מסכת כתובות - הערות והארות

[HaimL]

אין נשבעין על טענת שמא, חוץ מאותן שמנו חכמים שבועות מ"ח ב'.

בפשטות נראה דאין נשבעים על טענת שמא, חוץ מאותם המנויים במשנה, היכא דהנתבע טוען טענת ברי, דלא אלים שמא דהתובע נגד ברי דהנתבע לחייבו שבועה על המקצת שכפר בטענת ברי. אבל היכא דתרוויהו טענו שמא, הורע כוחו דהנתבע, וה"ל מחויב שבועה על המקצת שכפר בטענת שמא, ומשאיל"מ.

[עזריאל ברגר]

להלכה כתב הרמב"ם שיש רק אחד שנשבע בטענת ספק ואם לא רצה לישבע משלם, והוא מי שנתחייב בשבועת השומרין, שאמנם שבועתו היא בטענת ספק, שאין הבעלים יודעים אם התחייב להם השומר לשלם או לא (כלומר: הם לא יודעים אם הוא פשע או לא וכו'), אבל מכיוון שההפקדה היתה בברי - התחייב להחזיר או את החפץ עצמו או בשבועה, ואם לא ישבע - ישלם.
אבל כל שאר מחויבי שבועה בטענת ספק - לא ישלמו, כי אין כנגדם טענת ברי.

כך עכ"פ היא דעת הרמב"ם.

[עזריאל ברגר]

אין נשבעין על טענת שמא, חוץ מאותן שמנו חכמים שבועות מ"ח ב'.

בפשטות נראה דאין נשבעים על טענת שמא, חוץ מאותם המנויים במשנה, היכא דהנתבע טוען טענת ברי, דלא אלים שמא דהתובע נגד ברי דהנתבע לחייבו שבועה על המקצת שכפר בטענת ברי. אבל היכא דתרוויהו טענו שמא, הורע כוחו דהנתבע, וה"ל מחויב שבועה על המקצת שכפר בטענת שמא, ומשאיל"מ.

שבועת מודה במקצת - אינה קיימת אלא כשהתובע טוען ודאי, אבל בשמא ושמא - אין שבועה כלל.
(כגון: כמדומה לי שהלויתיך מאה, והלה אומר: חמישים התחייבתי וחמישים איני יודע - ישלם חמישים מדין הודאת בעל דין, ועל החמישים הנותרים אין אפילו שבועת הסת, וזה פשוט לכל הלומד דיני טוען ונטען).

[HaimL]

כך עכ"פ היא דעת הרמב"ם.

אבל להלכה ממילא א"צ לכ"ז, דהא פסק הרמב"ם ז"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטור ונשבע היסת שא"י, וסבירא להו כפשטות הסוגיא דקרא איירי בטוענו ודאי מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וכו', דאם היה כופר הכול פטור, והשתא דהודה במקצת באביו חייב שבועה ובבנו פטור. אבל לרב הונא ורב יהודה א"א לפרש כן, דבא"י על הכול חייב, דברי עדיף. ופשיטא דבא"י על המקצת חייב. וע"כ פירשו התוספות דקרא דשבועת השם תהיה בין שניהם אתא למעט שבועת היורשים להכחיש ע"א, ולא במודה מקצת הטענה, ושבקו לאוקימתא דרבי אמי בחמשין ידענא וכו', וע"ז תמהתי, דה"ל לפרש לרב הונא ורב יהודה בטענת שמא מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וכו', דהשתא אין כאן ברי עדיף, ואוקי ממונא בחזקת מריה, ואם היה אביו טוען חמשין ידענא וכו' אז משאיל"מ, ובבנו פטור. ואם יש יסוד ברור שאין יכולה להיות שום שבועת התורה בטענת שמא של התובע, אז ודאי אין מקום לתמיהתי, אבל מצד ההלכה הפסוקה, אין כאן ראיה, דכ"ז הוא לרב הונא ורב יהודה, ולא להלכה דפטור, דאוקי ממונא בחזק"מ.

[עזריאל ברגר]

עכשיו הבנתי אותך יותר טוב, ואכן אין מכאן ראיה.

אבל ממש לא מסתבר לי שבטענת שמא ושמא יהיה אפשר להוציא ממון, דאי תימא הכי - אין לדבר סוף!
כלומר: לפי מה שאתה מציע, נגיע למסקנא שבכל מקום שראובן חייב לשמעון חמשים בודאי וחמשים בספק - ישלם מאה.
ואז ראובן ייתן לשמעון משהו שהוא לא יוכל לומר עליו הילך, ויתבע אותו על המשהו הזה ועוד חמישים של הספק, ויצטרך שמעון לשלם את החמישים בחזרה.
וחוזר חלילה...

[HaimL]

אבל ממש לא מסתבר לי שבטענת שמא ושמא יהיה אפשר להוציא ממון, דאי תימא הכי - אין לדבר סוף!
כלומר: לפי מה שאתה מציע, נגיע למסקנא שבכל מקום שראובן חייב לשמעון חמשים בודאי וחמשים בספק - ישלם מאה.
ואז ראובן ייתן לשמעון משהו שהוא לא יוכל לומר עליו הילך, ויתבע אותו על המשהו הזה ועוד חמישים של הספק, ויצטרך שמעון לשלם את החמישים בחזרה.
וחוזר חלילה...

טענה מחוכמת, אבל לאו היינו דינא דדיינינן הכא, דחיובו של ראובן הוא משום שהודה במקצת, ולא משום שבסתם טענה שיש בה ודאי וספק, חייב הנתבע לשלם את הכול. ואם ייתן ראובן לשמעון חמישים, ויחזור ויתבענו על אותם החמישים ועל החמישים של הספק, יודה שמעון בחמישים, ויטען הוצאתי את החמישים האחרים מראובן בדיינים, ויישבע וייפטר, וזהו סוף הדבר.

[עזריאל ברגר]

ולא משום שבסתם טענה שיש בה ודאי וספק, חייב הנתבע לשלם את הכול.

באמת מדוע לא?

[HaimL]

אם ראובן תובע את שמעון חמישים יש לי בידך וחמישים א"י, ושמעון כופר הכול, אז יש שתי אפשרויות. או ששמעון טוען אין לך בידי כלום, ואז נשבע היסת ונפטר, במכ"ש דאם היה ראובן טוענו בברי על המנה כולו. או ששמעון טוען כוליה לא ידענא, ואז על החמישים של הספק כ"ע ל"פ דאוקי ממונא בחזקת מריה, דאיכא שמא ושמא. ועל החמישים של הודאי, אתאן למחלוקת, דלרב הונא ורב יהודה ברי של החמישים עדיף על חזקת הממון של הנתבע, ולרב נחמן ורבי יוחנן, אוקי החמישים בחזקת שמעון, כיוון דאין ברי של ראובן מועיל להוציא מחזקת הממון של שמעון. וכמובן, על מה שנפטר שמעון בטענת א"י יישבע היסת.

[עזריאל ברגר]

התעלמת מהמקרה שהצגתי:
ראובן ושמעון שניהם מסכימים ששמעון חייב לראובן חמישים, ושניהם מסתפקים אם הוא חייב חמישים נוספים.
לדבריך - לשיטת רב הונא ורב יהודה - ישלם מאה (דלא גרע מאם ראובן היה מסתפק על כל המאה...).
הלא כן?

[HaimL]

לא התעלמתי, חשבתי שאנחנו דנים כאשר אין הודאה במקצת של הנתבע. אבל בנידון הזה, שיש הודאה במקצת של שמעון, בחמישים ששניהם יודעים שחייב לו, פשיטא דלא גרע מאם מודה במקצת בטענת שמא גמורה של ראובן, ואם איתא לדידי, אז גם כאן לרב הונא ורב יהודה צריך להישבע על החמישים שא"י שניהם, ומשאיל"מ.

במאמר המוסגר, ייתכן שיש לדון כאן שיהיה פטור בכה"ג מצד הילך, אבל זה עוד צד שיש לדון עליו. ואי לאו הילך, אז אכן צריך לומר לדידי דמחוייב שבועה.

עכ"פ, אם אחר כך יחזור הנתבע שמעון וייתן לראובן חמישים, ויחזור ויתבע מנה בטענת ודאי על החמישים שנתן לו ובטענת ספק על החמישים שנסתפקו בהם בתביעה הקודמת, יודה ראובן בחמישים שנתן לו שמעון, ויטען הוצאתי את החמישים האחר משמעון בדיינים, ויישבע עליהם, דהא טוען ברי, וייפטר, וא"כ יש לדבר סוף, וזהו סופו.

[עזריאל ברגר]

לא התעלמתי, חשבתי שאנחנו דנים כאשר אין הודאה במקצת של הנתבע. אבל בנידון הזה, שיש הודאה במקצת של שמעון, בחמישים ששניהם יודעים שחייב לו, פשיטא דלא גרע מאם מודה במקצת בטענת שמא גמורה של ראובן, ואם איתא לדידי, אז גם כאן לרב הונא ורב יהודה צריך להישבע על החמישים שא"י שניהם, ומשאיל"מ.

במאמר המוסגר, ייתכן שיש לדון כאן שיהיה פטור בכה"ג מצד הילך, אבל זה עוד צד שיש לדון עליו. ואי לאו הילך, אז אכן צריך לומר לדידי דמחוייב שבועה.

עכ"פ, אם אחר כך יחזור הנתבע שמעון וייתן לראובן חמישים, ויחזור ויתבע מנה בטענת ודאי על החמישים שנתן לו ובטענת ספק על החמישים שנסתפקו בהם בתביעה הקודמת, יודה ראובן בחמישים שנתן לו שמעון, ויטען הוצאתי את החמישים האחר משמעון בדיינים, ויישבע עליהם, דהא טוען ברי, וייפטר, וא"כ יש לדבר סוף, וזהו סופו.

מבין את שיטתך, אבל:
א. מנין ש"הוצאתי בדיינים" זה נחשב טענת ברי?
ב. מאי אולמיה דהאי שמא מהאי שמא? סוף סוף יש כאן שמא ושמא, ואיך ייתכן להוציא ממון על סמך טענת שמא?!
ג. מעתה - כל מי שבא בטענת שמא-ושמא יגרום לחבירו להודות לו בשווה-פרוטה ויוציא ממנו את כל השאר בלא שבועה?!
(בברי ושמא - אין הכי נמי שכך הוא הדין, שהטוען את חבירו ברי והלה אומר איני יודע - אם יצליח לגרום לו להודות בשווה פרוטה בלא הילך יוציא ממנו את השאר בלא שבועה)

[עזריאל ברגר]

לדבריך - שור מועד שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה - ישלם את כל נזק הולד! (ובתם - מחציתו), והוא דלא כסומכוס (שאומר חצי נזק במועד ורביע בתם) ודלא כחכמים (שאומרים המע"ה).
וכהנה רבות בש"ס!

[עזריאל ברגר]

ראה תוס' שם (ריש הפרה - דף מו עמוד א) ד"ה דאפילו.
ואינני יודע אם תירוצם מקובל על כל רבותינו.

[HaimL]

מבין את שיטתך, אבל:
א. מנין ש"הוצאתי בדיינים" זה נחשב טענת ברי?
ב. מאי אולמיה דהאי שמא מהאי שמא? סוף סוף יש כאן שמא ושמא, ואיך ייתכן להוציא ממון על סמך טענת שמא?!
ג. מעתה - כל מי שבא בטענת שמא-ושמא יגרום לחבירו להודות לו בשווה-פרוטה ויוציא ממנו את כל השאר בלא שבועה?!
(בברי ושמא - אין הכי נמי שכך הוא הדין, שהטוען את חבירו ברי והלה אומר איני יודע - אם יצליח לגרום לו להודות בשווה פרוטה בלא הילך יוציא ממנו את השאר בלא שבועה)

א. מה פירוש, אם הדין בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, בטענת שמא של התובע, שמשלם את כל המנה, אז אותם חמישים שנסתפקו בהם ראובן ושמעון כבר יצאו בדין גמור מידי שמעון לידי ראובן, ואין עליהם ספק כלל, כגון אם יחזור שמעון ויתפוס חמישים מראובן, פשיטא דמוציאים אותם מידו.
ב. משום ששמעון הודה במקצת, ואיכ"ל נמי הכא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, לא מיבעי לפירש"י, שאין אדם מעיז פניו בפני מי שעשה לו טובה, דאטו מפני שראובן התובע מסתפק בדבר לא יתבייש שמעון לכפור הכול אפילו בטענת איני יודע. אלא אפילו לפירוש הריב"א, דאין אדם מעיז פניו בפני מי שמכיר בשקרו, יש ליישב. וא"כ לא מצי לכפור בכולו, אפילו באיני יודע, וע"כ זה שהודה לו במקצת לא חשיב מיגו לפטור אותו משבועה.
ג. אומנם כן, כדכתבו התוספות ז"ל, משום דהשמא של הנתבע גרוע, שה"ל לדעת אם חייב לו, ואם מקצת אינו חייב לו, יכפור בו בטענת ברי, ויישבע עליו וייפטר, ואם כפר באיני יודע, אע"פ שראובן התובע עצמו מסתפק בדבר, והשמא שלו גם גרוע, מ"מ נראה מתוך השמא של שמעון הנתבע שטענת השמא של ראובן נכונה.

[עזריאל ברגר]

נראה מתוך השמא של שמעון הנתבע שטענת השמא של ראובן נכונה.

זוהי הטענה העיקרית שלך, והיא לגמרי לא הגיונית.
ועכ"פ לא מסתדר כלל בשום היגיון תורני לומר שיוציאו את כל הכסף על סמך שמא ושמא.

[HaimL]

לומר על משהו שהוא לא הגיוני, למיטב הבנתי אינו ראיה. אם לכבודו יש ראיה ברורה מפסוק שבהודאה במקצת, כאשר התובע טוען שמא, אין הנתבע מחויב שבועה, אז דבריי משוללים יסוד, וא"ש תירוץ התוספות ז"ל, דלרב הונא ורב יהודה קרא דתהיה בין שניהם אתא להיכא דאיכא ע"א, ולא לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, כפשטות הסוגיא. אבל אם לכבודו יש רק היגיון תורני לסתור את דבריי, אוסיף כרגע לתמוה על תירוצם ז"ל.

[עזריאל ברגר]

האם מצאת מקום אחד שמוציאים ממון על טענת ספק?
מלבד דעת סומכוס שאומר שבספק גמור - ששני הצדדים לא יכולים לברר - חולקין.

[HaimL]

האם כבודו מצא מקום אחד שבו דנים על הודאה במקצת בטענת ספק, חוץ מהסוגיא בשבועות שהוזכרה כאן. וא"ת דמהתם מוכח דאי לאו דמורו היתר לא היו מטילים עליהם שבועה, א"כ משמע דפטורים משבועת התורה משום שהיא טענת ספק, איכא למדחי דאדרבה, לא אמרינן בהו אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, דהא מורו היתר, ואין העזת פנים, ל"מ לפירש"י וכו', כמו שכתבתי קודם. ומיגו דלא כפרו הכול, ליכא בהו שבועת מודה מקצת הטענה דאורייתא. או כלך לדרך זו. דבמודה מקצת הטענה אמרינן דלא חשיד אשבועתא, משום דאשתמוטי קא משתמט, אבל בסוגיא דשבועות, אדרבה, מורו היתר ולא אמרינן בהו אשתמוטי קא משתמט, וחשודים על השבועה, וליכא שבועה דאורייתא במודה במקצת. ושוב חזרו והטילו עליהם שבועה במודה במקצת, מהאי טעמא גופא, דמורו היתר לעצמם, ול"ד כלל לסתם מודה במקצת בטענת שמא, דכשם שה"ל לדעת אם חייב לו בטוענו ברי ה"נ ה"ל לדעת אם חייב לו בטוענו שמא, ומדטעין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, יתחייב שבועה על הודאת פיו, ומשאיל"מ.

[עזריאל ברגר]

הסברא יפה, אך עדיין "זה כלל גדול בדין - המוציא מחבירו עליו הראיה".

[HaimL]

הסברא יפה, אך עדיין "זה כלל גדול בדין - המוציא מחבירו עליו הראיה".

מה נעשה שהתורה אמרה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים וגו', ואף על פי שלא הביא התובע ראיה לדבריו, כיוון שהודה הנתבע במקצת הטענה, התחייב בשבועה, ואם אינו יכול להישבע, כגון שאמר חמשין לא ידענא, משלם. וה"נ בטענת שמא של התובע, דמאי אולמיה דטענת ברי, הרי אינה ראיה כשם שטענת שמא אינה ראיה.

[עזריאל ברגר]

דמאי אולמיה דטענת ברי

?!

[HaimL]

מאי אולמיה דטענת ברי מטענת שמא להיקרא ראיה, לא מאי אולמיה בכלל. וזה מבואר בריש שור שנגח את הפרה, שהזכרת,
למה לי למימר זה כלל גדול בדין אצטריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. הרי לנו מפורש שאין טענת ברי נקראת ראיה כלל.

[עזריאל ברגר]

מקבל את ההבהרה.
ואחרי הכל - לא מצאנו בשום מקום שאדם טוען שמא ומוציא את הממון בלא הודאה גמורה של בעל דינו.

[HaimL]

מקבל את ההבהרה.
ואחרי הכל - לא מצאנו בשום מקום שאדם טוען שמא ומוציא את הממון בלא הודאה גמורה של בעל דינו.

אם ראיית כבודו היא משום דלא מצינו, אז הרי לא ראינו אינו ראיה. אבל אם יש לכבודו ראיה מהפסוק, שמ"ש אשר יאמר כי הוא זה וגו', אינו אלא בטענת ברי ולא בטענת שמא, אז אין שום יסוד לדבריי כלל.

[HaimL]

י"ב ע"ב, בתוד"ה רב הונא ורב יהודה אמרי חייב,
ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב"ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן
---
וע"ש שהוכיחו עוד מפרק השואל. וקצת תמוה לי, דבהוכחה קמייתא הוכיחו מהמוכר שור לחבירו, אבל מי מכריחנו לומר דסומכוס עצמו פליג אדשמואל בנמצא נגחן, דשמא לא אמר סומכוס אלא בסתם ספק ממון, אבל בנמצא נגחן פליגי רב ושמואל אי אזלינן בתר רובא בממון או לא, והממע"ה בכה"ג הוא לא מפני שחזקת ממון עדיפא מרובא, אלא משום דליכא רובא בממון כלל, דזה נראה מלשון הגמרא, ושמואל א"ל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא.