אם מותר להכנס כך אפשר שאין מקום להתחסד ולבטל מצות תפילין (ולהכנס לפלוגתא של חיוב ברכה כשחוזר ולובש).
פרק ו
בענין כניסה לאמבטי' ובית הכסא
לענין להכנס לאמבטיה או לבית כסא והוא לבוש בתפילין להוציא דבר מה וכדומה, הנה בענין האמבטיאות שלנו כבר העלו האחרונים דיש להקל בהם כדין בית אמצעי של מרחץ. ובבית אמצעי אין צריך לחלוץ כבסי' מ"ה ס"ב.
ומיהו אם יש באמבטי' כביסה מלוכלכה בתוך המים דהוי אז כמשרה ולכובסים, לכאורה יש להחמיר שלא להכנס, כדאיתא במסכת תפילין וז"ל: הנכנס לבורסקי למשרה ולכובסים חולץ את תפיליו, והוא מהספרי פרשת תצא סי' רנ"ח, וצ"ע שלא הביאו זה הפוסקים. מיהו בפירוש תפלה של יד (פירוש על מסכת תפילין להגרח"ק שליט"א) בעמוד קא כותב שם דהאיסור הוא משום שיש להם אז שם ריח רע, ומשמע דאם אין ריח רע ואין המקום שם קבוע לכביסה רק מדי פעם בפעם, אפשר דמותר אף בשעה שיש שם כביסה וצ"ע.
ולענין בית הכסא הנה מדברי המחבר בסי' מ"ג ס"ה, שכתב דאם רוצה להכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו חולצן וכו', והרמ"א כתב עליו די"א אפי' בלא צרכיו וטוב להחמיר, משמע דס"ל להרמ"א, דהמחבר כן מתיר, ואף הרמ"א לא כתב אלא טוב להחמיר, וע"ע בערוה"ש אות י"א וצ"ע. ואף שהמ"א שם בס"ק ט', הביאו המ"ב בסקי"ט, כתב, דאסור מעיקר הדין, מ"מ חוץ מאשר שכתב המ"ב שם בשם איזה פוסקים, דמדברי הרא"ש ורב האי לא משמע הכי להחמיר (אמנם לא הבנתי מ"ש מדברי רב האי דהא כל האוסר הוא רב האי גאון). עוד זאת, כיון שביכ"ס שלנו הם בספק פרסאי כמו שמבואר בחזו"א או"ח סי' י"ז אות ד', ובמאסף לכל המחנות סי' מ"ג אות ה', ובאות חיים שם, ובפרסאי אין איסור כניסה לתוכם דאפי' להתפלל ולקרות שם מותר כדבסי' פ"ג ס"ד, לכן הוי כאן ס"ס לקולא. וגם המאירי כתב, בית הכסא קבוע עצמו מותר לעבור בו לפי דרכו ותפיליו בראשו, לא אסרו ליכנס בו להשתין מים אלא מגזירה שמא יפנה בהם, הרי דהתיר להדיא הכניסה, וכ"ה באו"ז סי' תקפ"ו, ומה שרצה הבאה"ל בד"ה ואוחזן, לחלק בין עובר לקובע עצמו, לא משמע כן מסתימת דבריהם בהם. ובב"י כתב משם ס"ה דגם התוספות ס"ל להתיר בזה וכ"כ רבינו ירוחם בשם התוספות.
וע"ע בכל זה בספר בית ברוך על החיי"א ח"א (להג"מ רב"י זילבר שליט"א) במילואים לכלל י"ד, שהתיר ג"כ כה"ג, והביא דכן מבואר להדיא בחי' הרא"ה על ברכות, דבהנחת תפילין לא מיתסר כל היכא דליכא בהו צואה עיי"ש.
ופשוט דכל מה דמצרפינן היתר דפרסאי ודברי הרא"ה, הוא דוקא שהצואה ירדה כבר ואינה עומדת בקערה, אם כי להמתירים בסתם להכנס לקבוע מותר אף שהצואה שם עדיין.
אמנם עיין באמרי נועם להגר"א בסוגיין דדעתו ג"כ לאסור אף הכניסה וכדעת המג"א אמנם כבר נתבאר דנידון דידן קיל מקבוע בעלמא.
עוד כתב בבית ברוך שם, דנראה דכל מאי דשרינן הכניסה או להשתין בהם בעראי זהו הכלל כשהם מכוסים אבל לא במגולים עיי"ש, אמנם מדברי הרב תפלה של ראש (פירוש על מסכת תפילין להגרח"ק שליט"א בעמוד ק' ד"ה הנכנס) משמע, דאף שהם בגלוי מותר להשתין בהם עיי"ש.
ולענין להשתין בתפילין כשהם בראשו, ובידו, בביהכ"ס עראי נפסק בשו"ע ס"א ככל הני רבוותא המתירים. וכ"ד הרמ"א בדר"מ אות א', וכן דעת הגר"א במע"ר אות כ"ד, ודיעה שניה שם ס"ל שאסור, וכתב מרן דיש לחוש לדבריו, ופשוט היינו היכא דאפשר, כגון שהוא במקום שיכול לפושטן, אבל בלאו הכי העיקר כדיעה ראשונה. ולענין אם צריכים הם להיות מכוסים כתבנו לעיל.
פרק ז
מה נקרא ביהכ"ס עראי
א
ובגדר ביהכ"ס עראי, כתב המ"ב בסקט"ו בשם הפמ"ג בא"א אות ז', וכ"ה בלבוש סעיף ג', דאפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין לעראי יחשב. וכ"ה באו"ז סי' תקפ"ו, קטנים קרי ביהכ"ס עראי, וגדולים קרי קבוע, ומשמע דאפי' המיוחד לקטנים קרי עראי. ולפי"ז העלה בבאה"ל שם ד"ה בה"כ, דאפילו אם הוא מקום קבוע ומסריח שם מפני מי רגלים ג"כ י"ל דשרי עיי"ש. ועפי"ז מה שנהוג כהיום שיש בתי כסאות מיוחדים רק לקטנים ואי אפשר לפנות שם מותר להכנס שם להשתין דכ"ז נקרא ביהכ"ס עראי. ונראה דאף אם הוא בית גדול המחולק לקיטונות קיטונות, יש קיטון גם לגדולים ויש רק לקטנים מותר להשתין במקום המיוחד רק לקטנים ולא חיישינן במה שיש שם גם שאר מקומות לגדולים.
ולכאורה מאי עדיף מקום זה ממשרה וכובסים דאסרינן, ובתפלה של ראש הקשה משם, על הפוסקים המתירים להכנס בקבוע שלא לעשות צרכיו, וזה יש להקשות גם בקשר לדין זה דנד"ד, ובבית ברוך שם כתב דלדעת המג"א שאסר להכנס בקבוע אפילו שלא לפנות דהוי כמרחץ, ה"ה בנידון זה יאסר, ולמעשה כתב שם אח"כ להתיר, מדברי חדושי הרא"ה הנ"ל, שכתב, דלא מיתסר כל היכא דליכא בהו צואה.
ונראה, דכיון שאף לקבוע יש מתירין להכנס שלא לפנות, לא גרע מקום זה מקבוע, והגם שגם בזה יש ספק לדונו כדמיון פרסאי מדאין המי רגלים נשארים שם (אלא שבפרסאי אסור אף להשתין מדעלול לפנות שם משא"כ בזה] ולכן מותר להכנס שם לעשות קטנים. מיהו אם יכול לעשות הקטנים בחצר או כדומה או אפילו באיזה קערה בחדר אחר עדיף טפי.
ב
וצ"ע לדינא למעשה, אם הוא נמצא באיזה מקום שאין יכול לפשוט שם תפיליו בשום פנים ואופן, ואין שם אלא רק ביהכ"ס רגיל שאפשר גם לפנות שם, והוא צריך לנקביו הקטנים, אם אין להקל בזה בשעת הדחק גדול, ולהתיר להשתין שם, ולחלק ולומר, דהא דאסרו להשתין בקבוע גזירה שמא יבוא לפנות שם, הוא דוקא במשתין מיושב, דכן היה דרכם בקבוע להשתין מיושב כמבואר בכ"מ, וכ"ה להדיא ברמ"א בסעיף א', שבקבוע מסתמא משתין מיושב, ומשום הכי יש לחוש שיבוא גם לפנות, כיון דהוא במצב של אפשרות של הטלת גדולים, אבל במשתין מעומד, כל כי האי גוונא אולי לא גזרינן שיתיישב ויבוא לפנות לגדולים, דאדהכי מידכר דכיר, ובאמת קצת משמע כן בדברי המג"א בסק"ב, ובפרט לפי מה שביארו הלב"ש שם. אך הפרמ"ג במ"ז סק"ו וסק"ח, ובא"א סק"ב וסק"ד כתב להדיא, דאסרינן בקבוע אפילו במעומד דגזרינן שמא ישב. וכן פסק המ"ב בסק"ד להדיא. וכ"ה משמעות המג"א בסק"ז שכתב, הא דאמרינן דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין רגילות לפנות שם, ומשמע דאם המקום רגיל לפנות שם אסור אפילו במעומד. ולכאורה כן הוא משמעות לשון השו"ע בסעיף א' במ"ש, אלא חולצן ברחוק ד"א ונותנם לחבירו, כפי מה שביארוהו האחרונים דמיירי בקבוע, עיין במג"א סק"ד ובט"ז סק"ג ובחדושי הגהות בטור אות א', ולא קאמר דישתין בהם מעומד, ומשמע מזה דאסור, אלא שאין זו ראיה גדולה דאם כן נאמר גם שלהכניסו אז בכלי אחד יהיה אסור, ובזה אין סברא לאסור. אלא אם רוצה לחלצן ולא להכניסן קאמר ודו"ק. וא"כ אולי בשעת הדחק גדול אפשר להקל בזה, דאינו אלא גזירה דרבנן, ודהיינו אם נסמוך על הפוסקים המתירים כניסה גרידא בקבוע. [א"ה ובכ"ז יל"ע ג"כ אי בגוונא שמשאיר הדלת פתוח להיכירא אי ג"כ הוי בכלל לא פלוג וכלא חדא גזירה שיבוא להטיל צרכיו או לאו].
ואם יש שם איזה קערה אחרת חוץ מקערת ביהכ"ס בודאי קיל טובא להטיל מים באותה קערה, דבה אי אפשר לפנות, ואולי לא משגחינן במה שבאותו חדר יש מקום גם לפנות אפילו אם נאסור שם במקום שאפשר לפנות, להשתין מעומד, מ"מ בקערה אחרת זה כבר דרגא אחת יותר לקולא. וצ"ע בכל זה לדינא.
נראה דאם עומד חוץ לכתלי ביהכ"ס ומשתין משם לתוך ביהכ"ס קבוע דשרי, דבזה בודאי לא גזרינן וגם אית ליה היכירא וצ"ע. ועי' בכעי"ז במ"ב סי' של"ח סקי"ז.
ג
נראה דהפושט תפיליו להכנס לביהכ"ס, דביציאתו לאחר שיטול ידיו ילבש מקדם התפילין ואח"כ יברך אשר יצר דוגמת מה שמצינו כה"ג בברהמ"ז שלובש ואח"כ מברך ברהמ"ז.
ולענין ברכה נראה, דבפשט התפילין להכנס לביהכ"ס ולחזור וללובשן מיד שצריך לברך כמ"ש המ"ב בסי' כ"ה סקמ"ז, ובבאה"ל שם בד"ה וי"א, מ"מ אין לברך אלא דוקא אם עשה צרכיו הגדולים בין בקבוע או בארעי, או שהשתין בקבוע ולפי מה שהסתפקנו למעלה יש להחמיר דוקא בהשתין מיושב בקבוע ולא מעומד, ובכל שאר האופנים לא יברך. ובפרט שבכל ספק מצרפינן דעת המג"א בסקכ"ב דאין לברך בחליצה לביהכ"ס, וספק ברכה להקל. ובבאה"ל ד"ה והכי סי' כ"ז סעי' י"ב כתב בעצמו דבהשתין בחצר אינו מברך שנית.
