אליהו בן עמרם כתב:ברך ברכת המזון, שחייב בה מן התורה, ולא כיוון לשם מצוה, למרות שנפסק בשו"ע שמצוות צריכות כוונה - האם עבר על נשיאת שם שמים לבטלה שנאסר ב"לא תישא"?
עזריאל ברגר כתב:אליהו בן עמרם כתב:ברך ברכת הנהנין, כגון בורא פרי העץ, ולא כיוון לשם מצוה (מצוה מדרבנן לברך קודם אכילת פרי העץ),
מצד אחד - כתב המ"א בשם הרדב"ז, כי במצוה דרבנן לא בעי כוונה, ולכן יצא לכאורה בדיעבד. (עיין משנ"ב סי' ס' ס"ק י)
מצד שני - יש סוברים כי כל ספק ברכות להקל, הוא בעצם ספק "לא תישא" מן התורה להחמיר. ולכן לא חוזר ומברך, שלא יכשל ב"לא תישא".
לפי זה, ככל שלא מקיים את המצוה דרבנן עובר על "לא תישא" מן התורה.
וא"כ יש לפנינו לכאורה חיוב מדרבנן לברך ברכת הנהנין, וחיוב מן התורה לברך כראוי, כי אם לא יברך כראוי יעבור על "לא תישא".
ומשכך, למה לא יהיה מחויב לכוון לשם מצוה, מצד החיוב דאוריתא שטמון בו?
בלי עיון במקורות וכו':
זכורני שאין חילוק אמיתי בזה בין דאורייתא לדרבנן, ואין דעה שאומרת שמצוות דאורייתא צריכות כוונה ודרבנן אינן צריכות.
אלא בדיעבד שעשה מצוה בלי כוונה - הולכים לפי כללי הספקות, שבדאורייתא מחמירים ואומרים שיעשה שוב (אך בלי ברכה, מספק!) ובדרבנן מקילים ואומרים שא"צ לעשות שוב את המצוה.
ועל כן אין שום ספק להלכה, שלכתחילה צריכים לכוון (כלומר: לדעת) בכל מצוה שעושים אותה לשמה.
עזריאל ברגר כתב:בלי עיון במקורות וכו':
זכורני שאין חילוק אמיתי בזה בין דאורייתא לדרבנן, ואין דעה שאומרת שמצוות דאורייתא צריכות כוונה ודרבנן אינן צריכות.
אליהו בן עמרם כתב:אליהו בן עמרם כתב:ברך ברכת הנהנין, כגון בורא פרי העץ, ולא כיוון לשם מצוה (מצוה מדרבנן לברך קודם אכילת פרי העץ),
מצד אחד - כתב המ"א בשם הרדב"ז, כי במצוה דרבנן לא בעי כוונה, ולכן יצא לכאורה בדיעבד. (עיין משנ"ב סי' ס' ס"ק י)
מצד שני - יש סוברים כי כל ספק ברכות להקל, הוא בעצם ספק "לא תישא" מן התורה להחמיר. ולכן לא חוזר ומברך, שלא יכשל ב"לא תישא".
לפי זה, ככל שלא מקיים את המצוה דרבנן עובר על "לא תישא" מן התורה.
וא"כ יש לפנינו לכאורה חיוב מדרבנן לברך ברכת הנהנין, וחיוב מן התורה לברך כראוי, כי אם לא יברך כראוי יעבור על "לא תישא".
ומשכך, למה לא יהיה מחויב לכוון לשם מצוה, מצד החיוב דאוריתא שטמון בו?
...
שאלתי לעייל, לענין דיעבד, ולא רק לכתחילה.
וא"נ שחייב לכוון בברכה דרבנן כמצוה מן התורה, א"כ אם לא כיוון, לא יצא בדיעבד, ויחזור לברך?
לפי זה, ככל שלא מקיים את המצוה דרבנן עובר על "לא תישא" מן התורה.
אליהו בן עמרם כתב:העוסק במצוה מן התורה, שאם כיוון בה לשם מצוה, היה פטור ממצוה אחרת, כדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
מה הדין, אם לא כיוון במצוה ראשונה לשם מצוה, האם ביטל מצוה השניה שבעצם לא נפטר ממנה?
או, שלא גרע ממי שמכין עצמו למצוה, שגם פטור מן המצוה בזמן שמתכונן.
או שלא דמי, כי בסוף הכנתו, יתכן מאד שיקיים, אבל זה שלא כיוון - לא קיים.
עזריאל ברגר כתב:אליהו בן עמרם כתב:אליהו בן עמרם כתב:ברך ברכת הנהנין, כגון בורא פרי העץ, ולא כיוון לשם מצוה (מצוה מדרבנן לברך קודם אכילת פרי העץ),
מצד אחד - כתב המ"א בשם הרדב"ז, כי במצוה דרבנן לא בעי כוונה, ולכן יצא לכאורה בדיעבד. (עיין משנ"ב סי' ס' ס"ק י)
מצד שני - יש סוברים כי כל ספק ברכות להקל, הוא בעצם ספק "לא תישא" מן התורה להחמיר. ולכן לא חוזר ומברך, שלא יכשל ב"לא תישא".
לפי זה, ככל שלא מקיים את המצוה דרבנן עובר על "לא תישא" מן התורה.
וא"כ יש לפנינו לכאורה חיוב מדרבנן לברך ברכת הנהנין, וחיוב מן התורה לברך כראוי, כי אם לא יברך כראוי יעבור על "לא תישא".
ומשכך, למה לא יהיה מחויב לכוון לשם מצוה, מצד החיוב דאוריתא שטמון בו?
...
שאלתי לעייל, לענין דיעבד, ולא רק לכתחילה.
וא"נ שחייב לכוון בברכה דרבנן כמצוה מן התורה, א"כ אם לא כיוון, לא יצא בדיעבד, ויחזור לברך?
לכאורה יש כאן ערבוב.
כתבת:לפי זה, ככל שלא מקיים את המצוה דרבנן עובר על "לא תישא" מן התורה.
ולא היא, אלא מי שמברך ברכה דרבנן באופן שלא יצא בזה ידי חובתו ויצטרך לברך שוב - הוא יעבור על לא תשא (מדרבנן או מדאורייתא - זה לא פשוט ואכמ"ל).
אבל אם למעשה הוא יצא ידי חובתו ואינו צריך לברך שוב - לא נשא שם שמים לשוא אלא לצורך.
ובזאת נפל יסוד הבנין לפענ"ד.
אליהו בן עמרם כתב:העוסק במצוה מן התורה, שאם כיוון בה לשם מצוה, היה פטור ממצוה אחרת, כדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
מה הדין, אם לא כיוון במצוה ראשונה לשם מצוה, האם ביטל מצוה השניה שבעצם לא נפטר ממנה?.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 435 אורחים