ברשימת התרי"ג מצוות של הרמב"ם מופיעות הרבה מצוות עשה שאין בהן שום עשיה, אלא שדיני התורה ביחס למציאות פלונית הן ה"מצות עשה" שבו. למשל: להיות התמורה קודש [עשה פז, אמנם ראה בזה להלן] וכל דיני הטומאה [שדבר פלוני או איש פלוני טמא אם אירע לו כך וכך, ואלו דיניו וכך טהרתו. עשין צו-קח], כל אלו מצוות עשה במניין הרמב"ם.
בשפת ימינו: אצל הרמב"ם מצות עשה היא לא רק "פעולה", אלא גם "חלות".
מצוות הטומאות:
היה מקום לומר שה"עשה" כאן הוא ההנהגה המעשית עם הדבר הטמא, ההתייחסות אליו כטמא והנהגה מעשית בהתאם לכך כפי שנתבאר בתורה [ומכאן מתחיל הנידון האם יש טומאה "ממשית" או שכל כולה של טומאה היא רק "הנהגה מעשית" כלפי הדבר]. אבל קשה לומר כך, כי על ההוראות המעשיות הנוגעות לדינא - באו מצוות עשה ולא תעשה נפרדות: טהרה מטומאה שתהיה במקוה, טהרה מטומאת מת שתהיה במי נדה, איסור כניסה למקדש וכיו"ב. מה נשאר שאינו במצוות אחרות? עצם ההתייחסות אל הדבר כ"טמא", ההחלטה/קביעה שהוא טמא. [קשה לומר שעל הנהגה מעשית טבעית בעלמא, שאנשים יתרחקו מדבר טמא כי לא ירצו שיחולו עליהם דיניו (של המצוות האחרות כנ"ל) ייחשב ל"פעולה" שהיא ה"מצות עשה" כאן].
וראה במצוות הטומאות הנ"ל שבכמה וכמה מהן הגדיר הרמב"ם את גדר המצוה: שיהיה דבר פלוני טמא ומטמא [או "מטמא" בלבד, ולא נתבררו לי החילוקים בזה, וגם נסתר בכ"מ ממש"כ בסהמ"צ]. עצם מה שדבר פלוני טמא הוא מצות עשה, וכן מה שהוא מטמא אחרים.
ובאמת הרמב"ם עצמו ביאר שיטתו בזה בסהמ"צ עשה צו טומאת נבלה, ומשמע שהכוונה "מצות עשה" הוא עצם הוראות/קביעת התורה שאם אירע כך וכך הדבר טמא, דהיינו עצם החלות, שהרי אינו דבר טבעי אלא תורתי, לכן נחשב דבר זה "מצוה". כל מציאות שיש עליה הוראה או חלות בתורה, שמבחינת התורה חלה כאן מציאות תורתית על הדבר, זו מצות עשה. וזה לשון הרמב"ם שם:
היא שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה.
ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות. והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה, אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנגע בו והוא מצות עשה, כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה. והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כך נטמא, ומי שהיה על תאר כך לא נטמא. והדבר בעצמו רשות, אם ירצה יטמא, ואם לאו לא יטמא.
ולשון ספרא ובנבלתם לא תגעו. יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה, תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו. כיצד הוי אומר זה רשות. והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים, לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה. וזהו הצווי, כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה.
הרמב"ן בהשגותיו [שם עשה צו] חולק על כל זה, מצטט את הקדמת הרמב"ם הזו ואומר שלא הועיל בה כלום, ולא מונה כל אלו למצוה. וזה לשונו:
כתב הרב והמצוה צ"ו היא שנצטוינו לטמא את הנבלה וזאת המצוה כוללת טומאת נבלה וכל משפטיה. ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד שאין בהם ענין מצות שתמנה. ולשון ספרא שהביא ג"כ הוא מבואר הא כיצד הוי אומר רשות כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה ומאכילת קדשים ג"כ וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינן מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כאמרו ז"ל שם בעיקר הז', אף כאן מנענו יתעלה מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר היא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה.
מצות הפרת נדרים:
הרמב"ן כורך בזה [שם] עוד מצות עשה שמנה הרמב"ם: דיני הפרת נדרים [עשה צה: לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה], וזה לשונו שם מיד:
וכן יראה במצוה שהקדים לאלו והיא הפרת נדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברנו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל.
זה דבר דק יותר, ויש מקום לדונו כמצוה קיומית [שלא חייבים להפר נדר, אבל אם רוצים לבטל נדר חייבים לעשות זאת באופן כך וכך], אבל לכאורה גם הוא שייך לאותו הנידון. כי דיני הפרת נדרים רק אומרים מי יכול להפר ומתי. זו קביעת מציאות, שכאשר חל נדר - פלוני ופלוני יכולים להפר אותו ובזמנים אלו ואלו. מה כאן המצות עשה? אין כאן איזו פעולה מסוימת לעשות [כגון שחיטה כשרוצים לאכול בשר]. לכן הרמב"ן בחדא מחתא חולק גם על זה [כך הבנתי את דבריו בזה, ממה שכרך אותם עם דבריו לגבי טומאות, ועיין].
ואילו הרמב"ם לשיטתו הנ"ל מונה גם זאת למצות עשה, ובאמת שגם בה כתב ביאור, כי הבין שהקורא יתקשה בזה, וכתב:
היא שציונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים. וזהו העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, כי אין ציווי בפעולה מהפעולות בהכרח, ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה.
חזינן גם ברמב"ם וגם ברמב"ן במצוה זו, דאף שעניינה חלוק מעט מדיני טומאה כנ"ל, עכ"ז התייחסו אליה שניהם באותה הצורה וכמעט באותו הלשון כמו לגבי טומאות, ומשמע שלדעת שניהם כעין חדא טעמא להו, כי השורש והיסוד הוא אחד. [אמנם עדיין יל"ע בזה].
המצוה להיות התמורה קודש:
ולכאורה פשוט שכך גם גם "להיות התמורה קודש", אבל משום מה על מצוה זו לא חולק הרמב"ן, וצ"ע מה ביניהם.
ואולי כי בתמורה יוצא מהחלות הזה איסור, ואינו "רשות גמורה מכל צד", והיינו: שלא לנהוג בה מנהג חולין אלא ככל דיני קודש. כלומר חלות קדושה זו גוזרת איסורים ממש, מה שאין כן דיני טומאה לא מחילים איסור להיטמא [אא"כ מדובר בכהן או נזיר].
וביותר לאור מה שביאר הרמב"ן שיטתו, שכל האיסורים הנובעים מטומאה כבר נתבארו במצוות אחרות, וכעת נשאר רק להודיע מהו הנקרא טמא, וזהו סיפור דברים בעלמא, לפי"ז יש לומר שבתמורה אינו כן, דהגם שכבר הודיעה התורה מה משפטי הקודשים והאיסורים הנובעים מהם, אבל עד כאן ידענו שקודש הוא מה שהקדיש אדם, ואילו מה שהתכוון להמיר וגוזרת התורה שהוא ותמורתו יהיה קודש, זהו חידוש שלא היינו מעלים על דעתנו גם כשכבר יודעים את כל הקודשים, וממילא אין זה רק סיפור דברים [כמין רשימה שמונה התורה מהם הקודשים: קרבנות, ותמורות], אלא גזירת התורה.
ועדיין צ"ע.
ועכ"פ, מכלל הדברים עולה [כך עכ"פ הבנתי] שגם הרמב"ן לא מכריח "עשיה" כדי שתהיה מצות עשה. את מחלוקתו לגבי טומאות ביאר כי [כל הנפקא מינות מטומאה נתבארו כבר במצוות אחרות, וממילא] אין כאן אלא סיפור דברים בעלמא, גילוי מילתא של התורה מה נקרא טמא. ולגבי הפרת נדרים מנמק כעין זה [או שאין זה אלא סניף מהחיוב לקיים דברו], ועל כולנה מה שלא חלק לגבי תמורה, ומסכים ש"להיות התמורה קודש" הוא מצות עשה.
נמצא ששני ראשי האבות לבני ישראל בסוגיה זו, הרמב"ם והרמב"ן, שווים שניהם שכדי להיות "מצות עשה" - אין צורך שתהיה כרוכה בזה איזו "עשיה". אלא עצם דיני התורה הקובעים איזו מציאות תורתית לגבי דבר [ולרמב"ן רק כשיש מזה נפקא מינה שלא ידענו עד כאן], הם בעצמם המצות עשה שבדבר. דבר ה' לגבי איזה דבר, דין התורה כך וכך.
עד כאן ראשונים שעסקו בזה, רמב"ם ורמב"ן.
וכל הנוקט את מנין המצוות של הרמב"ם מוכרח לסבור כמותו ביסוד זה.
וכאמור, גם הרמב"ן מודה לעיקרון שמצות עשה לא צריכה להיות כרוכה באיזו "עשיה".
ב. דברי המהר"ל:
והנה מצאנו שהמהר"ל כותב כדבר פשוט שמצות עשה מוכרח שתהיה בה עשיה.
ואפילו אם נקט את שיטת הרמב"ן, הנה הוא לא מזכיר במילה וחצי מילה שנחלקו בזה ראשונים, ואבי כל בני עבר במנין המצוות הרמב"ם סובר אחרת, ומניינו בטל בלי זה, והוא אזיל בשיטת הרמב"ן החולק.
וכל שכן לפי מה שנתבאר שגם הרמב"ן לא חקל על הרמב"ם עד כדי כך, וגם הוא לא מצריך עשיה למצות עשה.
המהר"ל הוא בריש הקדמת תפארת ישראל:
יש לפרש שלכך אנו מברכין 'לעסוק בדברי תורה', מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצות, שחייב לברך על כל מצות עשה. ואין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא 'מצות עשה', שחייב לעשות. ולכך יש לברך 'לעסוק', דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדבור, זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה. אבל 'למוד' נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצוה. ואם למד בעיון לבד, אין לו לברך 'לעסוק בדברי תורה', שזה נאמר על המעשה.
וצ"ע.
ג. גדר מצוות עשה של ידיעה/אמונה:
כמו כן, לגבי ריש הלכות יסודי התורה "וידיעת דבר זה מצוה", יש שיטה במפרשים שהיות שזו מצות עשה, מוכרחה להיות כאן איזו עשיה, פעולה, והיא החקר והעיון בדבר ללבנו ולבררו, ואופנים שונים לקבוע ידיעה/אמונה זו בדעת ובלב.
נדון בזה לאור הנ"ל:
ראשית, לדברי המהר"ל הנ"ל אי אפשר לקרוא לזה מצות עשה, כל שאינו כרוך לפחות בדיבור. וכותב להדיא שלימוד ועיון במחשבה אינו נחשב "מצות עשה". [ואולי המפרשים כך אזלי בשיטת החולקים וסוברים שמברכים ברכת התורה על לימוד במחשבה ועיון]. א"כ לשיטת המהר"ל לא הועילו המבארים כאן כך כלום.
אבל בעיקר:
הרי מיירינן כאן בדברי הרמב"ם, ולפי מה שראינו את שיטת הרמב"ם, לכאורה אינו מוכרח כלל שתהיה כאן איזו פעולה. דהתורה רק מודיעה לאדם את מציאות העולם האמיתית, שיש בורא משגיח וכו', וידיעת דבר זה היא מצות עשה, ולא גרע מההודעה לאדם שדבר פלוני שנגע בו דבר פלוני הוא "טמא" דהוי מצות עשה לשיטת הרמב"ם.
והוא הוא לשון הרמב"ם, [בלי צורך בשום הוספות]: וידיעת דבר זה מצות עשה.
ואמנם כאן לא כתב הרמב"ם שעצם המציאות הזו שהודיעה התורה היא מצות עשה, אלא שידיעת הדבר אצל האדם היא המצות עשה, אבל החילוק פשוט: משום שכאן עסקינן בהודעה על מציאות העולם, ולא "מציאות תורתית".
ובמילים דלעיל: אין כאן "חלות", אלא גילוי מילתא. וא"כ מהי ה"חלות" שיש בזה? ידיעת האדם דבר זה. ודוק.
א"כ: לכאורה לשיטת הרמב"ם לא צריך לחפש עוד "עשיה" בדבר.
ד. גדר מצוות עשה לעניין שייכות רמ"ח מצוות עשה לרמ"ח איברים:
ההקבלה של רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים לכאורה אין פירושה שכל איבר עושה מצוה. דבר זה פשוט מהרבה פנים, למשל: א. אין במציאות שיהודי אחד יקיים כל הרמ"ח. [ולדוגמה בעלמא: במנין הרמב"ם, המצוה הנ"ל שתהיה התמורה קודש. והרי יש איסור להמיר, "לא ימירנו", וכל המצוה שתהיה התמורה קודש היא רק אם עבר על האיסור והמיר]. ב. יש מצוות רבות הנעשות בפה, או ביד. ג. מנין רמ"ח איברים [אהלות א, ח] כולל למשל שלושים איברים רק בכף רגל אחת. ולעומת זאת אינו כולל שום איבר שהנשמה תלויה בו [כי כולל רק מה שיש בו עצם וגיד ובשר], מוח, לב, ריאות, מערכת העיכול, מערכת הרביה [עיי"ש במפרשי המשנה].
ומה שכתב רש"י במכות כג, ב בביאור ההקבלה הזו "דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה" אין הכוונה "עשה בי מצוה".
אמנם יש לשון כזה במדרשים, למשל במדרש משלי: "רמ"ח מצות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך עשה בי מצווה זו", וילקוט שמעוני שם: "רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצווה שתחיה בזכותה ותאריך ימים", וכ"ה בתנחומא כי תצא סימן ב. וכעין שס"ה ימות החמה שכל יום ויום צווח על האדם שלא יעבור בו עבירה [מדרשים שם ורש"י במכות]. בתנחומא שמיני סימן ח יש גם התחלת הקבלה בין רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים אבל היא צריכה עיון, ואינה תואמת לרמ"ח איברים שבמשנה: "אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. חלולים חלולים בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם. בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז). בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח). ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא)". וכל זה צ"ע.
אלא ההקבלה פירושה בפשטות הקבלה רוחנית [ואצל בעלי הפשט הכוונה היא רמז בעלמא, מספר כנגד מספר לרמוז ולהתעורר].
ועומק הדברים כתב השערי קדושה בתחילתו, כידוע, שכל איבר מקבל את חיותו ממצוה אחת המקבילה אליו [ולא כתב "הנעשית בו"], וזה לשונו: "וכל אבר מן רמ"ח איברים נזון ממצוה פרטית המתייחסת לאותו אבר" [וכבר עסקו המפרשים בשאלה הגדולה איך שייך שיהודי אחד יקיים כל התרי"ג, שהוא מן הנמנע ממש. תירוצים ידועים הם: על ידי לימוד הלכות כל המצוות, ועל ידי התכללות בתוך כלל ישראל באהבה והתבטלות וזיכוי/טובת הרבים, שאז עולות מצוות הכלל גם לחלקו. גם הרצון החזק באמת לאמיתו לקיים כל המצוות עד שנחשב אנוס במה שאינו יכול לקיים כולן, וחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה].
עד כאן דברים די ידועים ומובנים.
אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל יש כאן שאלה גדולה.
לשיטתו יש מצוות עשה כאלו שהרמב"ן מגדיר אותן "סיפור דברים בעלמא" [כי אין בזה שום נפקא מינה מעשית שלא נתבארה במצוה אחרת]. אם אירע כך וכך - דבר זה "טמא".
מה תורמות מצוות עשה כאלה לרמ"ח איברים? מהו ה"קיום" שלהן, שיהיה ה"מזון" לאיברים מסוימים? קרה מקרה, משהו נגע במשהו, ומיד חלה עליו קביעת התורה והוא טמא. איזה "קיום" מצוה על ידי האדם היה כאן, שנאמר שהוא מזון לאיזה איבר?
וביותר שלכאורה לפי הרמב"ם מצוות אלו קיימות/מקויימות ועומדות אף אם לא אירעו מעולם. דדין התורה כך הוא וזוהי המצות עשה. [אמנם בזה יש לעיין, ואולי אם לא חלה אותה חלות בפועל בעולם לא נחשב ש"התקיימה" אותה מצוה, אבל היות שבלא"ה האדם לא עושה כאן מאומה, צ"ע מאי עדיפא אם לא אירע דבר זה מעולם או אם כן אירע על ידי הרוח או מעשה קוף, וצ"ע].
וצ"ע.
ע"כ לע"ע.
גילוי נאות:
כ"ז מחשבות וכתיבה מתוך עצם קריאת/לימוד דברי הרמב"ם והרמב"ן, בלי שום עיון במפרשי ספר המצוות קדמונים ומאוחרים, וכן לגבי המהר"ל בלי לראות בהערות המהדיר למהר"ל ובלי לחפש האם ומה מדברים בזה.
אין בידי להשקיע בכך יותר מזה לע"ע.