ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ, ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן... ואמרינן בפרק כיצד מברכין (לה א) 'אר"י אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל', וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה. ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו.
...וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בהגהות אשר"י דאפילו בברכות שעשאני ישראל וכיוצא בו נמי אפילו אם יצא מוציא, ועל כרחך שהטעם דכיון שקבעו החכמים הנך ברכות לחובה הוי להו כברכת מצות ממש מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה, וכן נראה באמת מלשון הברייתא גופא דקתני: 'כל הברכות כולן אף על פי שאם יצא מוציא' משמע דלאו ברכת המצות לחודא איירי, אלא אפילו בברכת הודאה ושאר ברכות שקבעו חכמים חובה גמורה לברך אותם נמי אם יצא מוציא...
ד. וגם מפני שרבים מע"ה אינם יודעים וכו'. נ"ב: אמר המאסף: מדבריו מוכח דברכות השחר שהם ברכת הנהנין אין אדם יוצא בברכת אחר אלא בשאינו בקי, אבל אם הוא בקי צריך לברך הוא עצמו. ומפרש ז"ל ההיא דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ויין של קדוש, שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, דמיירי כשאינו בקי. ויש לתמוה, דנהי דשאר ברכות השחר דהוו ברכת הנהנין אינו יכול להוציא אחרים אלא דוקא לשאינו בקי, אבל ברכות דשלא עשני גוי ועבד ואשה, שהם ברכת השבח וההודאה למה אינו מוציא אפילו למי שבקי. ונ"ל דחוץ מהני ג' קאמר.
אבל בהגהות מרדכי ספ"ק דר"ה, גבי הא דאמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ הוא פורס עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו לחנכם במצות, ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא, כתוב כגון הלל ומגילה ושלא עשני גוי וברוך שאמר, וברכת המצות כגון להניח תפילין ולהתעטף בציצית, אף על פי שזה מקיים המצוה חברו מוציאו אפילו אינו עוסק עתה באותה מצוה, חוץ מקריאת שמע וברכת המזון ותפלה, ואם בעצמו אינו יודע גם באלו הג' חברו מוציאו. ע"כ.
ואיברא, ודאי דהא דכתב וברכת שלא עשני גוי הוא הדין שלא עשני עבד ואשה דכלהו ברכת הודאה נינהו, אבל שאר ברכות השחר דברכת הנהנין נינהו איכא לאסתפוקי בדעתו מהו סבור. ונראין הדברים דהוא הדין כל שאר ברכות השחר דמו להנך ג' ברכות, דאל"כ אדמפליג בין שלא עשני גוי ובין קריאת שמע ותפלה, ליפלוג בברכת השחר בין הנך תלת לשאר הברכות. וכן מצאתי בספר ברכת אברהם ח"ט סימן רס"ח הסכים כן, ונתן טעם משום דלא דמו לברכת הנהנין דאם יצא מוציא הבקי, משום דהנהו רשות אי בעי לא ליתהני ולא ליבריך, אבל ברכות השחר אף על פי שהן ברכת הנהנין על כרחם יש לברכם. וכתבו מן המפרשים ז"ל דבין נתחייב בין לא נתחייב מברכין אותם על סדר העולם והנהגתו, וזה יראה גם כן דעת הר"ן ז"ל בפרק בתרא דר"ה כו' אלמא דשאר ברכות, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה, אף על פי שהוא בקי חברו מוציאו, שלא כדברי רב"ה ז"ל.
אליהו בן עמרם כתב:לעומת זאת בריטב"א ראש השנה כ"ט - תני אהבה בריה דר' זירא - פי' כל ברכות המצות אע"פ שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל א' הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע חוב חבירו
משמע מדבריו לכאו' דווקא בברכת המצוות ותו לא.
וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא.
ענ'י לעצמי כתב:ג. אפשר לצאת יד"ח עם ברכה של אחר (גם על 'שלא עשני', שהרי כתב שבבית הכנסת היו מברכין ולא חילק).
עזריאל ברגר כתב:אליהו בן עמרם כתב:עזריאל ברגר כתב:מה שמובא במקומות אחרים, שלגבי ברכות הנהנין אומרים "לא ליתהני ולא ליבריך"
ועפ"ז לשיטת הרמב"ם ב"זוקף כפופים" וכדו' אינו מוציא, כי אפשר לטעון כלפיו שלא יישן בלילה אם אינו יודע לברך!
אבל ב"שלא עשני גוי" וכ"ש בברוך שאמר וכדו' - מוציא.
ולא מסתבר שהריטב"א חולק על הכלל הנ"ל.
ג. דווקא ברכת הנהנין הקודמת לאכילה והנאה, אמרינן ביה "לא ליתהני ולא ליבריך". כי באמת לא חייבו אותו לברך, רק בתנאי שרוצה לאכול ולהנות. אבל אין לזה קשר לכאורה לברכת ההודאה, שחייבו חז"ל להודות על מצב או אירוע מסוים שקרה כבר, בין אם רצה בו או לא רצה בו.
א. כך היא דעת הרמב"ם בהלכות ברכות.
ג. רוב ברכות השחר דומות לברכת הנהנין שלאחריה.
עזריאל ברגר כתב:אם אתה מונח בסוגיא - מסתמא תוכל למצוא תשובות יותר בקלות ממני.
אבל אומר בקצרה: מדאורייתא - ודאי יכול, אבל חכמים תיקנו שלא יברך אדם ברכה שאיננו מחויב בה.
ובברכות הנהנין (אפילו שלאחרי האכילה) - אין חיוב גמור, ואין כל כך ערבות, מצד הסברא של "לא ליתהני ולא ליבריך".
עזריאל ברגר כתב:מה שמובא במקומות אחרים, שלגבי ברכות הנהנין אומרים "לא ליתהני ולא ליבריך", אבל במקומות שההנאה היא חובה - כגון יין הקידוש וכגון מצה ומרור (ואפילו כרפס) בליל הסדר - אף בברכת הנהנין מוציא.
ועפ"ז לשיטת הרמב"ם ב"זוקף כפופים" וכדו' אינו מוציא, כי אפשר לטעון כלפיו שלא יישן בלילה אם אינו יודע לברך!
אבל ב"שלא עשני גוי" וכ"ש בברוך שאמר וכדו' - מוציא.
ולא מסתבר שהריטב"א חולק על הכלל הנ"ל.
ענ'י לעצמי כתב:ישנן ב' נדונים שעליהם צריכים לדון.
א. האם ברכות השחר הם ברכת הנהנין או הודאה.
ב. האם קי"ל 'אע"פ שיצא מוציא' גם בברכות חוץ מברכת המצוות.
ענ'י לעצמי כתב:אליהו בן עמרם כתב:לעומת זאת בריטב"א ראש השנה כ"ט - תני אהבה בריה דר' זירא - פי' כל ברכות המצות אע"פ שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל א' הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע חוב חבירו
משמע מדבריו לכאו' דווקא בברכת המצוות ותו לא.
בסוף אותו קטע כתב הריטב"א (ר"ה כט. ד"ה תני) בפירוש:וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא.
ושבח והודאה דין אחד להם.
עזריאל ברגר כתב:מה שמובא במקומות אחרים, שלגבי ברכות הנהנין אומרים "לא ליתהני ולא ליבריך", אבל במקומות שההנאה היא חובה - כגון יין הקידוש וכגון מצה ומרור (ואפילו כרפס) בליל הסדר - אף בברכת הנהנין מוציא.
ועפ"ז לשיטת הרמב"ם ב"זוקף כפופים" וכדו' אינו מוציא, כי אפשר לטעון כלפיו שלא יישן בלילה אם אינו יודע לברך!
אבל ב"שלא עשני גוי" וכ"ש בברוך שאמר וכדו' - מוציא.
ולא מסתבר שהריטב"א חולק על הכלל הנ"ל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 80 אורחים