפורים וקינות, עדויות מצמררות, ביקורים ביד ושם, כל אלו הם חלק מהתעסקות נרחבת במאורע מחריד זה, בימים כואבים אלו.
בתחילה, במשך שנים, לא אהבתי זאת. חשתי כי מדובר בבריחה מהחובה המוטלת עלינו, לשוב ולהתבונן בקורות עמינו, בחורבן ירושלים והמקדשות, בגלות הנוראה, בסילוק השכינה זה כמעט אלפיים שנה, ועדיין לא נגאלנו. אך הואיל והדבר רחוק, ואין אנו מחוברים לציון שהייתה, חסרה לנו תחושת האבל על תפארת ישראל שנפלה, על כן נטייתנו היא לברוח אל המוכר והקרוב, השואה.
בנוסף, אמנם מנהג זה רווח מאד בשנים האחרונות, אך באמת כך נהגו בתפוצות ישראל בכל הדורות. קינות נתחברו על אסונות שונים, מסעות הצלב והפרעות, בכל מדינה ומקום, וקבעום לאומרם ביום תשעה באב. כך שאין המדובר בהנהגה מודרנית, אלא עתיקה וותיקה. ובוודאי שהדבר טעון תלמוד.
ברם, בשנה זו, כמדומה שהצלחתי להבין פשרו של דבר. להבין ולהתחבר אל העניין. עד שבעצמי ארגנתי קבוצת חברים ונסענו לפגוש את סבתי תחי' לאוי"ט, ניצולת שואה. לשמוע על מה שהיה, להתחבר לעבר הקרוב. להתאבל.
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק אתכם את ההרגשות שליוו אותי קודם הנסיעה והובילו אותי אליה. רגשות שהתעצמו במהלך שמיעת העדות, והוסיפו לגבור לאחריה. עד כעת.
"ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם הוי"ה ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב', א, יב). ובגמרא בנדרים (פז.) למדו מפסוק זה שכפל תיבת 'על' ארבע פעמים, חובת קריעה על כל מת ומת באופן פרטי, אף אם נודע לו על כמה מתים בבת אחת.
נראה ללמוד מגמרא זו, כי אין לנו יכולת להקיף אבל וצער על אסון באופן כללי. אלא בעת חורבן, עלינו לנתח את המאורעות לנתחים קטנים, להתאבל על המלך שאול שמת, על יהונתן בנו, על מיתת אב ובנו, על נפילתם של 'עם הוי"ה', ועל החורבן ב'בית ישראל'. כל אחד בפני עצמו.
דבר דומה ניתן לראות בנבואת זכריה (יב, יא-יד): "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד רמון בבקעת מגדון. וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד. משפחת בית לוי לבד ונשיהם לבד משפחת השמעי לבד ונשיהם לבד. כל המשפחות הנשארות משפחת משפחת לבד ונשיהם לבד".
האבלות שם אינה קולקטיבית לכלל כולו, אלא מתפרדת משפחות משפחות לבד, כל משפחה על חלקה הפרטי באסון, על חורבנה האישי. כי כאמור אי אפשר לתפוס חורבן גדול, אלא דרך הצער הפרטי והאישי.
כך מצינו גם במדרשי חז"ל. מלבד התיאורים המחרידים על המצור, הרעב, החורבן הכללי בירושלים, ישנם תיאורים רבים על אירועים פרטיים של אנשים פרטיים. מרתא בת ביתוס, בן ובת של ר' ישמעאל כהן גדול, ועוד כיוצ"ב. ובאמת כל אחד מאיתנו מרגיש, כי הקינות המרגשות יותר, אליהם אנו מחוברים, הן הקינות הפרטיות הללו, על אירועים קטנים, על קהילות מסוימות, על אנשים ספציפיים. קל לנו בהרבה להתחבר לאבל ולצער מהמקום הפרטי והאישי, מנקודת מבט של איש או קהילה, מאשר לתפוס את מלוא היקף החורבן.
כך אמר מורינו הג"ר יחזקאל סרנא זצוק"ל בהספד שנשא בהיכל ישיבת חברון בהיוודע היקף החורבן בשנות הזעם באירופה (הדברים נדפסו בספר הזיכרון 'אחר האסף'): "היקף החורבן כל כך נורא הוא, וגדול כים שברנו, עד שאין אנו תופסים אותו כלל, ואינו נקלט ברעיוננו, ואינו נתפס במחשבתנו, ואנו עומדים לפניו כנדהמים... ולכן העצה היעוצה לנו כעניין שכתוב (ירמיה ו, כו): "אבל יחיד עשי לך". כלומר, אי אפשר להקיף את האבל כולו, כי גדול הוא מתפיסת שכלנו, ועמוק הוא מדרכי הרגשותינו. ולכן עלינו להצטמצם כל אחד בפינתו, כל אחד באבלו, כי אין לך אדם מישראל שלא יהיה לו חלק בחורבן, חלקו הוא: איש על אביו או על אימו, ואיש על אחיו וקרובו, איש על רבו או על תלמידו, ואיש על ידידו ואוהבו. ייקח נא כל אחד את שלו ויעשה לעצמו אבל יחיד. או אז ייתפס לו מקצת, ואז יתאבל".
אם כך הם פני הדברים באבלות על השואה מיניה וביה, נראה לי שעל אחת כמה וכמה נכונים הם ביחס לחורבנות ירושלים הרחוקים מאיתנו היסטורית ותודעתית מאד. בכדי להכין את כלי הרגש שלנו לתפיסת היקף החורבן ולהתחברות אליו, בכדי להגיע לאבל אמיתי, עלינו להתחיל כל אחד מה'אבל יחיד' שלו, מחורבן משפחתו או קהילתו, מצערם של הקרובים אליו, שראו בעיניהם את קיום נבואות התוכחה. או אז נוכל להתחבר אל החורבן הגדול מכולם, שורש כל החורבנות, חורבן הבית.
לאחר כל זאת, שֹומה עלינו להיזהר, שלא להישאר רק באבלות על השואה או על אסונות אחרים במשך הדורות, אלא לזכור כל הזמן, מהו הצער האמיתי, ומהיכן התחיל הכל.
משל למה הדבר דומה. לאב צעיר ובריא שפרנס את אשתו ובניו בכבוד וניהל את ביתם ביד רמה ועל מי מנוחות, עד כאשר נתגלה כי בגופו מקננת מחלה קשה, או אז נחלש האב וכבר לא יצא לעיסוקיו כמקודם, אך עדיין היה מדריך את בניו מה עליהם לעשות והיכן. במשך הזמן נחלש האב יותר וכבר לא היה יכול אפילו לדבר, רק היה מנענע בראשו על הן הן ועל לאו לאו. לאחר תקופה נוספת נשתתק לגמרי, אך נחמתם של בני המשפחה הייתה כי בכל זאת עדיין תפארתם נמצאת בתוכם, היו מוציאים אותו במיטתו אל הסלון, וכולם היו מתאספים סביבו ושואבים כח מדמותו של האב שהיה להם. בגבור המחלה יותר כבר לא נותרו ברירות והאב הועבר אל בית החולים, אך עדיין יכלו בני המשפחה לראותו ולבקרו. בהמשך, למרבה הצער נסתלק האב לבית עולמו. הלווייתו הייתה מכובדת מאד, דור ישרים מבורך השאיר אחריו, צאצאים שמכבדים את זיכרון אביהם. בזמן ההלוויה בכו מאד כל בניו, אך באמת, בעיניהם שוו כולם לבכי, ובליבם היו מפורדים. הטיפשים שבהם התאבלו על כי אינם יכולים עוד לראות את אביהם ולבקרו כשם שעשו אך אתמול. אך החכמים שבהם קוננו על ההפסד הנורא שבמותו של אב צעיר ובריא שהיה מפרנסם ודואג לכל צרכיהם, על מחלתו האיומה שלקחה מהם את ראש משפחתם; ובתוך בכי זה הכניסו הם גם את כאבם על שאינם מקבלים עוד הדרכה מפיהו, ועל שאין הוא מנענע להם בראשו, ושאינם יכולים לראותו ולבקרו.
כך הוא הנמשל, עלינו לדעת שאין סוף עניין בכייתנו ואבלנו באסונות שאירעו לאומתנו במשך הדורות, לא על הקטנים ולא על הגדולים. האובדן אותו אנו מבכים הוא חורבן הבית הראשון, שיא תפארתנו הלאומית, שמאז חורבנו לא חזרנו למדרגה כזו של השראת שכינה וגילוי כבוד מלכות שמיים בעולם. אין אנו מצפים רק לחזור אל הימים שקודם השואה, פרעות ת"ח ות"ט, גירוש ספרד, מסעות הצלב, ואפילו לא אל הבית השני. מצפים אנו לגאולה השלימה במהרה, בה נחדש ימינו כקדם, ימי תפארת ישראל והארה גדולה של גילוי שכינה בעולמינו.
על ידי העסק באבלות על חורבן הבית וירושלים נזכה לקיום מאמר רבותינו (תענית ל.): "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".