כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים.
הדיוק בולט, שבמי שנהרג ולא עבר כתב "קידש" את השם בלשון עבר, ובמי שעבר ולא נהרג כתב "מחלל" את השם בלשון הווה, ומיד לאחר מכן כתב גם בו שאם היה בעשרה מישראל הרי זה "חילל" את השם בלשון עבר.
וחשבתי שכתוב כאן שמי שנהרג ולא עבר פשיטא שרק באותו הרגע קידש את השם, שהרי מאותו רגע הוא כבר לא חי ואיננו. אבל מי שעבר ולא נהרג לא רק באותו רגע חילל את השם, אלא בכל מציאותו בעולם, בעצם חייו הנמשכים בעולם, שהרי באמת היה עליו ליהרג ולא לעבור, ואם היה עושה כן לא היה נמצא בעולם מאז ועד עתה ועד סוף חייו. נמצא שהאיש הזה בכל רגע שהוא חי הוא מחלל את השם, דשוב ושוב נמצא כאן מי שעבר ולא נהרג.
וזה חידוש נורא, וצ"ת להלכה האם הוא כן. דלא שמענו שמחויב להרוג עצמו כעת כדי לא להיות מחלל עוד את השם. וא"כ מה בידו לעשות. ואולי הוא בגדר מעוות לא יוכל לתקון - אבל לא על העבר אלא בכל רגע ורגע בהווה ועד סוף חייו, שבכל רגע הוא מחלל את השם בעצם מציאותו בעולם, ועכ"ז אין בידו להפסיק מצב זה.
ומה שלגבי אם היה בעשרה מישראל כתב הרמב"ם גם אצלו "חילל" את השם בלשון עבר הוא פשוט, כי המציאות הזו של "בפני עשרה מישראל" היתה רק אז, לכן להיות מחלל את השם ברבים היה רק אז. אבל להיות מחלל את השם הוא בכל רגע עד סוף חייו.
וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם
רק כעת כתב זאת הרמב"ם, לאחר שכבר אמר שחילל את השם. וכלומר שחילול השם אין זו רק מצוה, אלא מציאות. וסידר הרמב"ם את המציאות קודם, ואח"כ על אילו מצוות עבר בזה.
וצ"ב האם בית בריסק יסכימו לרעיון זה, ואם לא - כיצד יסבירו את לשון הרמב"ם כאן.
ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין. אפילו הרג באונס. שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה.
צ"ב מדוע נחשב זאת לאונס ולא לרצון. הרי הוא מצוות ליהרג ולא לעבור, וכלומר שיש בידו האפשרות והבחירה לעשות כן, והוא בחר שלא ליהרג אלא לעבור. ואף שבחר כן בדוחק האונס שהעמיד בפניו את הברירה הנוראית הזו, אבל מי שברר ובחר בה זה הוא. את זה אי אפשר לאנוס אותו לבחור.
וכתוב כאן שאונס שפטרה תורה לאו היינו שבעל כרחו עושה ולא ברצונו ובחירתו כלל והוא יושב ולא עושה כלום והגוי כופה עליו ועושה הכל, אלא כל שאינו עושה בדעת מיושבת וברצון שבא ממנו בלי סיבה שדחקה אותו אפילו אל המצב הדחוק והברירה הנוראית - נחשב בדיני תורה [כלפי עונש] לאונס ולא לרצון.
שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר.
לאור הדיוק הקודם פלא קצת מה שכתב כאן, שהביא נערה מאורסה אחרי העובד ע"ז באונס. והרי בנערה מאורסה הוא אונס כפשוטו שלא ברצונה כלל, ועצם המעשה נכפה עליה בכוח פיזי, והיא קרקע עולם והגוי עושה הכל ומה בידה לעשות. משא"כ העובד עבודה זרה באונס היינו שאמרו לו שאם לא יעבוד יהרג, והוא בוחר לחיות ולעבוד, ואעפי"כ נחשב זאת לאונס כנ"ל. וא"כ לאחר שהביא הרמב"ם את ההוכחה מעובד ע"ז, מה יש עוד להביא ובעריות הוא אומר וכו', הרי בעריות זהו אונס גמור ובפועל שדינו קל הרבה יותר.