עת צרה ליעקב
שלהי חורף שנת שפיכות " דמים,
הכל כבר השכילו – אין שלום בין העמים.
עזה וחאן יונס נחרבו עד היסוד,
ושבו בנים – זה כבר לא סוד..
העם מלקק את הפצעים הפתוחים,
מתנחם בעולם מתחדש - סיפורים משמחים..
פעולות נועזות נפוצים בפי כל,
מחלחלת התחושה – צבאינו בשיאו – כל יכול.
הרפתן בחווה והחקלאי בלול,
חולבים ומלקטים ללא חת מתלול מסלול.
רעיונות האחדות נדחקים לפינה,
עוסקים בלגנות, שובה של מנגינה..
מי אחראי, מי אשם ולמי את הראש יערפו,
מדקרות חרב ורסיסי ארס כמטר יערפו.
ואנו בני התורה, עולם הישיבות
יגעים ללא לאות, יראים על קולה לבל ישבות.
האם אנו חושבים על אחריות – על חטיפת עולל והריגת מחמל,
האמנם, מודעים אנו שה' הכה ללא רחמנות – הכה הכה ולא חמל..
האם קול רעם התותחים לא נועד לפשט עקמומיות ליבנו,
או ברור לנו כתער, שהיורה ירה – אך ורק על יריבנו..
האם ה"קונספציה" האישית שלנו נגוזה מיום שמחת תורה,
או שמא אנו שמחים על שמתו הרשעים וליהודים היתה אורה.
האם בעת צרה, אחזנו במסורת אבותינו והרבינו בקולו של ישראל,
או שמא מיללנו ביטחון בה', אך יהבינו כילינו במטכ"ל ובדיוקה של כיפת ברזל.
האם קיימנו בנפשינו בחינת "ואתה פה עמוד עמדי",
או שמא המשכנו כרגיל, עת לגלגנו על אוחזים "כחי ועצם ידי".
האם הקמנו לעצמינו ועדת חקירה
או שמא אנו אצים רצים אל אדוני שעירה.
מה נאמר למי שאמר ביום שידובר..
לא–ל שכעס, אך את ליבנו לא שבר.
ליבנו כצוק איתן, לא מתפשט מרעמים..
עלינו לזכור – הננו עם סגולה, לא עם מכל העמים.
מאת: שי באבע