ושוב ראיתי ששלח רבי' יהודה בר' קלונימוס בר' משה לרבי' אפרים בר"י הודיעני איך מתפללים בשבת אלהי נצור לשוני מרע דאסור לאדם שישאל צרכיו דבשלמא שים שלום טופס ברכות הוא כדאמר בירו' גבי רוענו זוננו אבל אלקי נצור דאמורא היה רגיל לאומרה אחר תפילתו והורגלו גם בנ"א כן מי קבעו ותקנו בתפלה לאומרו גם בשבת. והשיב לו ואשר שאל אדוני על אלהי נצור שאדם מתפלל אחר תפילתו אחרי כי ראה בירוש' המדבר על רענו היה לאדוני לשאול דומיא דההיא אם יש להרבות בשבת בהרחמן יצילנו מדקדוקי עניות וינקום נקמת דם עבדיו. כל זה לא תקנו חכמים לדבר. אלא מאי אית לך למימר הואיל ותקנו והנהיגו העולם לאמר ואין כאן בית מיחוש הכא נמי לא שנא.
ומבואר בדברי האו"ז להדיא שגם התחינות של הרחמן הנאמרות בברכת המזון לאחר ברכת הטוב והמטיב נחשבות כ'טופס ברכות' לענין שניתן לאומרם בשבת ואין בכך משום שאלת צרכיו ואמירת בקשות ותחנונים. ודברי האור זרוע הובאו בדרכי משה סי' קפח, ומעין זה כתב בשבלי הלקט סי' צד, מובא בב"י סי' קפח.
ונפסקו הדברים להלכה במשנה ברורה ס"ק ט:
וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אף על פי שאינן מתופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת.
ונראה שמקור לשונו של המשנ"ב הוא משו"ע הרב שם,
וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אף על פי שאינן מטופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאמרם בכל פעם שמברכין ברכת המזון נעשה להם כטופס ברכה ואין בהם משום שאלת צרכיו בשבת.
ברם נראה שתוספת הרחמן הוצמדה אצל ברכת הטוב והמטיב והרי היא נחשבת במידת מה כחלק מן הברכה עצמה, ויסוד לזה יש למצוא בדברי רבינו אברהם בר יצחק אב"ד בתשובותיו (סי' קא; הובאו בשו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן מא), שע"פ הירוש' שאסור לתבוע צרכיו בשבת, איך אנו אומרים אלהי נצור בסוף התפלה בשבת, וכן בסוף בהמ"ז אומרים "הרחמן" לכל צרכי אדם וכו', אלא שי"ל שכשם שהתירו בירוש' לומר רענו זוננו פרנסנו מפני שהוא טופס ברכה, כלומר שאינו מעיקר הברכה, ולא נקבעה הברכה על כך, אלא שהוא מאריך בברכה, ה"נ כשאומר הרחמן וכו' הרי הוא כמאריך בברכת הטוב והמטיב, ואלהי נצור ג"כ הוא כמאריך בתפלת שבת.
וכן נראה בלשון הטור (סימן קפט),
.כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גוונים ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשה בין ברהמ"ז לברכת בפה"ג ואפשר שנהגו לעשות כן מהא דאמרו אורח מברך יר"מ וכו' ע"כ. ונ"ל שאין בזה משום הפסק וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללין על הילד באמצע הברכה אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין ברכה לשתייה
ובהבנת ענין זה יתבארו לנו כמה ענינים.
א' מפני מה לא נהגו העולם מאז ומקדם לומר אמן לאחר 'לעולם אל יחסרנו' עד שבא רבינו הגר"א והחזיר עטרה ליושנה, וכידוע המעשה בזה.
ב' נוסח סיום אמירת 'הרחמן' כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן, וכאן הוא מקום עניית אמן על ברכה רביעית כולל כל התוספות.
ג' העולם נוהג לומר ברכת האורח רק לאחר אמירת כמה מפסוקי הרחמן ולא מיד בסיום ולעולם אל יחסרנו, [ושלא כהנהגת מרן הגרי"ז, וידועים דברי האבן האזל בזה], ואלו שאינם מקפידים לאומרה יוצאים ידי חובתם ב'הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה', ומ"מ הרי זה נאמר בתוך פסוקי הרחמן ולא קבעוה לאומרה מיד לאחר ברכה רביעית, ומבואר שאין אמירת הרחמן סתם אמירה, אלא שמאריך בברכת הטוב והמטיב וכנ"ל.