מסכת שבועות - הערות בגמרא ורש"י

[שמואל דוד]

לדברי כבודו, כ"מ שאינו משתמע לשני פנים דהוא בניחותא אין צורך לרש"י ז"ל לפרשו.

בכמה כת״י הגירסא ״דתניא״ ואולי כ״ה הגירסא לפני רש״י, ועיין רבינו חננאל.

[HaimL]

דף ט"ו ריש ע"א
וכן תעשו לדורות מתיב רבא אכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן במכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי ונימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא (במדבר ז, א) וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או בעבודה אמר רב פפא אמר קרא (במדבר ד, יב) אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות השתא דכתב רחמנא אשר ישרתו אותם למה לי אי לא כתב רחמנא אותם הוה אמינא הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו מיעט רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה:
ובתוספות שם,
לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות:
---
וקצת תימה, דהא עד השתא לא ידע מילתיה דרב פפא, דהכתוב תלאן בשירות, וס"ל דאה"נ דעבודתן מחנכתן לדורות, מ"מ אם נמשחו כבר קדשו להיות כלי שרת, ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה. ורק אחרי שידע דהכתוב תלאן בשירות, היינו דלדורות לא סגי לקדשן לכלי שרת בלא עבודה, ס"ד דליבעי גם משיחה מוכן תעשו וגם עבודה מאשר ישרתו דהכתוב תלאן בשירות.

[י. אברהם]

ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה

הא גופא שואל תוס' למה פשיטא לי' דאו במשיחה או בעבודה, הו"ל למימר דבעינן שניהם.
עי' תוס' הרא"ש דמבואר כן דהקו' אינו דהו"ל להגמ' להקשות קושיא נוספת, אלא למה מק' ואימא לדורות או במשיחה או בעבודה הו"ל להקשות דבעינן שניהם.

[HaimL]

ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה

הא גופא שואל תוס' למה פשיטא לי' דאו במשיחה או בעבודה, הו"ל למימר דבעינן שניהם.
עי' תוס' הרא"ש דמבואר כן דהקו' אינו דהו"ל להגמ' להקשות קושיא נוספת, אלא למה מק' ואימא לדורות או במשיחה או בעבודה הו"ל להקשות דבעינן שניהם.

זה מבואר מלשון התוספות עצמו. אבל מקמי דאסיק אדעתיה מילתא דר"פ, מה הסברא דליבעי גם משיחה וגם עבודה, דעד השתא לא ידע דהכתוב תלאן בשירות, אלא רק שאם רצה יחנכם בשירות, ואם רצה לקדשן במשיחה ש"ד, דהא כתיב וכן תעשו, ולא אתי אותם אלא לומר שאין חובה לקדשם במשיחה, דאותם דווקא במשיחה ואין לדורות דווקא במשיחה.

[HaimL]

שבועות ט"ו ע"א,
מי איכא חשיבותא קמי שמיא והתניא נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח בעולת העוף (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח במנחה (ויקרא ב, ב) אשה ריח ניחח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים
---
ותמוה, דחיובא איכא להדר עד שליש במצווה. וא"ת דלא ה"ל להתפאר בזה (ראה לשון התוספות ז"ל), כיוון דהוא חיוב להדר עד שליש, הא איכא זה א-לי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות. וא"ת דאף הוא חיוב, ולא ה"ל להתפאר בזה, י"ל דאתא לאשמעינן דאע"פ שקרבים על המזבח ול"ש בזה התנאה במצוות, קמ"ל דאיכא משום זה א-לי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות.

[HaimL]

הערה מזערית, בדף ט"ו ריש ע"א, ברש"י ז"ל,
שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן:
וציינו במסורת הש"ס שבדפוס וילנא, דשייך למתניתין.
ול"נ דשמא טעו המדפיסים, דאי"ז דיבור חדש, אלא המשך ד"ה וכן תעשו, דפירש"י דקרא יתירא למידרש אתא לדורות במלך ונביא וכ"ג וכו', אבל שתי תודות לאו מהתם ילפינן, דלא כתיב לחמי תודה בחנוכת המשכן, ופירש"י דמנחמיה גמרינן להו. ורגליים לדבר, כיוון דכבר איכא ד"ה ובשתי תודות אמתניתין, ואם שייכו להדדי, יש לגרוס ברש"י ז"ל שהוא דיבור אחד, ולהטיל וי"ו אחר תיבת סביב, ומנחמיה בן חכליה גמרינן.

[HaimL]

ט"ז ע"ב, בסוגיא דהשתחווה או שהה כדי השתחוואה.

היכי דמי השתחואה דאית בה שהייה והיכי דמי השתחואה דלית בה שהייה דלית בה שהייה זו כריעה בעלמא היא דאית בה שהייה פישוט ידים ורגלים וכמה שיעור שהייה פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו רבי שמעון בן פזי ואמרי לה ר"ש בן פזי וחד דעימיה ומנו ר' יצחק בר נחמני ואמרי לה ר"ש בר נחמני חד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר בכמויכרעו לסיפא (דברי הימים ב ז, ג) וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו
---
וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה. ושמא הא אתא לאשמעינן, דהשתחוואה בפישוט יו"ר פחות משיעור לא מקרי השתחוואה, ורק כריעה מקרי השתחוואה גם בפחות מכשיעור, ולכן אם השתחווה כלפי פנים פחות מכשיעור פטור, דלא מקרי השתחוואה כלל, ורק אם כרע כלפי פנים פחות משיעור חייב, אבל כרע כלפי חוץ פחות מכשיעור פטור. ועוד היכי ילפינן מקרא דדה"י על שיעור השתחוואה. הא כתיב התם ויכרעו וישתחוו, ומשמע דאיכא שיעורא לכריעה, והיה צ"ל דשיעורה כמויכרעו ועד לוישתחוו. וא"ת דכריעה תחילת השתחוואה היא, א"כ לעולם לא יהיה חייב המשתחווה בפישוט יו"ר היכא דלא כרע תחילה, כגון שנעץ ידיו בארץ, והשליך רגליו לאחוריו והשתחווה בפישוט יו"ר, דלא קדמה כריעה להשתחוואה, ולעולם יהיה פטור בכה"ג.

[י. אברהם]

בדף ט"ו ריש ע"א, ברש"י ז"ל,
שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן: וציינו במסורת הש"ס שבדפוס וילנא, דשייך למתניתין.
ול"נ דשמא טעו המדפיסים, דאי"ז דיבור חדש, אלא המשך ד"ה וכן תעשו, דפירש"י דקרא יתירא למידרש אתא לדורות במלך ונביא וכ"ג וכו', אבל שתי תודות לאו מהתם ילפינן, דלא כתיב לחמי תודה בחנוכת המשכן, ופירש"י דמנחמיה גמרינן להו. ורגליים לדבר, כיוון דכבר איכא ד"ה ובשתי תודות אמתניתין, ואם שייכו להדדי, יש לגרוס ברש"י ז"ל שהוא דיבור אחד, ולהטיל וי"ו אחר תיבת סביב, ומנחמיה בן חכליה גמרינן.

כ"כ בהג' רש"ש, ובהגהות וציונים בעוז והדר כתבו שבדפו"ר הוא דיבור אחד.

[י. אברהם]

וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה.

בדקדוקי סופרים הביא מכת"י מינכען דליתא לתיבות בעלמא היא.

גם כריעה יש בה השתחויה, עי' בר"י מגאש

כריעה.PNG (43.85 KiB) נצפה 1739 פעמים

[י. אברהם]

יד.

במשנה ושתי תודות. ברמב"ם ובי"ד עושין שתי תודות. ובדרך חכמה כתב דהיינו שא' יתנדב ב' תודות, דמבואר בזבחים ה. דתודה ליתא בציבור ע"ש.
אך אין זה פשטות ל' הרמב"ם, ולא ידעתי למה ב"ד אינם יכולין להביא תודה, ואע"ג דלא מצינו דכוותיה, וכי מצינו תודה נשרפת, אלא שאני הכא.

[תלמיד-חכמים]

וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה.

בדקדוקי סופרים הביא מכת"י מינכען דליתא לתיבות בעלמא היא.

גם כריעה יש בה השתחויה, עי' בר"י מגאש

כריעה.PNG

ועי' בספר המספיק לראב"ם דנה עמ' 122 ואילך שהוכיח מגמ' זו שכריעה יש בה השתחויה, והביא שם לשון התלמוד בלא המילים בעלמא היא.

[י. אברהם]

ועי' בספר המספיק לראב"ם דנה עמ' 122

ובמהד' תש"פ עמ' 130

[HaimL]

יח סוף ע"א ותחילת ע"ב,
אמר ליה אביי לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב והכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה אמר ליה רבה בר חנן לאביי אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ואנן במקדש תנן אלא משום דלא דמי ארוכה דהכא קצרה דהתם וארוכה דהתם קצרה דהכא
---
וא"מ לי, דמאי דיוקא מדלא תנן קצרה וארוכה בנידה, דבמקדש תנן קצרה וארוכה, דקאי אדרך יציאתו, כדפירש"י ז"ל,
או שבא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:
---
אבל בנידה הוא רק לשון המושאל, קצרה וארוכה, דקאי אזמן פרישתו ואמאי ה"ל למתני דווקא בלשון זו שאינו מבורר. וא"ת דה"ל למתני הכי משום לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, וה"ל למתני ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש בקצרה חייב בארוכה פטור, אכתי לא סגי בלא טעמא, דלא ידעינן כמה הוא שיעור קצרה ושיעור ארוכה, אי לאו דתנן מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, דמינה ידעינן דארוכה היא שפורש באבר מת, וא"כ צריך התנא להאריך בלשונו, ולא מהני אי תני ליה בלשון ארוכה וקצרה.

[HaimL]

י"ט ע"ב,
הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל חזר והלך בשני ונכנס חייב ורבי שמעון פוטר ואמאי חייב ספק ידיעה הוא אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וכו' בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי ולא בכל התורה כולה עשו דכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו ידיעה מעלייתא בעינן
---
ותמוה לי, דמי סני ליה למימר אר"י כאן עשה הכתוב, דלשון כאן עשו משמע דהוא דין דרבנן, ופשיטא דפליגי בדאורייתא. ושמא יש לגרוס באמת כאן עשאו הכתוב לספק ידיעה כידיעה ואשתמיטא למעתיקים וקאי אנוסחתא דידן, כאן עשו ספק ידיעה כידיעה, דאל"כ, א"מ הלשון.

[HaimL]

כ' ע"ב,
ומאי דבר אחד הן דבדיבור אחד נאמרו כדתניא (שמות כ, ז) זכור (דברים ה, יא) ושמור בדיבור אחד נאמרו וכו' בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה וכו' אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה אלא כשם שלוקה על שוא כך לוקה נמי על שקר וכו'
ופירש"י ז"ל,
ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' - להכי קאמר אחת הן לענין מלקות:
---
ותמוה לי, דלשון אלא משמע דהדר ביה מתירוצא קמא דבדיבור אחד נאמרו, וא"מ, דהא לא הדר ביה המקשן אלא מכוח הקושיא דבשלמא בזכור ושמור ילפינן חיובא דנשי מהיקשא דרב אדא בר אהבה, אבל הכא למאי הלכתא הקישן הכתוב לשווא ושקר. והרי תשובתו בצידו, דהקישן הכתוב לומר שלוקים על השווא כשם שלוקים על השקר, ואם נגרוס בלי תיבת אלא, אז הכול א"ש, דבאמת ילפינן דבדיבור אחד נאמרו ולהיקשא דמלקות בשווא כמו בשקר, ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

[י. אברהם]

ואם נגרוס בלי תיבת אלא וכו' ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

תוס' לקמן כא. מפרשים כדבריך דרק התם הוא דהדר בי', אך הריטב"א מביא משמי' דרש"י דגורס אלא, וכן בר"י מיגאש מפרש דכבר הכא הדר בי' ממאי דקאמר בדיבור א' נאמרו. ולענין גוף קושייתך לא ידענא.

[י. אברהם]

ואם נגרוס בלי תיבת אלא וכו' ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

תוס' לקמן כא. מפרשים כדבריך דרק התם הוא דהדר בי', אך הריטב"א מביא משמי' דרש"י דגורס אלא, וכן בר"י מיגאש מפרש דכבר הכא הדר בי' ממאי דקאמר בדיבור א' נאמרו. ולענין גוף קושייתך לא ידענא.

[HaimL]

כ"א סוף ע"ב וכ"ב ריש ע"א,
והרי עפר אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית כי קאמרינן במידי דבר אכילה קאמרינן
---
ותמוה לי, דע"כ הא דבעי רבא הוא אליבא דרבנן, דלר"ע חייב באוכל כ"ש, וא"כ ע"כ הא דבעי רבא באוכל עפר הוא אף למ"ד בכל איסור שבתורה, ובנשבע סתם שלא יאכל, שאין אכילה פחותה מכזית. וא"כ ע"כ הוא משום דיש צד לומר דשאני עפר דל"ש בו אכילה, ומשו"ה הנשבע סתם אין כוונתו לאכילה כשאר אכילות בעלמא, אלא אף האוכל בכ"ש. וא"כ היכי אסיק אדעתיה המקשן דתקשי ליה אדרבנן דר"ע דא"ל היכן מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב.

[HaimL]

כ"ד ע"ב,
ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים פשיטא מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל:
---
ותמוה לי, דהא כבר שמעינן לה דרב ושמואל ורבי יוחנן אמרי בכולל דברים האסורים עם דברים המותרים, והא לא אצטריך לאשמועינן. אבל חידושא דרבא הוא דה"א דכי אמרינן איסור כולל הבא מעצמו, כגון דאמר שבועה נבילות ושחוטות, דעד השתא אסור משום נבילה, ופטור מן הקרבן, והשתא אסור נמי משום שבועה וחייב בעולה ויורד, אבל במילתיה דרבא, עד השתא נמי אסור בתאנים משום שבועה, והשתא דכולל תאנים עם הענבים, אינו מחדש באיסורו כלום על התאנים, וה"א דלא תחול השבועה השנייה לחייבו שתיים על התאנים קמ"ל רבא דחלה וחייב שתיים, ואמאי אמרינן דחידושא הוא בעיקר הדין דאיסור הבא מעצמו, דכבר שמעינן ליה מרבנן קדמאי.

[HaimL]

כ"ה ע"א,
שאישן ושלא אישן:

איני והא"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג':
---
וקצת תימה, דהיכי תיחול שבועה בנשבע סתם, דמשמע שלא יישן לעולם, וזה אינו, דסופו להיאנס בשינה. וא"ת דמשמעות דבריו שלא יעלה על משכבו ויישן, ה"נ המפרש ג"י משמעות דבריו שלא יעלה על משכבו ג"י, וזה ודאי אינו שבועת שווא, אלא ע"כ משמעות דבריו שלא יישן כלל, וה"נ הנשבע סתם שלא יישן כלל, דמשמע לעולם, ה"ל שווא משום דסופו להיאנס בשינה, ופשיטא דבאונס גמור ליכא לא מלקות ולא קרבן. וא"ת דבנשבע סתם צריך לדחוק א"ע שלא יישן, ואם התרו בו אל תישן ולא דחק א"ע, או שטעה וחשב שמותר לו לישון, נראה דזה אינו, דהא אם לא דחק עצמו אכתי לא ישן מעצמו, רק שלא דחק א"ע שלא לישון. וגם א"ת דזה מקרי שעבר על שבועתו, מ"מ אי מצי לדחוק א"ע עד ג"י, טפי לא מצי, וסופו להיאנס בשינה, ואי אמרינן א"א לצמצם, מנא ידעינן שנאנס בשינה קודם שיעברו ג"י שלמים מעל"ע.

[י. אברהם]

כ"ה ע"א,
וקצת תימה, דהיכי תיחול שבועה בנשבע סתם, דמשמע שלא יישן לעולם, וזה אינו, דסופו להיאנס בשינה.

עי' ברשב"א "דמסתמא על כל מה שאפשר לעמוד בלא שינה נשבע". ובר"ח מבואר דמפרש שהגמ' מוקים שאמר להדיא פחות מג', וכן משמע במאירי. (ולענין אכילה הרמב"ם מדקדק תמיד לכתוב שנשבע שלא אוכל "היום").

[HaimL]

כ"ה ע"א,
וקצת תימה, דהיכי תיחול שבועה בנשבע סתם, דמשמע שלא יישן לעולם, וזה אינו, דסופו להיאנס בשינה.

עי' ברשב"א "דמסתמא על כל מה שאפשר לעמוד בלא שינה נשבע". ובר"ח מבואר דמפרש שהגמ' מוקים שאמר להדיא פחות מג', וכן משמע במאירי. (ולענין אכילה הרמב"ם מדקדק תמיד לכתוב שנשבע שלא אוכל "היום").

דברי הר"ח והמאירי ז"ל א"ש מצד פשטות הסוגיא, אבל לא לפי הלשון, אם לא שהייתה להם נוסחא אחריתי. ודברי הרשב"א ז"ל א"ש מצד הלשון, ולא מצד הפשטות, דא"כ נתת דבריך לשיעורין, דמה שיוכל פלוני לעמוד בלא שינה לא יוכל פלוני אחר לעמוד בלא שינה. ואם כוונתו לג"י מעל"ע ואכולי עלמא, א"כ הדרא קושיא לדוכתה, דאי אמרינן א"א לצמצם, מנא ידעינן אם עברו עליו ג"י מלאים ונאנס, או לא עברו עליו, ושגג או הזיד.

[HaimL]

כ"ח ע"ב,

שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת אמר ליה אישתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל
ופירש"י ז"ל,
שלא אוכל תשע ועשר - שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:

אישתבשת - דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:
---
ותמוה לי, דהא אמרינן לעיל ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים. וא"כ נימא הכי, דלבתר שאכל תשע ועבר על שבועתו הראשונה, אי לאו השבועה שלא יאכל עשר ה"ל העשירית ראשונה למניין תשע הבאות ומותר לאוכלה, כיוון דאכתי לא אכל עוד שמונה מלבדה. וא"כ כשנשבע על עשר אחרי שנשבע על תשע, ה"ל כולל דברים האסורים, היינו תשע שכבר אסר אנפשיה, עם דברים המותרים, היינו העשירית שהיה מותר בה, וצריך להיות שכן תחול השבועה על העשירית, עם התשע שכבר אסר ע"ע, ומיגו דחיילא אעשר חיילא נמי אתשע, ויהיה חייב שתיים באכל עשר.

[HaimL]

כ"ו ע"א,
ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ: מחכו עלה במערבא וכו' עד אלא לא שנא
---
ותמוה לי הא דמחכו עלה במערבא, ועל כל הסוגיא דלקמיה, דטעם בני מערבא דלא שמיע להו הך ברייתא, וקושיית אביי לרב יוסף, וגם קושיית רבינא לרב אשי, נראה דמחד טעמא אתו, דשבועת ביטוי כולל תמיד פעולה, כגון לא אעשה דבר פלוני, ולפעמים היא כוללת חפץ דבר מששא הוא, ולפעמים אינו כולל חפץ, כגון לא אישן, וטעמא דכולהו אמוראי רבי אליעזר ואביי ורבינא, הוא דא"א להיות השבועה בלא חפץ, במידי דבר מששא הוא, ולכן א"א לומר דדכיר שבועתא ואינשי חפצא, דאי אינשי חפצא אינשי לשבועתא גופה. וא"א לומר דפריש מחפצא בלא שבועתא דאי פריש מחפצא אינו פורש אלא מחמת שבועתו.
וכ"ז תמוה לי, דשפיר אפ"ל דהאדם בשבועה באה התורה למעט דאם שגג בפעולה ה"ל שגגה לעניין קרבן עו"י, אבל לא אם שגג בחפץ. כגון, דאם שכח שנשבע שלא יישן פשיטא דחייב. ואם ידע שנשבע דבר מה על פת חיטין, אבל שכח מה נשבע עליה, כגון שחשב שנשבע שלא יאכלנה אבל באמת נשבע שלא יתננה לחברו. גם זה חייב, דה"ל שגגת הפעולה. אבל אם זכור שנשבע על הפעולה, כגון דידע שנשבע שלא יאכל איזה דבר, אבל שכוח הוא על איזה דבר נשבע, בזה ה"ל גזה"כ שיהיה פטור מעו"י, דזכור את השבועה ושכוח בחפץ, וטפי שייך לומר לשון שבועה סתם על הפעולה, דהא איכא שבועות שהן רק לשון פעולה, בלי חפץ, כגון לא אישן או לא אוכל, ואם כן נוקמיה לקרא דאתא לפטור מי שזכור את הפעולה ושכוח את החפץ.

[HaimL]

ואם נאמר כאוקימתא דרב יוסף, בעלה בידו פת חיטין וכסבור שהיא פת שעורין, דהיינו שזכור את שבועתו, גם הפעולה וגם החפץ, אבל שגג בחפץ עצמו, דומיא דשגגת קודש או מקדש, כ"ש שאינו מובן מה שהקשה לו אביי, דמאי מקשה ליה דמאי דתפיס ליה בידיה העלם שבועה הוא, הא זכור את שבועתו כולה. וה"נ ללישנא בתרא, סוף סוף קרבן דקא מייתי וכו' ופירש"י ז"ל --- עלה דהאי פת - שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים:--- אכתי א"מ, דהוא גופא גזה"כ דבכה"ג שאם יודיעוהו שזאת פת חיטין יפרוש דשבועתא דכיר לה, פטור מעו"י. ורק בכה"ג שאם יזכירוהו שנשבע שלא יאכל פת חיטין יפרוש דחפצא ידע ליה, חייב בעו"י.

[HaimL]

כ"ט ע"א,
ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי
והקשו התוספות ז"ל,
כשהשביע משה את ישראל. קצת קשה מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לירא פן יעברו השבועה:
---
ולכאורה, היה אפשר לתרץ בקל, דאי לאו שבועה, ה"ל טצדקי לעבור על כה"ת וע"ז בכלל זה, ע"פ הגמרא הידועה,
(שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר
---
אבל קשה לתרץ כן, דהא בפירוש אמר רבא דקיבלוה בימי אחשורוש, ולא אמר הדור קיבלוה עלייהו בשבועה ביום מותו של משה רבנו ע"ה

[HaimL]

ל"ב ע"א,

מנלן דאכפירה בב"ד הוא דמחייבי אחוץ לב"ד לא מחייבי אמר אביי אמר קרא (ויקרא ה, א) אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א"ל רב פפא לאביי אי הכי אימא שבועה גופא בב"ד אין ושלא בבית דין לא לא ס"ד דתניא (ויקרא ה, ה) לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד:
---
ותמוה לי, דמי מכריחנו לפרש דברייתא דלאחת לחייב עכאו"א קאי אף אשבועת העדות, דילמא לא קאי אלא אשבועת ביטוי, ובשבועת העדות אין היכי תמצי שיהיה חייב עכאו"א, דבפני בי"ד חייב אחת, כטעמיה דרבי שמעון דא"י לחזור ולהודות, ומחוץ לבי"ד פטור לגמרי, כקושיא דרב פפא אטעמיה דאביי.

[HaimL]

ל"ב ע"ב,

בתוספות ד"ה ה"ל כגזלן,
מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו:
---
ויעויין במהרש"א ז"ל עה"ד. ותמוה לי, דמדבריהם ז"ל משמע דליכא חידושא בהא דא"ר אבא, רק דל"ה מיגו לפטור א"ע בדידי חטפי, מיגו דאי בעי אמר לא חטפי, כיוון דה"ל מחויב שבועה, ואינו טוען ברצון לא חטפי, ומשו"ה משלם. דהא במקו"א פליגי עלה רב ושמואל, דחזרה שבועה לה"ס ואין מוציאים מידו, ורבי אבא דמחייב שבועה בכה"ג יליף ליה מקרא שבועת השם תהיה בין שניהם, ולא בין היורשים.

[HaimL]

ל"ב ע"ב,
השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה אחד מיבעיא
ופירש"י ז"ל,
כפר האחד - והודה אחד מיבעיא. דהכופר חייב:
---
ותמוה לי, דא"ה לא ה"ל למקשן למימר הראשון חייב והשני פטור, אלא הראשון חייב ותו לא, קצת משמע דעיקר קושייתו היא אמאי דפטור השני. ועוד, דאי במסקנה החידוש הוא בפטור השני, לא הל"ל לתנא למתני אלא השני פטור, הראשון חייב ל"ל, אבל איכ"ל דאגב גררא נקטיה.

[HaimL]

ל"ב ע"ב,
מהו דתימא ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל:
ופירש"י ז"ל,
כפירה וכפירה - כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות:
---
וקצת תימה, דא"ה טעמא דלא שמעינן מרישא, לאו משום דהוי רישא כפירה וכפירה, אלא משום דרישא ה"ל דיבור העד השני בתוכ"ד של דיבור העד הראשון, ומצטרפים שניהם. אבל בסיפא ה"ל דיבור השני של אותו העד לסתור את דיבורו שלו הראשון, ולאו משום דהוי כפירה והודאה. ולכאורה, הל"ל ה"מ במצטרף לחברו אבל בסותר את דברי עצמו אימא לא.

[HaimL]

כ"ט ע"א,
אבל קשה לתרץ כן, דהא בפירוש אמר רבא דקיבלוה בימי אחשורוש, ולא אמר הדור קיבלוה עלייהו בשבועה ביום מותו של משה רבנו ע"ה

שו"ר דכן הקשו התוספות ז"ל במסכת שבת, דף פ"ח ע"א,

מודעא רבה לאורייתא. והא דאמר בנדרים (דף כה.) שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרין (סוטה לז:) שקבלו את כל התורה בהר גרזים ובהר עיבל אור"ת דע"פ הדיבור היה והרי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס ומה שכרת עמהן ברית יהושע לעבוד את ה' התם לא קבלו אלא שלא לעבוד ע"ז כדכתיב (יהושע כד) חלילה לנו מעזוב את ה' וכן משמע כוליה עניינא:

[HaimL]

ל"ד ע"א,
אלא מסתברא מפקדון ה"ל למילף שכן חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה אדרבה מביטוי הוה ליה למילף שכן חטאת שירדה לחומש הנך נפישן:
ובתוד"ה ה"ג תבעיה כפריה ועבריה. ואית דל"ג ועבריה משום דשבועת ביטוי איתא [נמי] לשעבר לר"ע ול"נ דא"כ תבעיה וכפריה תרי מילי נינהו מדקאמר הנך נפישן ולקמן בשמעתין מוכח דחדא היא דפריך אדרבה מעדות ה"ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין ומשני הנך נפישן ואי חשיבי בתרי אם כן לא נפישן:
===
ונראה לקיים את הנוסחא דל"ג ועבריה, דצ"ל דחטאת שירדה ה"ל חד, משום דשם קרבן עולה ויורד הוא, ול"ה תרי מילי, וא"כ אף אי ל"ג ועבריה, וה"נ דתבעיה וכפריה חד הוא, אכתי נפישן מילי דשבועת הפיקדון דהם שלושה (חטא, במזיד, ותבעיה וכפריה) ממילי דשבועת ביטוי (חטאת שירדה, לחומש).

[HaimL]

ל"ד ע"א,
דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כר"ש בן שטח
---
ולא הצלחתי להבין פשט נכון בעיניי. א"ה קושיא או תירוץ או סייעתא. דאם כוונת רב פפא לומר דמאן דס"ל כרבי אחא בגמל האוחר ע"כ ס"ל דה"נ בד"נ, ומייתי סייעתא מרבי שמעון בן שטח, דאיכא תנא דדאין ד"נ בדדמי, הא מוכח מהברייתא דאין דמו דהרוצח מסור ביד בית דין לדונו. ואי משום דלייטיה ונשכו נחש, מאי ראיה איכא בהכי, דסו"ס אין דינו מסור בידי אדם. או נפרש דהוא תירוצא, דמייתי ראיה מרבי שמעון בן שטח דה"ל גדול הדור - דאפילו בן זוגו רבי יהודה בן טבאי כייף ליה, כדאיתא במסכת מכות - דלא דאין ד"נ בדדמי, קצת קשה, דא"כ ה"ל לשנות טעם לחלק בין ד"מ לד"נ, דהא בקושיא פשיטא ליה דדינם שווה. ושמא הוא בלשון הברייתא, שאין דינך מסור בידי, לאפוקי ד"מ שנמסרו לבית דין, דהפקר בית דין הפקר, ואכתי קשה בכמה פנים. ואם אינו לא סייעתא ולא תירוצא, אלא רק היכי תמצי, מ"ט מייתי לכולה ברייתא הכא, דה"ל לשנות בדרך קצרה, כגון אחד שנכנס אחר חבירו לחורבה וכו'.

[HaimL]

ל"ה ע"א,
תניא נמי הכי ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואמר להן משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפילו אמר כל העומדין כאן תלמוד לומר והוא עד והרי ייחד עדיו: וראה פירש"י ז"ל.
---
ולא הצלחתי להבין פשט הנראה בעיניי. דה"ד שעומד בצד עדיו, אם שסמוך ממש לעדיו, וכל יתר הסיעה שאינם עדיו מופלגים מהם, וכל החילוק בברייתא הוא שבכולל כל הסיעה לא ייחד עדיו ופטורים, אבל בפירש שמשביע רק את אותם הסמוכים לו, דהם עדיו, הרי ייחד עדיו וחייבים, א"כ אמאי צריך שיהיה עומד בצד עדיו, דאם נתן בהם סימן מובהק ואמר משביע אני על אותם העומדים במקום פלוני או בצד חפץ פלוני, והם עדיו, ה"נ דייחד עדיו וחייבים. ואם נאמר דאפילו אם הסמוכים לו הם מקצת בני הסיעה, ובכללם עדיו, וקמ"ל ברייתא דאם לא אמר כולכם אלא מאחר וחילק בין העומדים כאן לשאר בני הסיעה חשיב ייחד עדיו וחייבים, א"כ גם בעומד בבית הכנסת ואמר כל מי שבכותל המזרח, ובכללם עדיו, אפילו אם הוא בכותל המערב, כיוון דלא אמר כולכם חשיב ייחד עדיו, ה"נ א"מ מ"ט צ"ל שעומד בצד עדיו. וא"ת דבאמת א"צ שעומד בצד עדיו, וסגי בחילוק כ"ש, כגון כל מי שעומד בצד פלוני, וברייתא דתנא כל העומדים כאן אתא לאשמעינן דכל כמה שלא פירש, אלא אמר משביעני על כולכם, אף שעומד בצד עדיו לא חשיב ייחד עדיו, כיוון שכלל בשבועה אחרים שאינם עדיו, ה"נ באומר כל העומדים כאן כלל בשבועה אחרים שאינם עדיו, אף שעומד בצד עדיו.

[HaimL]

ל"ו ע"א,
יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א"ל כנה יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א"ל כנה תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל:
ופירש"י ז"ל,
אמר ליה - רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני:
---
מספר שאלות,
1. מה פירוש תרתי ל"ל, דאי"ז משניות או ברייתות, אלא תרתי עובדין, וא"כ אמאי מקשה הגמרא, דכך הווה. וא"ת דהקשה שהסוגיא הביאה תרתי עובדין ול"ל, שמא ר"ל דרב יהודה ורב כהנא תרווייהו ס"ל הכי.
2. מה פירוש דברי רש"י ז"ל, שלא תקללני, אפ"ל שלא תקללני ותעבור על איסור, או שלא תבוא עליי קללתך, דתרווייהו בעו סברא, דכיוון דאינו אלא שונה משנה או דורש פסוק, פשיטא דאין כוונתו לקלל.
3. א"נ שלא תקללני, הפירוש שלא תבוא עליי קללה, למ"ד כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ לעולם לא תבוא קללה על מי שקיללוהו בשם.

[HaimL]

ל"ז ע"א,
א"ל רב חנינא לרבה תניא דמסייע לך (ויקרא ה, כב) וכחש בה בפרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין (ויקרא ה, כב) ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים וכו' ומדרישא כפירת דברים סיפא נמי כפירת דברים
---
ותמוה לי, מנ"ל לרבה דמדרישא כפירת דברים ה"נ סיפא, דמתרי קראי יליף להו, ואיכ"ל דברישא ילפינן כפירת דברים מוכיחש בה, היינו שצריך להכחיש את הממון כולו או מקצתו, דכתיב בה, ואם לא הכחיש את הממון עצמו אלא כפר בחד מינייהו פטור דה"ל כפירת דברים בעלמא. ובסיפא ילפינן מונשבע על שקר, היינו שאם מכחיש את גוף הממון, אבל יש לתובע ראיה נגד שקרו של הנתבע פטור, דלא מקרי נשבע על שקר, דאין שקרו מתקיים דאפשר לבררו ממק"א ולאו בכפירת דברים קאי, דאלת"ה תרי קראי ל"ל.

[HaimL]

ועוד באותו עניין. בהא דמסיק רבה דרישא דוכיחש בה בכפירת דברים, מ"ט באחים פטור, דנראה פשוט דאם יבואו סתם שניים מן השוק ויאמר חד מינייהו אני וחברי הפקדנו אצל הנתבע מנה כ"א, ויודה הנתבע ויאמר קיבלתי בפיקדון שני מנים אבל רק ממך או רק מחברך, בפשטות חייב על שבועת הפיקדון, דמה הועיל שהודה לחד מינייהו במנה שלא שלו, דסו"ס אין למפקיד השני שום פירעון בזה, וה"ל הכחשה גמורה ולא כפירת דברים בעלמא. ואם כן, היכי תמצי שיהיה פטור באחים, דא"ה האחים שותפים כדרך אחים שמתפרנסים בשותפות, סגי ליה למיתני שותפים בלבד. ואם הכחיש ירושת אביהם, איזה היכי תמצי יש שיודה לחד מינייהו ויכחיש לאחיו.