במס' בבא מציעא עז. כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי.
ופי' רש"י (בד"ה אכלושי דמחוזא) דהיינו בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד. וכן הוא בערוך (ערך אכלושי) פי' הכתפים שהן נהוגין למשא וציין שיש ספרים דגרסי אלבושי בבי"ת - ובעל מוסף הערוך ציין שזה לשון יוני לסבל הטוען משא במוט וציין לדברי המשנה בפט"ו דכלים מקל הכלשין/הבלשין עיי"ש.
אולם על הגליון שם בב"מ ציון בשם הרמב"ם (פ"ט משכירות ה"ז) שפי' על אכלושי דמחוזא דהיינו חופרי אדמה. ובלשון הרמב"ם: ואם היה מן החופרים עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכן לטרוח הרבה וכו'
והנה לקמן בבבא מציעא קח. וכן הוא בבבא בתרא ח. אמרי' בגמרא אר"י הכל לאיגלי גפא וכו' לכריא פתיא ואפי' מרבנן וכו' ולא אמרן אלא דלא נפקא באוכלוזא אבל לאוכלוזא לא וכו'
ופירש"י (ב"מ קח.) ד"ה לא נפקי באכלוזא. שאין יוצאים בעלי בתים עצמן באוכלוזא ובאוכלוסא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים. (ב"ב ח.) ד"ה דלא נפקי באכלוזא. שאין הן עצמן יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים.
ויש לעיין בדברי רש"י אם מילת 'לחפור' היינו הפירוש המילולי של 'אכלוזא' או שכאן הרי מיירי בענין חפירת בורות (לכריא דפתיא) - וא"כ הרי לא פירוש רש"י את מילת 'אכלוזא' - ומדבריו במס' בבא מציעא נראה שצירף לזה מילת 'אכלוסא' דהיינו שאנשי העיר ובעלי בתים יוצאים לחפור וצ"ע
ובערוך ערך אוכלסא מביא שהגירסא כאן הוא אכן אוכלסא בסמ"ך ובס"א הוא אכלוזא בזיי"ן ופירש הוא ז"ל: פי' ואי נפקי רוב המון עמי הארץ לא נפקי רבנן בהדייהו שאין דרך חכמים לצאת עם עמי הארץ ירודים ונבזים. עכ"ל - ואף שפי' את משמעות הפטור דלא כדברי רש"י, אולם נראה בפשטות שאת מילת אכלוזא/אכלוסא פי' רש"י כדבריו דהיינו 'המון עם'.
ואולי הרמב"ם ז"ל הבין מכאן פי' חדש במילת אכלוזא/אכלושי דהיינו 'חופרי אדמה' שהרי מיירי כאן בבני אדם שחופרין בורות, ומכאן פי' גם בב"מ לעיל על אכלושי דמחוזא דהיינו חופרי אדמה. ודו"ק