חומר איסור לשון הרע ביחס לג' העבירות החמורות

[כדכד]

דבר מוזר מאוד לענ״ד
העליתי ג׳ מקורות אלו מגדולי הפוסקים שכתבו מפורש שחור ע״ג לבן שחז״ל לא כוונו שלשה״ר באמת חמורה,
וכל הנידון לאחר מכן המשיכה בלי שום התייחסות להדברים כלל רק עם סברות ודמגוגיה

עם כל הכבוד למקורות החשובים שהביא מר-
רבנו יונה והחפץ חיים הם מקורות חשובים לא פחות ולקרוא לדבריהם סברות ודמוגגיה זה לא שייך

[עקביה]

אין ביניהם מחלוקת בהכרח.
את דברי הריב"ש יש לענוד עטרה לראש כשניגשים ללמוד אגדות חז"ל, כגון מה שאמרו על לה"ר, ודברי רבינו יונה מקרבים את דברי חז"ל אל השכל.

[כדכד]

רבנו יונה שואל איך חז"ל אמרו את מה שאמרו
והרי זה לא מסתדר (נדמה לי שהוא מעמת אותם עם ידיעות אחרות ולא עם השכל)
וממעמיד את דברי חז"ל בדרך שיהיו כפשוטם רק באופנים מסויימים
והריב"ש אומר שדברי חז"ל אינם כפשוטם
נמצא שיש מחלוקת ביניהם
האם חיבים להבין את דברי חז"ל כפשוטם ולתרצם
או שאפשר לומר שלא כיוונו לפשוטם.

[דרומי]

מעניין לציין לדברי החיד"א בספרו חומת אנך ס"פ שופטים, שם כתב ש"עגלה" ר"ת של ארבע עבירות היותר חמורות (לשון החיד"א):

ע-בודה זרה

ג-ילוי עריות

ל-שון הרע

ה-ריגה

(וכתב, שעגלה ערופה מכפרת על הריגה, וכן יש תיקון לכל כי רחום הוא ומקבל שבים)

[עקביה]

רבנו יונה שואל איך חז"ל אמרו את מה שאמרו
והרי זה לא מסתדר (נדמה לי שהוא מעמת אותם עם ידיעות אחרות ולא עם השכל)
וממעמיד את דברי חז"ל בדרך שיהיו כפשוטם רק באופנים מסויימים
והריב"ש אומר שדברי חז"ל אינם כפשוטם
נמצא שיש מחלוקת ביניהם
האם חיבים להבין את דברי חז"ל כפשוטם ולתרצם
או שאפשר לומר שלא כיוונו לפשוטם.

למען האמת זה נכון, ונ"ל שהסיבה שר"י לא אמר כמו הריב"ש היא, בראש ובראשונה, מכיון שגם לו יש את אותה מטרה שהייתה לחז"ל.
פוק חזי שבשער ג' במדרגה השישית של האיסורים - חייבי מיתה בידי שמים - הוא מביא הרבה דברים שאין עליהם חיוב מבד"ש מן הדין [שכן אינם מופיעים ברשימת חייבי מבד"ש בגמ' בסנהדרין ולא ברמב"ם], כמו למשל: כל שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה.

[כדכד]

עיין בהקדמת החפץ חיים

[עקביה]

בשבת ראיתי את דברי המהרש"א:

מהרש"א חידושי אגדות מסכת ערכין דף טו עמוד ב
שם כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד כו'. ונראה שלא אמר שהיא גדולה כנגד ג' עבירות כו' דהא לא חייב הכתוב מיתה בעון לה"ר כמו בג' עבירות הללו אבל אמר שלה"ר מגדיל כנגד כו' דהיינו שהיא מביאה לכמה עבירות גדולות וק"ל:

והרי הדברים מיושבים כמין חומר.

[בריה נמוכה]

קטע מענין מהחזון איש ממשגיח דסלבודקא הגה"צ רבי אברהם פולק זצ"ל, על לשון הרע
באתר דרשו

מאחר ואיסור לשה"ר הוא חמור כ"כ, וגם הוא איסור מצוי מאוד, חשבתי באלול אחד לקבל ע"ע שבמשך שנה או שנתיים לא להזכיר ולא לדבר כלל על מעשיהם של אנשים אחרים, לא לטוב ולא לרע, ועי"כ להתרחק מלשה"ר על הזולת.

השיב לי החזו"א: זאת לא דרך התורה! התורה אומרת "צדק תדברון", ועל מעשים טובים כן יש לדבר, ואף שעלולים להיכשל בלשון הרע!

לאחר שהורי ע"ה התיישבו בשכון ה' בבני ברק, ואכלתי את סעודות השבת בביתם, ניגשו אליי כמה מן השכנים הצעירים ושאלו האם אוכל ללמוד איתם בשבתות. הסכמתי, וקבענו ללמוד בליל ש"ק את הקדמות הרמב"ם, ובצהרי יום השבת פרק אלו מציאות. השעורים התקיימו בבית הכנסת פא"י בשכונה. לאחר זמן העירו באוזניי שאולי לא כדאי ללמוד איתם, כי הם בגדר של "תלמיד שאינו הגון", מפני שהם משתייכים לאלה שאין דעת זקנים נוחה מהם.

נגשתי אל מרן החזו"א זצ"ל, ושאלתי האם אכן טענה זו נכונה, ולהפסיק ללמדם, והשיב לי: להמשיך את השיעורים. מרן זצ"ל הסביר לי שהם אינם בגדר של תלמידים שאינם הגונים. הכוונה בתלמיד שאינו הגון היא על תקופת ימי חז"ל, שכל אנשי הישוב הלכו מרצונם לשעורים של רבם, וקרה שתלמיד אחד לא רצה לבוא ללמוד, אלא שהלחין החברתי – בשפה שלנו – אילץ אותו להשתתף בשיעור נגד רצונו, זה הוא תלמיד שאינו הגון – אמר החזו"א – הרי אבל הצעירים שלומדים איתך ביקשו מיוזמתם ללמוד, ולכן הם אינם בגדר תלמיד שאינו הגון. מרן יעץ לי לעורר אותם בענייני יראת שמים ואמונה. כאשר אמרתי לו שאנחנו לומדים את הקדמות הרמב"ם, היה מרוצה.

בשנים ההן (תש"י-תש"ך) הגיעו לישיבות הקדושות תלמידים שלא למדו בישיבות-קטנות. הם באו ל'שבוע- ישיבה', ובני ישיבת סלבודקה השתדלו לקרב אותם ולשנות את השקפת עולמם. רבים מהם נכנסו אחר כך לישיבות הקדושות, הצליחו וגם עשו פרי, ובהם יש כיום מרביצי תורה דגולים.

בדרכי השכנוע נאלצו בני הישיבה הק' לדבר בגנותם של מורי-דרכם של התלמידים הללו, ולומר שאין להם השקפה נכונה וכו'. והנה, בימי חודש אלול, כאשר הכל מחפשים ומפשפשים במעשיהם, ועורכים חשבון נפש, עלתה בדעתנו מחשבה שאולי ביזינו את מורי-הדרך שלהם, וחששנו מאוד מכך, שהרי המבזה ת"ח הוא מהעבירות החמורות שאין להם חלק לעוה"ב. אמנם הביזוי היה לתועלת, אבל לא ידענו האם מותר לבזות ת"ח לתועלת, או לא.

יצאנו שני בחורים מהישיבה לביתו של מרן החזו"א והצגנו בפניו את השאלה. מרן הקשיב ושתק. העזנו וחזרנו על השאלה בתוספת נימוקים לכאן ולכאן, והחזו"א המשיך לשתוק. כאשר אזרנו עוז והעזנו לחזור על שאלתנו בפעם השלישית, וניכר היה שדברינו כנים ואין כוונתנו להשמיץ אותם, שאל אותנו החזו"א מי אנחנו, באיזו ישיבה אנחנו לומדים, וכמה זמן אנחנו לומדים בישיבה, ואח"כ פתח ואמר בזו הלשון: החפץ חיים כבר פסק ש'ת"ח הוא מי שיודע ללמוד, ויושב ולומד', וכנראה שכוונתו של החזו"א היתה לדברי החפץ חיים בהלכות לשון הרע, כלל ח' ס"ד, "הראוי להורות ויגע בתורה נקרא ת"ח"; אבל מי שאינו יגע בתורה, המשיך החזו"א, אלא מקבל את משכורתו מה"ועד הלאומי" (מושג שהיה מקביל בזמנו למועצה הדתית) – אינו נקרא ת"ח, הוא בעל מקצוע כמו סנדלר או נגר.

למשמע דבריו של החזו"א, רווח לנו. הַבָנוּ איך צריך להתייחס למורי הדרך אודותם שאלנו, ונחה דעתנו שלא נכשלנו בבזוי ת"ח. אלא שהחזו"א הוסיף, שאמנם אין בדבר משום ביזוי ת"ח, אבל איסור לשה"ר יש על כל יהודי. ואצלכם זה היה לתועלת ולכן זה מותר, ואגיד לכם "איך מותר", הוסיף החזו"א, וסיפר שלפני יסוד אגו"י היה כינום-הכנה של גדולי הרבנים וראשי העסקנים החרדיים. והנה, קם אחד הנואמים והציג את תכניתו, והשני שבא אחריו שלל את דבריו בתוקף. בשלב זה קם הגאון רבי חיים בריסקער ואמר "מְדַבְּרִים לה"ר, אסור לשהות כאן", ויצא. ומאז והלאה, הוסיף החזו"א, לא הגיע רבי חיים בריסקער לשום אסיפה של אגו"י, 'כי מדברים שם לשה"ר'…

והסביר החזו"א מה היתה הלשה"ר האסורה, הרי לכאורה היא היתה לתועלת ציבורית? נכון, אמר, התוכן היה לתועלת, אבל הנואם השני אמר את ביקורתו בנצחנות, בשמחה לאיד, שהראשון אינו צודק, אלא רק הוא, השני. כל זה מוכיח שהדברים נאמרו שלא לשם שמים, ואז נפסל ההיתר של התועלת. כי היתר זה הוא רק כשהתועלת נקיה וטהורה, ולא מתערבת בה שום נגיעה אישית. המקור להלכה זו הם דברי השערי תשובה, ח"ג רי"ט, וכן מובא גם בח"ח כלל י', והחזו"א הוסיף בהירות והמחשה.