גמילות חסדים: מצוה חיובית או קיומית

[ונתנו ידידים]

האם כשאיקלע לאדם מצות גמילות חסדים (בגופו - לא צדקה) הוא מחויב בכך או שזה מצוה קיומית.
במשנה (פאה א א) איתא ואלו דברים שאין להם שיעור.... וגמילות חסדים. השאלה הוא אם אין לו שיעור הוא למעלה וכמו שאמר הירושלמי על משנה זו דהנ"מ גמ"ח בגופו אבל בממונו יש לו שיעור אל יבזבז יותר מחומש ומבואר דגמ"ח אין לו שיעור למעלה, או שגם למטה אין לו שיעור ואין אדם מחויב לעשות גמ"ח.

מעשה שהיה שאדם שח לי על איזה גמ"ח שאיקלע לידו ושאין לו כח לזה ומרגיש גם שמנצלים אותו (כי עסק בכך בעבר), ואני לתומי אמרתי לו שאדם צריך ללמוד לומר גם לא כי אם אינו יודע לומר לא אינו יכול לומר כן, והלה אמר לי מה זאת אומרת והרי מצוה בא לידו ומחויב אני בו וכי למצות אחרות גם אומר שאין לי כח וכי לצרכי עצמו לא אטרח יותר מכחי.

וזה עורר בי שאלה זו הרי במצות סוכה או כל מצוה חיובית אחרת אין מנוס לאדם ואינו יכול למנוע מעצמו מחמת טרחה יתירה וכדו' ומאי שנא מצות גמילות חסדים או דלמא אינו מחויב בדבר ואינו אלא מצוה קיומית.
(איני מדבר על מי שבאמת אינו יכול אלא על טרחה או אי נעימות שאינו מעוניין בו!)

[צופה_ומביט]

כפתח לסוגיה ובלי לעיין:
מצוה זו בתרי"ג היא "ואהבת לרעך כמוך" (רמבם אבל יד, א).
ובגדר מצוה זו י"א שהוא הוא מה שאמר הלל, שלא לעשות לרעך מה שאינך מעוניין שיעשו לך. ולעשות לרעך מה שאתה מעוניין שיעשו לך.
לפי זה, אם האדם [הגון] עצמו לא מעוניין שיטרחו עבורו על חשבון הטורֵח באופן המציק/מזיק לו או מנצל אותו וכיו"ב - א"כ אינו מחויב לעשות כן עבור אחרים.
כללו של דבר: בכל אופן שבו הוא מבין ומוותר ואף אינו רוצה לקבל עזרה מאחרים - הוא אינו חייב בו כלפי אחרים.
וכמדומני כבר דנו בזה מצד ההבדלים שיש בזה בין בני אדם שונים במידת אופיים ורגישותם וכיו"ב, לפי מה נדון והאם תלוי בכל אדם בפני עצמו.

[ונתנו ידידים]

כפתח לסוגיה ובלי לעיין:
מצוה זו בתרי"ג היא "ואהבת לרעך כמוך" (רמבם אבל יד, א).
ובגדר מצוה זו י"א שהוא הוא מה שאמר הלל, שלא לעשות לרעך מה שאינך מעוניין שיעשו לך. ולעשות לרעך מה שאתה מעוניין שיעשו לך.
לפי זה, אם האדם [הגון] עצמו לא מעוניין שיטרחו עבורו על חשבון הטורֵח באופן המציק/מזיק לו או מנצל אותו וכיו"ב - א"כ אינו מחויב לעשות כן עבור אחרים.
כללו של דבר: בכל אופן שבו הוא מבין ומוותר ואף אינו רוצה לקבל עזרה מאחרים - הוא אינו חייב בו כלפי אחרים.
וכמדומני כבר דנו בזה מצד ההבדלים שיש בזה בין בני אדם שונים במידת אופיים ורגישותם וכיו"ב, לפי מה נדון והאם תלוי בכל אדם בפני עצמו.

חשבתי על סברא זו, זה סברא קצת מורכבת ולא ברור לי שאפשר למדוד את המצוה בצורה זאת (קשה לי לבטא את עצמי עכשיו אבל בטוחני בך שאתה מבין אותי).
ועי' בסה"מ מצ' ח שהרמב"ם למד את המצוה מוהלכת בדרכיו ואם כן ליכא סברא זו. ועי' רמב"ם ורמב"ן בשורש א וב' שהאריכו בזה מהיכן נלמד המצוה וצ"ע. ואולי ואהבת הוא מצוה על גוף המעשה משא"כ והלכת הוא מצוה כללית שידמה אליו ומצד זה אינה חיובית כלל רק מצד ואהבת ושם יש את ההגבלה שלך וצריך לי עיון רב בזה ואין הדבריים ברורים אצלי.

[צופה_ומביט]

אכן, והכרתי את המ"מ, וכתבתי רק פתחא להאי סוגיא.
כמה נקודות בס"ד:
א. לגבי והלכת בדרכיו להעיר שאת פרטי מצוה זו למעשה כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרקים א-ב, ושם להדיא שלא יהיה פזרן יותר מדי אלא נדיב, והיינו דרך הבינונית הממוצעת בכל מידה. ולכאורה פשוט שבמידת הנדיבות הממוצעת לא כלול לרמוס עצמו ולהזיק לעצמו ולבטל את חשבונותיו עבור השני.
ב. גם את המ"ע ואהבת כתב הרמב"ם שם בפרק ו, וגדר את גדרה: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".
ג. לגבי הסתירה בין מקור מוהלכת בדרכיו לבין ואהבת, בפשטות אלה שני חיובים שונים: והלכת בדרכיו כלפי עצמו, תיקון מידותיו שלו [ופוק חזי שבמצוה זו כלולה שמירת הבריאות, כי היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא], ואהבת לרעך כלפי חברו.
ד. לחדד את מה שכתבתם שאי מצד והלכת בדרכיו ליכא סברא זו: היה מקום לומר שכל שכן שיש לסברא זו, שהרי הקב"ה אינסוף וכל יכול ושום הטבה שלו לא באה על חשבונו ולא מציקה לו או מנצלת אותו, וא"כ אדרבה, מצד והלכת בדרכיו אין להוציא חיוב להיטיב שלא באופן זה. אמנם אחרי שרואים את התומר דבורה פרק א משתנה המבט בזה ויש לדון מאד.

[ונתנו ידידים]

ודפח"ח

[צופה_ומביט]

למעשה, גם בלי התומר דבורה. כתב הרמב"ם במ"ע ח: "שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת". ופשוט, שהרי אי אפשר באמת להידמות לו ולאינסופיותו וכל יכלתו וכו'.
וממילא כלול בזה שאין להתחשב במה שאצלנו ההטבה באה בהכרח במשהו על חשבוננו ואצלו יתברך לא. שהרי אצלו יתברך לא נחסר כלום לעולם, והוא תמיד בתכלית השלימות, עצם השלימות. ואצלנו הרי בכל הטבה לשני בהכרח אני מחסר מעצמי משהו, ממון או זמן או כוח. עכ"פ לשעתו. ואם היינו מתחשבים בהפרש זה שבינינו לבינו ותובעים שיהיה "בדרכיו" ממש - א"כ לא היינו מיטיבים לעולם בכלום, ובטלה כל משמעות מצוה זו. אלא בהכרח שגם הפרש זה בכלל "כפי היכולת", דחילוקים שיש בזה בינינו לבינו מחמת עצם מה שאנו נבראים והוא בורא ואנו איננו הוא - אין להתחשב בהם.

וגם בזה יש לדון שוב לאור הנ"ל שוהלכת בדרכיו כלל אינו מצוה על הטבה וגמ"ח וצדקה, אלא על המידות הפנימיות של האדם: היה רחום, היה חנון, היה חסיד, היה קדוש. שדבר זה כשלעצמו לא מחסר מהאדם כלום בלא"ה [אא"כ נדבר על המאמץ שיש בעבודה על כך, או מה שהוא טרוד ולבו כואב במחשבה על צרת הזולת].
אמנם קשה לומר שיש מציאות להיות חנון ולהיקרא חנון בלי לחנון בפועל, וכן רחום, וכן חסיד, וכן קדוש. וא"כ לכאורה בהכרח כלולים גם במצוה זו הנהגה ומעשים בפועל.

ויש לעיין בזה היטב ברמב"ם הלכות דעות סופ"א:
ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
ע"כ.
מצד אחד משמע שהעיקר הוא עצם המידות [ונקראות אצל הרמב"ם "דעות", ועכ"פ לא "מעשים"], והמעשים הם כדי להתרגל במידות אלה ולקנותן. ומצד שני דרך ה' שהלך בה אברהם היא "לעשות צדקה ומשפט". וגם עצם הדרכים לפחות בחלקן כוללות בהכרח הנהגה מעשית, כמו פזרן נדיב וכילי, ויל"ע.

ובגמרא סוטה יד, א [על פסוק שנכפלה בו מצוה זו בלשון אחר, כמש"כ הרמב"ם שם מ"ע ח] להדיא על מעשים של הטבה בפועל:
"אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים".

[ונתנו ידידים]

כפתח לסוגיה ובלי לעיין:
מצוה זו בתרי"ג היא "ואהבת לרעך כמוך" (רמבם אבל יד, א).
ובגדר מצוה זו י"א שהוא הוא מה שאמר הלל, שלא לעשות לרעך מה שאינך מעוניין שיעשו לך. ולעשות לרעך מה שאתה מעוניין שיעשו לך.
לפי זה, אם האדם [הגון] עצמו לא מעוניין שיטרחו עבורו על חשבון הטורֵח באופן המציק/מזיק לו או מנצל אותו וכיו"ב - א"כ אינו מחויב לעשות כן עבור אחרים.
כללו של דבר: בכל אופן שבו הוא מבין ומוותר ואף אינו רוצה לקבל עזרה מאחרים - הוא אינו חייב בו כלפי אחרים.
וכמדומני כבר דנו בזה מצד ההבדלים שיש בזה בין בני אדם שונים במידת אופיים ורגישותם וכיו"ב, לפי מה נדון והאם תלוי בכל אדם בפני עצמו.

מצאתי הערה אחת בכתובים אצלי ולכאורה הוא פירכא על סברא זו.
ב"מ ל:
דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אמר מר ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה בה זו קבורה היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו .
ומבואר דמכח פסוק זו מחויב בביקור חולים אפי' אם מסתכן שנוטל א' משישים בחוליו, וכן מחויב בקבורת המת אפי' אם אינו לפי כבודו.
והרמב"ם בשרש ב' כתב דכל הדברים שבדרשא זו נכלל בואהבת לרעך כמוך, ואם נימא כסברא הנ"ל הרי לכאורה לא היה רוצה שחבירו יטריח עצמו בשבילו שלא לפי כבודו, וכן לא היה רוצה שחבירו יחלה בשבילו.