ענ'י לעצמי כתב:ישנן ב' נדונים שעליהם צריכים לדון.
א. האם ברכות השחר הם ברכת הנהנין או הודאה.
ב. האם קי"ל 'אע"פ שיצא מוציא' גם בברכות חוץ מברכת המצוות.
יישר כח על המובאות.
והנה המעניין הוא, שלכאורה היה נראה פשוט ברמב"ם, שברכות אלה כברכות הנהנין הן, בייחוד לפי שיטתו בפרק ז מהל' תפילה וז"ל:
"נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן,
וטעות היא, ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה""כיצד, לן בכסותו, אינו מברך כשעומד מלביש ערומים. הלך יחף, אינו מברך שעשה לי כל צרכי. ביום הכיפורים ותשעה באב שאין שם רחיצה, אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר שינה. אם לא נכנס לבית הכיסא, אינו מברך אשר יצר את האדם. וכן שאר ברכות אלו"
כלומר היה מקום לכאורה לומר בשיטת הרמב"ם, שברכות השחר האלו כברכת הנהנין, שניתקנו להודות על הנאותיו הפרטיות, ואולי גם משום אותה סיבה כברכת הנהנין, שלא יהנה מהעוה"ז בלי ברכה בגלל גזל/מעילה וכיוצ"ב. ולכן, כפי שאמרינן "לא ליתהני ולא ליבריך" ומשום כך לא אמרינן בברכת הנהנין - "אם יצא מוציא", כך גם בברכות השחר.
אולם יכול להיות שהגדרתן של ברכות השחר נשארת כ"ברכת ההודאה", שבהן כן אמרינן "אם יצא מוציא", כפי שמדויק לכאורה ברמב"ם פרק א' מברכות הל' י'.
ואין לברכות השחר קשר לכאורה לאיסור להנות מן העוה"ז בלי ברכה, כי אם כך, למה לא תיקנו לברך אותן בלילה לפני ההנאה, כברכת הנהנין.
אלא, שהביאור בענינן אחר הוא, וניקח לדוגמא את ברכת "אשר יצר" במקביל לברכת "שעשה ניסים". כפי "שעשה ניסים" לית מאן דפליג שהיא ברכת הודאה על הנס, ואם לא היה קורה הנס, לא היו מחוייבים לברכה, כך גם "אשר יצר" - החיוב לברך אותה תלוי בתנאי מציאות כלשהי שאם תקרה, אליה הברכה צריכה להתייחס. הווי אומר, יש חיוב כללי להודות על הנסים הפרטיים והכלליים, ובתנאי שיהיו שייכים אלי. אולם עיקר הענין הוא - החיוב להודות לה'.
משא"כ ברכות הנהנין, שתיקנו לברכן לפני האכילה, כביכול הן המתירות לאדם לאכול, ולכן הן כביכול "טפילות" לעצם האכילה עצמה. ולכן בהן אמרינן "לא ליתהני ולא ליבריך".
ומנין לנו שהגדרת ברכות השחר לדעת הרמב"ם כברכות ההודאה והשבח?
עיין כסף משנה פרק ז' מתפילה על ברכות השחר בשם רבינו יונה:
"ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (ברכות שם) בלשון הזה: וכתב ה״ר יונה ז״ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא, וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך, ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות, אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ״כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן, היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב״ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו
אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך."
וכן ברבינו מנוח שם כסדר, ולדוגמא:
"מלביש ערומים -
הודאה לשם שחננו דעת..."
"כשמוריד רגליו וכו' רוקע הארץ וכו' -
הודאה לשם שתיקן מקום נאות לכל נברא.."