אברהם כתב:אל תתמה, היאך אפשר דהשופר מהותו לנגן על התפילה והלא אין הוא נעשה תוך כדי תפילתנו אלא לאחר כל ברכה. דהנה, בפרשת וילך כתב הרמב"ן שלכך נכתבה שירת האזינו [וכן שאר שירות] בהפסק בין חלקי הפסוקים "כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה", הרי שצורת השירה היא שאת הנעימה אין מנגנים בתוך המילים אלא בין קטע לקטע. [וכמדומה שכן הוא מנהג החסידים שמנגנים בפה בלא מילים ואח"כ אומרים המילים בלא ניגון, וכעי"ז המנהג גבי 'היום תאמצנו' וכדו', ודברי הרמב"ן סייעתא דזוהי הדרך המתאימה].
נקרא לזה כעת -למען הקיצור- השירה החסידית מול השירה הליטאית, וכמקובל בבתכ"נ של החסידים שהציבור מנגן ב'לכה דודי' בין פסקה לפסקה, ואילו אצל הליטאים (אם שרים) אז 'מותחים' את המילים עצמם כדי שיתאימו למנגינה.
ובדברי הפוסקים ראיתי כעת כמה מקומות שאפשר לחלק בין שני סוגי השירה, וצ"ע.
בביאוה"ל (קכח,מה) כ' "במדינותינו נוהגין הקהל לומר ה'רבון' אחר קריאת המקרא תיבה אחרונה של כל פסוק, והכהנים שותקין אז או מנגנין, ואחר שמסיימין הצבור הרבון, מסיימין הכהנים התיבה האחרונה. ומנהג זה יש בו לכאורה טעם קצת, כדי שיוכלו אח"כ הקהל להאזין היטב הברכה מפי הכהנים. אלא דיש לפקפק בזה קצת, דיש הפסק בין קריאת המקרא לאמירת הכהנים. ובשלמא כשמנגנין, אפשר דג"ז הוא בכלל התחלת אמירת התיבה, [עיין לעיל בסימן קכ"ד מ"א סקי"ד ויש לחלק], אבל כששותקין מאי איכא למימר".
ושם במג"א שציין הביאוה"ל כתב "אם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין). ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא. ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק".
וזה לשונו בסי' קכח "ובשעה שמאריכין בניגון. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ"ש סכ"ו, ואף על גב דבתיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ' דשלום, מ"מ מאי דאפשר לתקן ולמיעבד כהלכתו עובדין. וא"ת כיון שמאריכין בניגון אם כן לא מועיל האמירה דהא בעי למימר בשעה שהם מברכין, י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה, וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים [ת"ה סי' כ"ז]".
והנה הפוסקים בסי' סה כ' דלכתחילה אין להפסיק בשהייה באמצע קרי"ש או ברכותיה או הלל ומגילה וכו', אף דקי"ל דאם שהה שלא ע"י אונס אינו חוזר, מ"מ לכתחילה אין להפסיק בכדי לגמור את כולה.
ובמשנ"ב שם כ' דה"ה לענין ברכת כהנים, "דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה".
ובביאוה"ל שם "פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע".
והיינו שבזמן המג"א הניגון של ברכת כהנים היה כמו השירה הליטאית, ואילו בזמן המשנ"ב מדובר על שירה חסידית (ובמקרה זה גם ה'ליטאים' נוהגים כך).
ולכאו', קשה להבין בשירה ליטאית לומר שזה לא יהיה חלק מהמילה ממש, ומאידך בשירה חסידית לכאו' זה ודאי דבר נפרד. ונפק"מ לצמידות בין ההקראה של הש"ץ לאמירת הכהנים, וכן לעניית אמן, וגם האם לחשב את הניגון כחלק מזמן האמירה לגבי שהה לגמור כולה, ומאידך האם הניגון עוזר כדי שלא ייחשב שיש כאן שהייה.
וחוץ ממש"כ הביאוה"ל בסי' קכח בסוגריים "ויש לחלק" ואולי כוונתו לחילוק הנ"ל, לא ראיתי אם הפוסקים עמדו על החילוק הזה, ואולי סבירא להו שאין הבדל. וצ"ע.