עזריאל ברגר כתב:מבין את שיטתך, אבל:
א. מנין ש"הוצאתי בדיינים" זה נחשב טענת ברי?
ב. מאי אולמיה דהאי שמא מהאי שמא? סוף סוף יש כאן שמא ושמא, ואיך ייתכן להוציא ממון על סמך טענת שמא?!
ג. מעתה - כל מי שבא בטענת שמא-ושמא יגרום לחבירו להודות לו בשווה-פרוטה ויוציא ממנו את כל השאר בלא שבועה?!
(בברי ושמא - אין הכי נמי שכך הוא הדין, שהטוען את חבירו ברי והלה אומר איני יודע - אם יצליח לגרום לו להודות בשווה פרוטה בלא הילך יוציא ממנו את השאר בלא שבועה)
א. מה פירוש, אם הדין בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, בטענת שמא של התובע, שמשלם את כל המנה, אז אותם חמישים שנסתפקו בהם ראובן ושמעון כבר יצאו בדין גמור מידי שמעון לידי ראובן, ואין עליהם ספק כלל, כגון אם יחזור שמעון ויתפוס חמישים מראובן, פשיטא דמוציאים אותם מידו.
ב. משום ששמעון הודה במקצת, ואיכ"ל נמי הכא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, לא מיבעי לפירש"י, שאין אדם מעיז פניו בפני מי שעשה לו טובה, דאטו מפני שראובן התובע מסתפק בדבר לא יתבייש שמעון לכפור הכול אפילו בטענת איני יודע. אלא אפילו לפירוש הריב"א, דאין אדם מעיז פניו בפני מי שמכיר בשקרו, יש ליישב. וא"כ לא מצי לכפור בכולו, אפילו באיני יודע, וע"כ זה שהודה לו במקצת לא חשיב מיגו לפטור אותו משבועה.
ג. אומנם כן, כדכתבו התוספות ז"ל, משום דהשמא של הנתבע גרוע, שה"ל לדעת אם חייב לו, ואם מקצת אינו חייב לו, יכפור בו בטענת ברי, ויישבע עליו וייפטר, ואם כפר באיני יודע, אע"פ שראובן התובע עצמו מסתפק בדבר, והשמא שלו גם גרוע, מ"מ נראה מתוך השמא של שמעון הנתבע שטענת השמא של ראובן נכונה.