מסכת בבא מציעא - הערות והארות

[שמואל דוד]

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית כו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.
ולכאורה מבואר מזה שתשמיש מותר ביום.
ועיין רש"י דמיירי במי שיש לו הרהורים וצ"ע בזה

עיין אור יצחק חלק ב סימן צה

[שמואל דוד]

ומסקנת הסוגיא בסנהדרין ש"נתעלמה ממנו הלכה ... מרעיבו שבע משביעו רעב"
והוא אשר דיברתי, שאתה מגדיל הקושיא

עיין אמרי שמואל סוכה דף נב

[עזריאל ברגר]

ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך משולשין שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים
וברש"י משולשין - שיש שנה שלוקה ב"גפנים ובזיתים" ואין  לוקה "בתבואה" ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהי לו פליטה
ויש להעיר,
1)מדוע נקט הגמרא ג' אלו דוקא

דגנך ותירושך ויצהרך.

[טור תלגא]

קיא.

רש"י ד"ה גזל.

משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק דכתיב (שמואל ב כג) ויגזול את החנית מיד המצרי וכן (שופטים ט) בבעלי שכם ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך:

כאן מביא רש"י דברי ר' אבהו ור' יוחנן בב"ק עט:

אבל לעיל כו: הביא רק דברי ר' אבהו.

עובר משום השב תשיבם. לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב' כג) כדאמר בבבא קמא (עט:)

וכן בסנהדרין ב. ובדף כו: מביא רק דברי ר' אבהו

ובשבועות לא. מביא דברי ר' יוחנן

אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי. שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו (שופטים ט) ויגזלו את כל (העובר) דבעלי שכם

[שמואל דוד]

בבא מציעא קיד.

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים א"ל מהו שיסדרו בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה כו׳ אמר ליה לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות כו׳

לכאורה תמוה מדוע המתין ולא שאל אותו מיד ״לאו כהן מר״

[שמואל דוד]

קיד:
viewtopic.php?f=29&t=31337

[במסתרים]

לכאורה תמוה מדוע המתין ולא שאל אותו מיד ״לאו כהן מר״

מכיון שלא חשד בו שעובר על דבר תורה, שאל בתחילה את מה שהיה צריך להלכה.
א"נ חשש שאם יקפיד לא יזכה לתשובה בדין בע"ח.

[HaimL]

בבא מציעא קיד.
לכאורה תמוה מדוע המתין ולא שאל אותו מיד ״לאו כהן מר״

נראה דנסתפק רבה בר אבוה אם אליהו הוא פנחס או אינו פנחס, ולכן שאלתו לאו כהן מר וכו' היא שתי שאלות, אם אליהו הוא פנחס, ואם כן, מ"ט קאי בביה"ק. ומאחר והיא שאלה ארוכה של שתי שאלות, נטר לה עד לסיפא. וקצת משמע דנסתפק, מלשון רש"י ז"ל שפירש,
לאו כהן מר - דאיכא למ"ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי:
---
ואי לאו דמספקא ליה, ה"ל לרש"י לכתוב דס"ל לרבה בר אבוה כמ"ד אליהו זה פנחס.

[שמואל דוד]

יפה! גם הלשון ״לאו מר כהן״ משמע שנסתפק ודו״ק

[טור תלגא]

בבא מציעא קיד.

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים א"ל מהו שיסדרו בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה כו׳ אמר ליה לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות כו׳

לכאורה תמוה מדוע המתין ולא שאל אותו מיד ״לאו כהן מר״

עי' בן יהוידע

[שמואל דוד]

בבא מציעא קיד.
לכאורה תמוה מדוע המתין ולא שאל אותו מיד ״לאו כהן מר״

נראה דנסתפק רבה בר אבוה אם אליהו הוא פנחס או אינו פנחס, ולכן שאלתו לאו כהן מר וכו' היא שתי שאלות, אם אליהו הוא פנחס, ואם כן, מ"ט קאי בביה"ק. ומאחר והיא שאלה ארוכה של שתי שאלות, נטר לה עד לסיפא. וקצת משמע דנסתפק, מלשון רש"י ז"ל שפירש,
לאו כהן מר - דאיכא למ"ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי:
---
ואי לאו דמספקא ליה, ה"ל לרש"י לכתוב דס"ל לרבה בר אבוה כמ"ד אליהו זה פנחס.

ברוך שכוונת!

IMG_6274.pdf

(1.16 MiB) הורד 43 פעמים

[שמואל דוד]

בבא מציעא קיז:

מתני׳ וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע כו׳ הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם כו׳

לכאורה הך בבא דהכותל והאילן לא שייך כלל למתני׳ וצ״ב

[עובר ושב]

יעויין ברש"י, וצ"ע מהגמ' סנהדרין ק"ז ורש"י שם, מרעיבו שבע.

ואמנם רש"י בסוכה נ"ב פירש בענין אחר, אך עדיין יש סתירה בין הגמרות.

[מעיין]

viewtopic.php?f=53&t=46914&p=573106#p573106

[עובר ושב]

יש שם נדונים אחרים כמו תשמיש ביום ועוד.

אני מקשה סתירה פשוטה: האם פעולת התשמיש גורמת לו שלא יתאווה לאחרות (כנאמר בבבא מציעא) או ההיפך הגמור, מרבה את תאוותו כי משביעו רעב (כנאמר בסנהדרין)?

[שמואל דוד]

אינני רואה שם תירוץ על הקושיה. אם יש לכבודו תירוץ, או שראה מי שכתב בזה, נא לכתוב דברים ברורים.

עיין במראי מקום שציינתי שם.

[עובר ושב]

אין בידי. תוכל לצטט / לסכם?

[מעיין]

עיין בבעה"נ ומשם לשו"ע שמבואר שיש מציאות שנזקק לאשתו בכוונה לגדור עצמו מן האיסור, ואעפ"כ שייך להתגבר שלא יהרהר אחריה כלל שלא יהא נצרך לגדור עצמו כלל, וכנראה שתלוי במצבו ומדריגתו, וע"ז רמזנו לעיין מש"כ שם שאם כבר הרהר בה או בנסיבות הזמן שמביאו לידי הרהור כגון שהוא בטבעו בעל הרהורים, ולפי ראות עיניו הוא כבר בתוקף התאוה, אז שייך שהוא טובה לו לגדור עצמו, אבל יותר טוב שיראה שיהי' במצב אחר ע"י שיניח את ראשו בתורה וכו' וכדומה שיעמוד במדריגה שיוכל להסיח דעתו, ואם הוא במצב ומדריגה כזה ואעפ"כ מרבה בה כדי שישבע מההיתר ויניחנו יצרו אז אדרבה זה מגרה היצר ביותר.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר בניהו בן יהוידע על בבא מציעא שם.
ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת. נ"ל בס"ד מטעם זה קאמר דמוציא הקנאה ומכניס אהבה, כלומר מוציא הקנאה מלב אשתו, דאם מתאוה לאשה אחרת אז כפי הטבע מרבה שיחה עם נשים אחרות ומשחק עמהן, ואשתו תראה ותתקנא, אך כיון דאינו מתאוה לאשה אינו פונה לנשים אחרות, וממילא מוציא הקנאה מלב אשתו ומכניס אהבה בינו לבין אשתו, כי הוא מוסיף לה אהבה, והיא גם כן מוספת אהבה.

[שמואל דוד]

אינני רואה שם תירוץ על הקושיה. אם יש לכבודו תירוץ, או שראה מי שכתב בזה, נא לכתוב דברים ברורים.

עיין במראי מקום שציינתי שם.

IMG_0558.pdf

(1.03 MiB) הורד 34 פעמים

[עובר ושב]

מכל הנ"ל לא ראיתי מי שנוגע ישירות בסתירה, רק האמרי שמואל. והוא תירץ באופן מעניין אבל דחוק, ונגד רש"י, ולא ראיתי מי מהראשונים שחלק על רש"י.

[עושה חדשות]

בדף כג ע"א מבואר בכל הסוגיא דאמנם לשיטת רבה סימן העשוי לידרס ל"ה סימן, וממילא הדין הוא דהרי אלו שלו, מ"מ כאשר האבידה היא ככרות וכד' שיש בהם סימן חייב להכריז, כי מאחר ודין הוא שאין מעבירין על האוכלין, א"כ אין הסימן עשוי לידרס כי העובר ורואהו ודאי יגביהו. אמנם צ"ע דא"כ בשאר אבידות נמי נימא דאין הסימן עשוי לידרס כיון דהתורה ציותה להשיבם ולא להתעלם. וכפה"נ נתקשו בזה הראש' בדכ"ב: ולכן כ' דמשכח"ל שאנשים יראו את האבידה ולא יטלו להשיבה כי אינה לפי כבודם ופטורים מהשבה. אבל לא זכיתי להבין, אם אמנם פטורים הם מהשבה מ"מ מי התיר להם לדרוס על האבידה ולהזיק את הסימן בדריסתם. ומשמע שאנשים יותר זהירים באיסור להעביר על האוכלין, מאשר באיסור להזיק ממונו של אחר. וזה צ"ע.

[עזריאל ברגר]

עשוי לידרס ברגלי חרש ושוטה וקטן ובהמה וכו'.

[עזריאל ברגר]

עשוי לידרס ברגלי חרש ושוטה וקטן ובהמה וכו'.

העירוני:

עשוי לידרס ברגלי חרש ושוטה וקטן ובהמה וכו'.

והם דורסים גם על אוכלין.



כדאי לעיין בגמ' לפני שמגיבים...

צודק!

[עזריאל ברגר]

ומשמע שאנשים יותר זהירים באיסור להעביר על האוכלין, מאשר באיסור להזיק ממונו של אחר. וזה צ"ע.

אכן פוק חזי מאי עמא דבר...

[עזריאל ברגר]

במחשבה נוספת:
לפי המפרשים "אין מעבירין - אין דורסין" - צריכים לומר כדבריך.
אבל לפי הפירוש ש"אין מעבירין" הכוונה שאין הולכים הלאה אלא מרימים את האוכל מהרצפה - הקושיא פחות קשה, ויותר נוטה לכיוון שחש"ו ובהמה עלולים לדרוס על הסימן העשוי לידרס.

[מעיין]

עיין שיקדש עצמו (נחמנסון) ע' 687 ולהלאה וגם בתשובה שלאחריו, והיוצא מדבריו שחילק כדברינו שהכל לפי הענין אם כבר התעורר לתאוה או לא ועוד בין טווח הקרוב שמועיל לטווח הרחוק שמזיק, ואף שאין לזה שורש מפורש בפוסקים מ"מ סתימת הלשונות הראב"ד והשו"ע וכו' מורין כן.
ובמלות אחרות מי שמחמת סיבה תקף תאותו באופן שאין יכול לדחות היצר נכלל בזה שהוא טובה לו להזקק לאשתו והוא נכנס בכלל ת"ח לצורך, ובאמת שבטווח הרחוק יכניס זה לתודעתו וגם לתאותו יותר רעבון גם לשימוש בזמנים וכו' או לאופנים אחרים שגובלין באיסור מ"מ הרי סכנת טווח הקרוב יותר קרובה ואילו לסכנת טווח הרחוק יוכל עד אז לעלות במדריגה ולהניח ראשו בתורה וכו', ואם הוא באופן שבאמת עומד במדריגה שאין לו תוקף תאוה, אלא רוצה לעשות כן בשיטה שמתיירא אולי ואפשר יזדמן לפניו שיכנס בנסיון ולא יוכל לעמוד אז בכה"ג לא יועיל אלא יזיק, וזו הי' טעות דוד שמצד עצמו לא הי' במדריגה של תאוה לפני הפיכת משכבו רק כיון שידע שיהי' לו נסיון מחמת שביקש בחננו, טעה וסבר שע"י זה יקל נסיונו שבטווח הקרוב, ובאמת הי' להיפוך, וכ"ז הי' סיבה להורות תשובה ליחיד [ומגמ' משמע שנתעלמה ממנו הלכה, משמע קצת שהטעות הי' שלא ידע אז ההלכה כלל של אבר אחד וכו', ולדרכינו אולי נוכל לומר שהטעות הי' שלא ידע שגם בבחינתו קאי זה כיון שסבר שכאן שאני כיון שעומד לפני נסיון בטווח הקרוב].

[עובר ושב]

יפה, כעין זה תירצתי וזה מה שכתבתי:

הגמ' בב"מ דיברה מבחינה גופנית, שאם ישביע את עצמו לא יתאווה לאחרות. דהיינו שלא יהיה לו חשק פיזי לשכב עם עוד נשים.

הגמ' בסנהדרין דיברה מבחינה נפשית, שאם ישביע את עצמו כדי שיצרו לא יתגבר עליו כשמסתכל על אחרות (כמו דוד), לא יועיל לו, כי מבחינה נפשית משביעו רעב.

[עזריאל ברגר]

במחשבה נוספת:
לפי המפרשים "אין מעבירין - אין דורסין" - צריכים לומר כדבריך.
אבל לפי הפירוש ש"אין מעבירין" הכוונה שאין הולכים הלאה אלא מרימים את האוכל מהרצפה - הקושיא פחות קשה, ויותר נוטה לכיוון שחש"ו ובהמה עלולים לדרוס על הסימן העשוי לידרס.

הפנו אותי לעיין בגמרא, וסוף סוף עשיתי זאת, וראיתי שהיא מעמידה את כל הסוגיא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים (וכנראה גם חש"ו לא שכיחי כל כך).
ועל כן חוזרים לתירוץ הראשון: שיהודי בשום פנים ואופן לא ידרוך על אוכל, ואדרבה ירים אותו מהרצפה וכו'. אבל על אבידת חברו - הוא עלול לדרוך מבלי משים, ועד כדי כך שאנו מגדירים את האבידה כ"סימן העשוי לידרס".
ולצערנו זה לא מפתיע שבין אדם למקום חמיר טפי לאינשי מבין אדם לחבירו, וכפי שהאריכה הגמרא ביומא (דף כג(!) כמו כאן שזה בדף כג) וסיימא במסקנא "שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כדקיימא קיימא".

והימים ימי אלול, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', להתחזק גם בבין אדם למקום וגם בבין אדם לחבירו, וכמסופר על בעל-התניא:

החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב.

[סובב ירושלים]

אולי גויים דורסים [שהכשפים רק באוכלים ושאר אבידות מרימים] וגם אינו מחייב שניכר הסימן