ל"ג בעומר במירון - סקירה היסטורית

[פולסברג]

[עי' באור יחזקאל תורה ודעת עמ' ר''ס שדרש להבחורים כנגד עלייה למירון בז' אדר [ושלא היה במירון אף פעם מפאת ביטול תורה], 'כי שמעתי שהיום בזמנינו מתאספים שם אנשים שאינם הגונים'. למי כוונתו?]

[קו אדום]

מאמר תגובה על "ל"ג בעומר - סקירה הסטורית".

מחבר המאמר אינו שותף בפורום, וביקשני להעלותו.
ליצירת קשר עמו, נא פנו לכתובת המייל המופיעה בשער המאמר.

[סגי נהור]

יש"כ על מאמר התגובה. וברוח ימים קדושים אלו: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כו'.

[טפח]

יש"כ על מאמר התגובה. וברוח ימים קדושים אלו: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כו'.

לא קראתי את המאמר, אבל אם לשפוט על פי התגובה הילדותית והמשתטה, כנראה טענותיו קולעות ופוגעות.

[יהושפט]

עברתי מקופיא על הקונ', הוא כמובן נכתב מתוך אג'נדה ברורה מאד, תוך חירופים וגידופים על הרב אהרונוב, הכל כמנהג המדינה
ולגוש"ע, חלק מדבריו הם הבדל גישות איך להתייחס לסיפורים ואגדות שונות, חלק דחוקים נוראיים בדברי האר"י ומהרח"ו כדי להוכיח שאין כוונתם למה שכתוב בהם, וחלק טענות עניניות חלקם טובות, ואציג את עיקרם בקצרה:

א. על טענת הר"א כי מנהג ל"ג בעומר התחדש ע"י הקהילה היהודית הקטנה בצפת מעט שנים קודם בא האר,י לשם, הוא טוען בפ"ד שמדברי מהרח"ו נראה כי מדובר במנהג ותיק וידוע, ובעיקר שלא סביר שקבוצה קטנה כזו תצליח לבטל בזמן כ"כ קצר את מנהג העליה בפסח שני.

ב. ביחס לשאלה אם ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י הוא טוען כי בכמה מקורות סיפוריים מופיעה הטענה הזו, ובסיפור לא מסתבר טעות כמו בחמ"י אלא זהו חלק איטגרלי מהסיפור. נו נו. מה גם שמדובר במקורות מאה עשרים שנה ויותר מהאר"י. עוד הוא טוען שיום שמועתינו היינו כמו יום שמועה הנאמר בגמ' לגבי יום פטירה, אלא שאין שום טעם לקרוא כך ליום פטירת רשב"י.

ג. הוא מאריך בפי"ג להוכיח שההדלקה היתה לכבוד רשב"י ולא רק לאור כטענת הר"א, לא יינתי בכל הפרטים שהביא להוכיח דבריו, אבל דומני שיש טעם בדבריו, וכבר העירותי למעלה שהרב אהרונוב דחק את דברי תלמיד האוה"ח לפי דרכו. מצד שני הוא נופל במה שהוא מאשים את הר"א ומדייק למשל מאיגרת הר"ב שבהילולת שמואל הנביא מדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקים נר תמיד, שגם האבוקות הם כמו נר תמיד, נו באמת.

ד. הוא גם מאריך בפי"ד נגד הטענה שהיה בהדלקה משום פולחן אישיות לרשב"י, ושמעולם לא שרפו חפצים, וכל הסיפור הזה בנוי על טעות, יעויי"ש.

נחכה לתגובת הרב אהרונוב

[א איד]

היכן "יום השמועה" מתייחס ליום הפטירה?
בגמרא הכוונה ליום שבו נודע על הפטירה, ובפירוש (גם?) אחר יום הפטירה.
יתכן ובמליצה שונתה משמעות המושג,
אך יש לברר אם בזמן ומקום מהרח"ו השתמשו במובן זה.

[יושב בסתר]

עברתי מקופיא על הקונ', הוא כמובן נכתב מתוך אג'נדה ברורה מאד, תוך חירופים וגידופים על הרב אהרונוב, הכל כמנהג המדינה
ולגוש"ע, חלק מדבריו הם הבדל גישות איך להתייחס לסיפורים ואגדות שונות, חלק דחוקים נוראיים בדברי האר"י ומהרח"ו כדי להוכיח שאין כוונתם למה שכתוב בהם, וחלק טענות עניניות חלקם טובות, ואציג את עיקרם בקצרה:

א. על טענת הר"א כי מנהג ל"ג בעומר התחדש ע"י הקהילה היהודית הקטנה בצפת מעט שנים קודם בא האר,י לשם, הוא טוען בפ"ד שמדברי מהרח"ו נראה כי מדובר במנהג ותיק וידוע, ובעיקר שלא סביר שקבוצה קטנה כזו תצליח לבטל בזמן כ"כ קצר את מנהג העליה בפסח שני.

ב. ביחס לשאלה אם ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י הוא טוען כי בכמה מקורות סיפוריים מופיעה הטענה הזו, ובסיפור לא מסתבר טעות כמו בחמ"י אלא זהו חלק איטגרלי מהסיפור. נו נו. מה גם שמדובר במקורות מאה עשרים שנה ויותר מהאר"י. עוד הוא טוען שיום שמועתינו היינו כמו יום שמועה הנאמר בגמ' לגבי יום פטירה, אלא שאין שום טעם לקרוא כך ליום פטירת רשב"י.

ג. הוא מאריך בפי"ג להוכיח שההדלקה היתה לכבוד רשב"י ולא רק לאור כטענת הר"א, לא יינתי בכל הפרטים שהביא להוכיח דבריו, אבל דומני שיש טעם בדבריו, וכבר העירותי למעלה שהרב אהרונוב דחק את דברי תלמיד האוה"ח לפי דרכו. מצד שני הוא נופל במה שהוא מאשים את הר"א ומדייק למשל מאיגרת הר"ב שבהילולת שמואל הנביא מדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקים נר תמיד, שגם האבוקות הם כמו נר תמיד, נו באמת.

ד. הוא גם מאריך בפי"ד נגד הטענה שהיה בהדלקה משום פולחן אישיות לרשב"י, ושמעולם לא שרפו חפצים, וכל הסיפור הזה בנוי על טעות, יעויי"ש.

נחכה לתגובת הרב אהרונוב

להלן תגובת הרב אהרונוב.

א) שבעה מתעדים שונים, משנת נ"א עד שנת רפ"ב, הזכירו אך ורק התכנסות הגדולה במירון בפסח שני. זאת למרות שהשתדלו לתאר בפרוטרוט את המקומות הקדושים בארץ ישראל ואת המנהגים השונים שרווחו שם. למיעוט הבנתי, אין שום סבירות שמכולם נשמט מנהג מקביל נוסף, שנהג כמעט באותו זמן ובאותו מקום. המתעד הסמוך ביותר לזמן האר"י, ר' משה באסולה, בשנת רפ"ב, תיאר בפירוט רב את שהתרחש שם במהלך התקופה: כיצד ביום כ"ד בניסן חזר למירון עם עשרה בני אדם המתפללים שם על קברי הצדיקים; וכן בט"ו באייר 'עשו שם במירון השיירה הגדולה' (בה"א הידיעה), עם יותר מאלף נפשות, 'ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם'. אבל זכר לל"ג בעומר אין.

מעתה, לדברי ר' חיים ויטאל בסביבות שנת ש"ל: 'מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור' אלעזר בנו'. למיעוט הבנתי, הנתונים מכריחים כי אין מדובר במנהג קדמון כי אם במנהג חדש למדי. גם מנהג הקיים כעשר-עשרים שנה הוא מנהג. ומאחר שכל המושג 'ל"ג בעומר' כיום שמחה הוא מושג אשכנזי (הבית יוסף והשולחן ערוך בתקופה זו ובאזור זה כתב שביום ל"ד נפסקים מנהגי האבילות, ותו לא), הדעת נותנת שהאשכנזים שהגיעו לאזור בסביבות שנת ש"י הביאו עימם מושג תרבותי חדש 'ל"ג בעומר' (הקשור בר' עקיבא ובתלמידיו), וזה מה שהשפיע בסופו של דבר על עיצובו האחרון של מנהג השמחה במירון. הנלע"ד כתבתי והבוחר יבחר.

ב) גם במקור הסיפורי אין משמעות כזאת. 'מירון... ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים ונשים וטף ביום ל"ג בעומר, ונשארים שם שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון והם נקראים הלולא דבי רבי שמעון'. מאחר ושבעה ימים נקראו 'הלולא דבי ר' שמעון' בהכרח שאין מדובר ביום פטירתו. 'הילולא' שימש כמונח של ימי שמחה.

כבר הבאתי במאמר (עמ' 56) דברי ר' משה ירושלמי (תק"ג-תקי"ט): 'ובכל שנה בראש חודש סיוון כל ארץ ישראל ממש באה למירון, ועושים שם עד אסרו חג של שבועות... הימים ההם נקראים הילולא דר' שמעון בר יוחאי'. חוזר ונשנה ש'הילולא' היינו ימי שמחה, במקרה זה מראש חודש סיוון עד אחר חג השבועות.

ג) תלמיד ר' חיים בן עטר תיאר ש'בראש המצבה גומה גדולה לפי ששם מדליקין בכל לילה'. האם נר נשמה מדליקים דווקא בלילה? מה משמעות הדלקה זו שנעשתה דווקא מידי לילה? כמו כן כתב במפורש שלאחר ההדלקה 'נראה אורה עד צפת וזו מעלה גדולה לרשב"י'. מה המקור ומה המשמעות לאור רב הנראה למרחוק כמעלה גדולה? למיעוט הבנתי, בראש ובראשונה מדובר בצורך בסיסי של תאורה מידי לילה, והמעלה הגדולה היא מעין האמור בנוגע לשמחת בית השואבה ש'לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה'. ייתכן שבתוך כל זה השתלבה גם תפיסה של שייכות כלשהי ל'נר נשמה', אבל בבסיס ניכר שהצורה והאופן הספציפי הזה נעשו בעיקר לשם תאורה גדולה וחשובה.

אגב, ראוי להזכיר את דברי הראשונים בעניין 'נר נשמה' עצמו. נאמר בכל בו, הלכות יום כיפור: 'והולכין לבית הכנסת ועומדים שם בקדושה ובטהרה וכו'. וכתב ה"ר אשר, ונהגו להיות כל אחד מדליק במקומו נר או פנס ביום הכיפורים לכפר על אביו ועל אמו, כי כבוד הוא לה' יתברך, וכן אמר באורים כבדו ה', אמר הקב"ה הדליקו לפני נר שאשמור נשמותיכם שקרויה נר'.

נאמר באופן די ברור שנר נשמה הודלק בבית הכנסת, לכבוד ה', ולכבוד בית הכנסת על ידי ריבוי האור ('באורים כבדו ה''), וממילא מצווה זו הועילה לנשמה. אבל הדלקה סתם ללא כל תועלת משמע שהיא חסרת משמעות.

ובחזרה לתלמיד ר' חיים בן עטר. בנוגע לאופן ההדלקה, תיאר כיצד היו מכינים מאותם 'בגדי פשתן לבנים וטובים' חתיכות חתיכות, ממלאים שמן בגומה, טובלים הפתילות בשמן ומדליקים. כלומר, ההדלקה באותם בדים טובים נעשתה באופן שהם קיימו את האש, הם היו ה'מעמיד' שלה. לא כמנהג המאוחר שהאש כבר דלקה והשליכו לתוכה בגדים טובים על מנת לשורפם. אמת, פתילות אלו נעשו מבדים חשובים והגבירה מטורקיה אף שלחה אריג יקר עם חוט כסף. נראה כי היתה תפיסה שכבודו של רשב"י הוא להאיר את המקום בחומרים חשובים ויקרים ולא מבלאי בגדים. למרות שהתוצאה המבוקשת – התאורה – כך או כך תהיה אותו דבר.

ד) אזכור שריפת חפצים מופיע כבר אצל ר' חיים הלוי הורוביץ ('חבת ירושלים') משנת תקצ"ה (כמובא במאמר עמ' 63): 'ואחר כך כל הרוצה מטיל חפץ לתוך הספל'.

[יהושפט]

להלן תגובת הרב אהרונוב.

יישר כח

כאמור אני לא דובר של בעל הקונ', ואת דעתי עליו כבר כתבתי למעלה

ולגוש"ע
מקופיא, אני חושב שצודק הר"א שהמנהג התפתח בין רפ"ב לש"ל, אבל נראה לי יותר סביר שזה קרה מוקדם יותר ממה שהוא טוען, על אף טענתו של"ג בעומר הוא מנהג אשכנזי, והבוחר יבחר

בנוגע להדלקת הנרות והאש, סביר מאד שהיה מעורב שם אלמנט של תאורה, ואולי זה היה עיקר הענין, ועדיין ברור שהיה פה גם ענין של כבוד, והדלקת נרות לכבוד ולא לתארה הוא ענין מקובל, ונזכר גם בגמרא ברכות נג, ושם מבואר אגב גם שהיו מדליקים למתים נר לכבוד, ללא שום ענין של תאורה, וכמבואר שם אפשר שיהיה גם לכבוד וגם לאורה, וה"ה בנ"ד.
ועכ"פ גם נרות שבת הפכו בפועל מתאורה לכבוד [אני מדגיש בפועל, ואין נ"מ בפתרונות ההלכתיים שמצאו לזה].

[איש_ספר]

ידועים דברי רבינו בחיי

בפירושו לתורה (שמות פרק כה)

וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר הוא שאמר: (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם".

ובספרו כד הקמח

ספר כד הקמח בית הכנסת

חייב אדם להדליק נרות בבית הכנסת לפי שהמקום ההוא מיוחד לתפלה שהיא מפעולות הנשמה והנשמה נמשלת לנר שכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) אור צדיקים ישמח, וע"כ הנשמה נהנית ושמחתה מרובה באותה האור ומתרחבת ומתפשטת באותה שמחה לפי שהאור מינה וכל מין הוא מתקרב אל מינו ונהנה ומתוך שמחתה עובדת את הש"י בשמחה כי אין שלמות העבודה אלא בשמחה, ומכאן טעם להדלקת המנורה במשכן ובמקדש על דרך הפשט, ואף על פי שזה אור גופני ועצם הנשמה אור שכלי מ"מ מצינו כי נשמת האדם מתלבשת שמחה וחדוה לקראתו והיא מתעוררת בסבתו אל העבודה בשמחה, ולכך הזהירו ז"ל להדליק נרות בבית הכנסת והוא שדרשו ז"ל (ישעיה כד) ע"כ באורים כבדו ה' באילין פנסיא, כי הבית שמדליקין שם נרות הלא הוא מפואר ומכובד בעיני הבריות ומעלתו קבועה בנפשם יותר מן הבית שאין מדליקין שם, וכמו שאמרו אינו דומה פלטרין שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין:

שו"ת תורה לשמה סימן תקכ

גם רצינו לדעת מה טעם יש בהדלקת הנר למנוחת הנפטר בבית תוך שבעה ובשלמא מה שמדליקין בביהכ"נ יש לומר דאיכא בזה מצוה לכבוד ביהכ"נ דכתיב באורים כבדו ה' וא"כ מצוה זו היא בכלל המצות שעושין למנוחת הנפטר אבל מה שמדליקין בבית הנפטר תוך שבעה מה מצוה יש בזה ומה תועלת יש ובפרט מה שמדליקין הנר יומם ולילה מה אהני שרגא בטיהרא.


ועל מה ששאלת בענין הדלקת נר בתוך השבעה בבית הנפטר דע כי כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' תרומה וז"ל וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה מאור השכל ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אעפ"י שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט. ועל כן המשילה שלמה הע"ה לנר הוא שאמר נר ה' נשמת אדם עכ"ל הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור ואל תתמה על זה כי גם מן הריח מצינו שהנשמה נהנית בעודה שוכנת בגוף וכמ"ש רז"ל איזה דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח והטעם מפני שהריח הוא רוחני ולכן מגיע ממנו הנאה לנפש שהיא רוחנית וכ"ש האור שהוא יותר דק ורוחני מן הריח ועל כן בתוך השבעה אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות לזה מדליקין נר שם בעבור הנאת הנפש אך אחר ז' שמסתלקת לגמרי מן הבית אין טעם להדליק וכן אם לא נפטר האדם שם אעפ"י שהאבלים הם שם אין מדליקין. אך טוב להדליק נר תוך י"ב חודש בביהכ"נ למנוחת הנפטר וכן בכל שנה ביום יא"ר צי"ט /יארצייט, יום זכרון/ והיינו כי צריך שיאמר בפיו בשעת הדלקת הנר שהוא מדליק הנר הזה למנוחת נפש פב"ב ואז בקריאה זו שהוא מוציאה בפה יגיע הנאה לנפש האדם ההוא אפילו מרחוק וכ"ש אם מדליק על המצבה עצמה ששם משכן חלק מחלקי הנפש. והרי הודעתי לך לפי דרכינו שיש טעם ג"כ בהדלקת נרות אצל מצבות הצדיקים זיע"א כשהולכים העולם להשתטח שם.

גם דע כי באור הנר יש חמשה גוונים הידועים למשכילים וכנ"ז בר"ח והם כנגד חמשה חלקי הנפש שהם נרנח"י וד"ז גם בדברי רז"ל בתלמוד הוא מפורש במה שאמרו חמשה שמות יש לנשמה ועל כן אור הנר הוא דוגמא לנשמה ולזה יהיה לה הנאה מן האור הנדלק על שמה אך ודאי צריך להזכיר בפה שהוא מדליק שמן זה למאור למנוחת ולעילוי נשמת פב"פ וכאשר אמרנו כי בכל ענין תמצא שהדיבור פועל וכאשר תראה מה שאמרו בצרכי שבת שצריך לומר בערב שבת בכל עסק של תבשיל וכיוצא שהוא עושה זה לכבוד שבת קודש וע"י הדיבור הזה ממשיך הארת קדושה מקדושת השבת על אותו הדבר שעוסק בו וכל זה נחשב מכלל כבוד השבת כנודע.

ולכן ודאי טוב ונכון שהנר שמדליקין תוך ז' בבית וכן תוך י"ב חודש בביהכ"נ וכן בכל שנה ביום יא"ר צי"ט צריך שהבן עצמו ידליק הנר בידו בעבור אביו או אמו ויאמר בפיו בכל פעם שמדליק הריני מדליק שמן למאור נר זה למנוחת ולעלוי נפש וכו' ודבר זה נחשב לו בכלל כבוד או"א ודי בזה למשכילים. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו

[טפח]

מקופיא, אני חושב שצודק הר"א שהמנהג התפתח בין רפ"ב לש"ל, אבל נראה לי יותר סביר שזה קרה מוקדם יותר ממה שהוא טוען, על אף טענתו של"ג בעומר הוא מנהג אשכנזי, והבוחר יבחר.

אשמח לבחור לאחר שאצליח להבין את עמדתך. לעומת הרב אהרונוב הטוען שזה קרה בסביבות העליה האשכנזית בשנת ש"י, לך נראה סביר יותר שזה קרה בשנת ש'. ולמה זה יותר סביר?

לגבי עניין המדורה - לכבוד או לתאורה - זה עניין סבוך שאינו נוגע רק להלכות ל"ג בעומר, אלא לנר בית הכנסת ולנר יארצייט ועוד הרבה נורמות שאיבדו את הגיונם עם המצאת החשמל. ובשנה האחרונה יצא ספר ליקוט עצום ממדים בנושא הזה, למעלה מאלפיים עמודים אם אינני טועה.

[יושב הארץ]

כנראה המנהג של ל"ג בעומר כיום "הילולא דרשב"י" החל משנת רצ"ה לערך אז התחיל כנראה עידן מקובלי צפת בבוא רבי שלמה אלקבץ לצפת, וכן הרמ"ק שנולד בצפת כנראה בשנת רפ"ב והיה תלמידו, ונקבע "הילולא דרשב"י, בעקבות ספר הזוהר "עולו ואתכנשו להלולא דרשב"י, הרי שבזוהר קרא ליום פטירת הרשב"י יום שמחה בעקבות גילוי סודות התורה ביום פטירתו, וביותר מעת שהתפשט הזוהר בעולם בדפוס ראשון משנת שי"ח-ט)

לפי הטעם שהביא עורך הקונטרס שהשמחה היא רק על הפסקת מות תלמידי ר"ע הרי שאין זה רק "שמחת רשב"י" אלא שמחת עם ישראל וכן שאר חמשה תלמידי ר"ע, ולא שמענו אצל המהרי"ל ועוד שהוא "חג דרשב"י, אלא רק יום שמחה שלתורה היה המשך ולא תשכח.

[יעקובי]

ידועים דברי רבינו בחיי...

אבקש להבין מה ניתן ללמוד מדברי רבנו בחיי. שו"ת תורה לשמה למד מזה מקור להדלקת נר למנוחת הנפטר. אולם אם יורשה, יש להקשות על כך שנראה כי אין כוונת רבנו בחיי לומר שנשמת אדם נפטר 'נהנית בהדלקת הנרות...', כי אם נשמת אדם חי.

הציטוט שהובא לעיל מפירושו לתורה הוא מסוף דבריו. אבל תחילתו בביאור הטעם שציוותה תורה לעשות מנורה בבית המקדש:

ועשית מנורת זהב טהור. על דרך הפשט, היה ענין המנורה במשכן ובמקדש כדי לקבוע בנפש מעלת הבית ויראתו, וכדי שתהיה יראת המקום ההוא קבועה בלבבות, רשומה במחשבות, וכענין שכתוב ומקדשי תיראו....

ולאחר שהוסיף עוד בדרך זו, שהמנורה צריכה להיות מחוץ לפרוכת על מנת שהכל יראוה, וכן שתהיה מזהב טהור שהיא המעולה שבמתכות, הוסיף את הקטע הנ"ל ש'ידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה...'. וכוונתו ברורה, כי נשמת הרואים בבית המקדש נהנית ומתפעלת מכך ובזה נקבע בדעתם מעלת הבית ויראתו.

וכך מבואר גם במקבילה בספרו כד הקמח שצוטטה לעיל:

חייב אדם להדליק נרות בבית הכנסת לפי שהמקום ההוא מיוחד לתפלה שהיא מפעולות הנשמה, והנשמה נמשלת לנר שכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) אור צדיקים ישמח. וע"כ הנשמה נהנית ושמחתה מרובה באותה האור ומתרחבת ומתפשטת באותה שמחה, לפי שהאור מינה וכל מין הוא מתקרב אל מינו ונהנה, ומתוך שמחתה עובדת את הש"י בשמחה כי אין שלמות העבודה אלא בשמחה. ומכאן טעם להדלקת המנורה במשכן ובמקדש על דרך הפשט. ואף על פי שזה אור גופני ועצם הנשמה אור שכלי, מ"מ מצינו כי נשמת האדם מתלבשת שמחה וחדוה לקראתו והיא מתעוררת בסבתו אל העבודה בשמחה, ולכך הזהירו ז"ל להדליק נרות בבית הכנסת והוא שדרשו ז"ל (ישעיה כד) ע"כ באורים כבדו ה' באילין פנסיא, כי הבית שמדליקין שם נרות הלא הוא מפואר ומכובד בעיני הבריות ומעלתו קבועה בנפשם יותר מן הבית שאין מדליקין שם, וכמו שאמרו אינו דומה פלטרין שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין.

מודגש בדבריו פעם אחר פעם כי האור גורם שמחה והתפעלות לנשמת האדם המתפלל והעובד את ה'. אולם אין קשר לנשמת אדם נפטר.

[יהושפט]

מקופיא, אני חושב שצודק הר"א שהמנהג התפתח בין רפ"ב לש"ל, אבל נראה לי יותר סביר שזה קרה מוקדם יותר ממה שהוא טוען, על אף טענתו של"ג בעומר הוא מנהג אשכנזי, והבוחר יבחר.

אשמח לבחור לאחר שאצליח להבין את עמדתך. לעומת הרב אהרונוב הטוען שזה קרה בסביבות העליה האשכנזית בשנת ש"י, לך נראה סביר יותר שזה קרה בשנת ש'. ולמה זה יותר סביר?

לגבי עניין המדורה - לכבוד או לתאורה - זה עניין סבוך שאינו נוגע רק להלכות ל"ג בעומר, אלא לנר בית הכנסת ולנר יארצייט ועוד הרבה נורמות שאיבדו את הגיונם עם המצאת החשמל. ובשנה האחרונה יצא ספר ליקוט עצום ממדים בנושא הזה, למעלה מאלפיים עמודים אם אינני טועה.

סביר שזה קרה זמן רב יותר לפני ש"ל, בטח לא 20 שנה לפני, כי המהרח"ו מתייחס לזה כמנהג ותיק ורגיל, ובעיקר טענת הכותב שלא סביר שקהילה אשכנזית קטנה בת 20 משפ' תשנה מנהג מושרש, בטח לא בכזו מהירות.
מה כן ומתי בדיוק אני לא יודע, אבל 35 שנה למשל כהצעת הרב יושב הארץ יותר הגיוני [אם כי לא ברור לפי הסברו למה חשבו שהוא יום פטירת רשב"י], ואם אפילו קודם עוד יותר טוב. עכ"פ מנהג שנהג עוד קודם לידת מהרח"ו בשת ה'שג והוא נולד לתוכו, סביר הרבה יותר ממנהג שהחל בילדותו, וברור שלא ביום אחד הפך למנהג נפוץ, עד שהחליף את חגיגות פסח שני.

כפי שכתבתי, ענין הדלקת נר לכבוד ולא לתאורה נהג כבר בזמן חז"ל כמבואר בגמרא שציינתי, וזאת בלי קשר לשאלה מהו בדיוק נר יארצייט

[טפח]

הגע עצמך. אורח שהגיע לפני 5 שנים למירון, היה יכול לדמיין כי החגיגה התחילה לתפוס מקום בקרב כלל הציבור החרדי רק לפני 20 שנה? ומה לגבי מנהג ח"י רוטל, שהוא בערך בן 25 שנה? (שכחוהו וחזרו ויסדוהו).

[יהושפט]

הגע עצמך. אורח שהגיע לפני 5 שנים למירון, היה יכול לדמיין כי החגיגה התחילה לתפוס מקום בקרב כלל הציבור החרדי רק לפני 20 שנה? ומה לגבי מנהג ח"י רוטל, שהוא בערך בן 25 שנה? (שכחוהו וחזרו ויסדוהו).

מירון לא החל לפני 20 שנה, אלא יש ציבורים שלא נסעו קודם והחלו לנסוע, כלומר מנהג מושרש מאד שהתרחב, אינו דומה כלל וכלל למנהג חדש לגמרי, שהונהג על ידי מספר אנשים מקרוב באו, ותוך רגע דחק מנהג מושרש בן מאות שנים.

[טפח]

אתה מסלף מעט את התיאור. היו ציבורים מסוימים, בעיקר שתיים שלוש חצרות חסידיות, שנסעו למירון, וכל שאר רוב הציבור לא התעניין בו. הוא הדין לגבי מנהג ההדלקה עצמו ברוב החסידויות. אדרבה, כמה יאמינו לך היום שההר היה מלא בעיקר בחוגגים ממשפחות מסורתיות יוצאות מרוקו, אנשים נשים וטף, ששחטו וצלו כבשים, מנהג שהוכחד לגמרי רק לפני מספר שנים?
קשה להאמין באיזו מהירות דברים משתנים ומשתרשים, עד שהרואה לא יאמין.

המקום היחיד.jpeg (163.53 KiB) נצפה 1220 פעמים

אינה דומה ראיה כשמיעה:
https://www.youtube.com/watch?v=fkwR_7L ... 7%99%D7%91

[יהושפט]

אתה מסלף מעט את התיאור. היו ציבורים מסוימים, בעיקר שתיים שלוש חצרות חסידיות, שנסעו למירון, וכל שאר רוב הציבור לא התעניין בו. הוא הדין לגבי מנהג ההדלקה עצמו ברוב החסידויות. אדרבה, כמה יאמינו לך היום שההר היה מלא בעיקר בחוגגים ממשפחות מסורתיות יוצאות מרוקו, אנשים נשים וטף, ששחטו וצלו כבשים, מנהג שהוכחד לגמרי רק לפני מספר שנים?
קשה להאמין באיזו מהירות דברים משתנים ומשתרשים, עד שהרואה לא יאמין.

המקום היחיד.jpeg

אינה דומה ראיה כשמיעה:
https://www.youtube.com/watch?v=fkwR_7L ... 7%99%D7%91

לא מסלף דבר, ואם כבר אז אדרבה וכו'

נסעו גם נסעו למירון, לא רק מאותם שלושת חסידויות, גדלתי כליטאי גמור, וכל ילד גם ליטאי ידע שיש מנהג לעלות בל"ג בעומר למירון. ובחיידר בו למדתי היו רב'ס ירושלמים חסידים ולא חסידים וגם חסידים לא ירושלמים והרבה מהם נסעו, וכן שכנים שלי וכו', שלא לדבר על כך שמדובר במנהג עתיק, גם אם רק חלק מהציבור נהגו בו. ואבי סיפר לי חוויות איך נסע כבחור בשנות התש"ל למירון עם חברים מהישיבה.
זה שאופי החגיגה היה שונה אינו נוגע כלל לענייננו
אנו מדברים על מנהג חדש לגמרי, שהנהיגה קבוצה קטנטונת שמקרוב באה, ולפי הטענה דחק בן רגע מנהג ותיק והפך למושרש, לא קרוב, לא דומה, ולא נוגע

[בן ראובן]

ב) גם במקור הסיפורי אין משמעות כזאת. 'מירון... ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים ונשים וטף ביום ל"ג בעומר, ונשארים שם שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון והם נקראים הלולא דבי רבי שמעון'. מאחר ושבעה ימים נקראו 'הלולא דבי ר' שמעון' בהכרח שאין מדובר ביום פטירתו. 'הילולא' שימש כמונח של ימי שמחה.

כבר הבאתי במאמר (עמ' 56) דברי ר' משה ירושלמי (תק"ג-תקי"ט): 'ובכל שנה בראש חודש סיוון כל ארץ ישראל ממש באה למירון, ועושים שם עד אסרו חג של שבועות... הימים ההם נקראים הילולא דר' שמעון בר יוחאי'. חוזר ונשנה ש'הילולא' היינו ימי שמחה, במקרה זה מראש חודש סיוון עד אחר חג השבועות.

מונח של ימי שמחה, ורק במקרה השתמשו באותו מונח שבו השתמש רשב"י לתיאור יום פטירתו. ממש סביר והגיוני ומדעי.

[בריה נמוכה]

אפשר להשוות לג' אייר ליארצייט של ר' ישעיה ב"ר משה מקרעסטירר
שבעוד עשר שנים
זה יקרא מנהג ותיק - לנסוע לציון שלו עכ"פ בציבור החסידי
למרות שראשיתו סך הכל לפני כחמש \ עשר שנים

[יהושפט]

אפשר להשוות לג' אייר ליארצייט של ר' ישעיה ב"ר משה מקרעסטירר
שבעוד עשר שנים
זה יקרא מנהג ותיק - לנסוע לציון שלו עכ"פ בציבור החסידי
למרות שראשיתו סך הכל לפני כחמש \ עשר שנים

באמת חשבתי הבוקר על הדוגמא הזו, זו באמת דוגמא הרבה יותר טובה וקרובה, אם כי אני לא בטוח שעוד 10 שנים זה ייתפס כמנהג ותיק, נחיה ונראה
ועכ"פ, כאן נכנסת הטענה השניה של בעל הקונ', שלפי טענת הר"א קהילה קטנה וזניחה הנהיגה מנהג חדש, ותומ"י הוא דחק מנהג וותיק ומושרש, וזה כבר הרבה פחות סביר. ויל"ע.

הנה הילולת ר"מ בעל הנס בפסח שני שהתחדשה לפני כ150 שנה, ואאל"ט ידעו היטב שמדובר במנהג מחודש ודנו עליו וכו'. יהיה באמת מעניין להשוות איך נתפס המנהג החדש הזה בספרים שונים.

[גביר]

על אופיה העממי של ההילולא במירון, בתקופה שבה נכתבו הדברים, ועל הבעיתיות שהיתה כרוכה באופי זה -
הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת, ה, לה. בסוף הסימן.