מי שקרא "ואהבת" מלעיל יצא ידי חובתו?

[ברמן]

אמנם הרע בעיני הוא כשמממנים בעל קורא שקורא לה"אין אלפי"ן וכיוון שרוב העולם אצלינו קורין ה"אין כראוי הוא שלא כדין.

באיזה עולם אתה חי, שבו רוב העולם קורין ה"אין כראוי? אא"כ אתה מיושבי חו"ל.
מ"מ לדעתי אע"פ שרוב העולם טועין בהגיית הה"א, עדיין ראוי למנות קורא היודע להבדיל ביניהם כראוי.

שמא אתה נמנה עם קהל החסידים שיחיו. רוב ליטאים אשכנזים יושבי א"י בעיר מגורי תובב"א מבטאים בקריה"ת ה"אין כראוי (כשאינו נבלע להם).

קצת כבוד ליושבי הגליל, אשר בערי הגליל עיקר מנהגי גדולי החסידות, ולא פסקה מהן ישיבת חסידים ואנשי מעשה, מזמן תלמידי "המגיד" עד היום הזה.

[מעט דבש]

האומר את הפסוק ואכלת ושבעת בבהמ"ז, האם עליו להקפיד לומר ושבעת מלעיל, או שמכיון שאינו קורא בטעמים ואינו מפסיק תיבה זו יכול לאומרה כדינה מלרע. ואולי אף חייב לאומרה מלרע. או שיעשה כרצונו.
וה"ה לקורא ק"ש בלי טעמים.

עופר, הפרדת הניקוד הטברני מטעמי המקרא..pdf

(1.45 MiB) הורד 469 פעמים

ניקוד סידור קורן.pdf

(210.94 KiB) הורד 888 פעמים

[שעת הכושר]

https://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?159947

[ביקורת תהיה]

מסתבר שר' יעקב קמינצקי לא היה בקי בדקדוק ולא הכיר את המקורות שצויינו לעיל. וצ"ע.

אדרבה ואדרבה! יש כאן הבחנה חדה בתורת הלשון ובמבנֶהָ, כדלהלן:
א. המלים בנויות משני מרכיבים: הגיים ותנועות. שנים אלה יוצרים את המלים, והם הם המקנים להן את משמעותן.
הנגינה, לעומת זאת, היא בת לויה בלבד של המלים, ואיננה מעצם מהותן.
טול למשל את המלה 'אנכי', פעמים היא מוטעמת מלעיל ופעמים – מלרע. כלום אחיות תאומות הן? ברי שלא! המלה היא אותה מלה, אלא אפני הבעתה הם שתים.

ב. יש מלים שהן דו-משמעותיות, כגון המלה 'בא', שהיא משמשת גם לעבר ('והמן בא'), וגם להוה ('הנה זה בא').
כמו 'בא' כן 'באה' היא מלה דו-משמעותית, משמשת גם לעבר ('ורחל באה'), וגם להוה ('בערב היא באה').
כשם שהמלה 'בא' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיע' ובין כשפתרונה 'מגיע', כמו כן 'באה' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיעה' ובין כשפתרונה 'מגיעה', על אף שהנגינה בזה שונה מהנגינה בזה.

ג. והנה, הקורא 'בראשית' בהטעמת הריש – פגם ביפי ההבעה של המלה ותו לא; כמוהו הקורא 'ורחל באה' בהטעמת האלף או 'היא באה' בהטעמת הבית – לא הביע באופן נאות את המלה, אך בהחלט לא אמר מלה בעלת משמעות אחרת, שכן הנגינה איננה חלק מהותי של המלה, ואין היא משפיעה על משמעותה.

[ביקורת תהיה]

גם הגרש"ד מונק העלה להקל באופן שאינו משנה את התיבות אלא רק את הטעם אע"פ שמשנה את המשמעות.

אבל הוא כתב להקל ע"פ סברתו גם ב"בערב היא באה" מלעיל וכל כיוצ"ב, וזה נגד כל הפוסקים שכתבו שלא יצא יד"ח.

אדרבה ואדרבה! מלבד האזכור בערוך השלחן בהלכות מגילה לא אשתמיט פוסק דליתני דשינוי בהטעמה מעכב בדיעבד.

[מעט דבש]

א. המלים בנויות משני מרכיבים: הגיים ותנועות. שנים אלה יוצרים את המלים, והם הם המקנים להן את משמעותן.
הנגינה, לעומת זאת, היא בת לויה בלבד של המלים, ואיננה מעצם מהותן.
טול למשל את המלה 'אנכי', פעמים היא מוטעמת מלעיל ופעמים – מלרע. כלום אחיות תאומות הן? ברי שלא! המלה היא אותה מלה, אלא אפני הבעתה הם שתים.

ב. יש מלים שהן דו-משמעותיות, כגון המלה 'בא', שהיא משמשת גם לעבר ('והמן בא'), וגם להוה ('הנה זה בא').
כמו 'בא' כן 'באה' היא מלה דו-משמעותית, משמשת גם לעבר ('ורחל באה'), וגם להוה ('בערב היא באה').
כשם שהמלה 'בא' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיע' ובין כשפתרונה 'מגיע', כמו כן 'באה' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיעה' ובין כשפתרונה 'מגיעה', על אף שהנגינה בזה שונה מהנגינה בזה.

ג. והנה, הקורא 'בראשית' בהטעמת הריש – פגם ביפי ההבעה של המלה ותו לא; כמוהו הקורא 'ורחל באה' בהטעמת האלף או 'היא באה' בהטעמת הבית – לא הביע באופן נאות את המלה, אך בהחלט לא אמר מלה בעלת משמעות אחרת, שכן הנגינה איננה חלק מהותי של המלה, ואין היא משפיעה על משמעותה.

שינוי הנגינה אכן איננו משנה את המשמעות כשאין משמעות אחרת. אבל כשיש משמעות אחרת, והנגינה היא זו שמבדילה בין שניהם, מי ששינה את הנגינה בהחלט אפשר להגדיר זאת שהוא אמר מילה אחרת.

כשם שהמלה 'בא' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיע' ובין כשפתרונה 'מגיע', כמו כן 'באה' היא אותה מלה בין כשפתרונה 'הגיעה' ובין כשפתרונה 'מגיעה', על אף שהנגינה בזה שונה מהנגינה בזה.

באותה מידה יכול אתה לומר שגם הניקוד אינו ממהות המילה - שהרי המילה 'בא' מנוקדת באופן שווה בין בלשון עבר ובין בלשון הווה.
ואם כן גם מי שיקרא 'בֹּא' בחול"ם, לא שינה את המשמעות, שהרי המילה היא אותה מילה, אע"פ שהניקוד שונה.
וזה ודאי אינו.

אלא מאי, היכן שאין הבדל בניקוד - אין הבדל, אבל במקום שיש הבדל, ההבדל הוא זה שמגדיר את המשמעות.
והוא הדין גם לשינוי הנגינה; היכן שאין שתי משמעויות שאחת באה מלעיל ואחת מלרע - אכן לא שינה את המשמעות.
אבל במקום שיש שתי משמעויות, ההבדל הוא זה שמגדיר את המשמעות.

[עושה חדשות]

וע"ע תשובות והנהגות ו,מב.

[מגופת חבית]

בביאור דעת הגרי''ק, עובדא שמעתי מת''ח תלמיד תורה ודעת והגרי''ק, בא' שסיים ברכת קידוש לבנה מחדש חדשים בפתח תחת ה''ח'', ושאל להגרי''ק אי יקדש עוד הפעם, ואמר לו שהיום שאין הציבור יודעים לחלק בין חדשים בקמץ לחדשים בפתח, הוי בכלל כל לשון וממילא יצא בברכתו

[לבי במערב]

זו קשה מן הראשונה, שהרי אף בלשון הדיבור המורגלת מבטאים הח' בק"ק. וצ"ע.

[אראל]

בביאור דעת הגרי''ק, עובדא שמעתי מת''ח תלמיד תורה ודעת והגרי''ק, בא' שסיים ברכת קידוש לבנה מחדש חדשים בפתח תחת ה''ח'', ושאל להגרי''ק אי יקדש עוד הפעם, ואמר לו שהיום שאין הציבור יודעים לחלק בין חדשים בקמץ לחדשים בפתח, הוי בכלל כל לשון וממילא יצא בברכתו

ומה עם קריאת המגילה, ששה חדשים בבשמים?

[עושה חדשות]

כתבו הפוסקים ליזהר בין מלעיל ומלרע כשהדבר גורם לשינוי משמעות בין הוה לעבר, ועיין בקונטרס הטעמת המילים של רא"י הופמן ובשו"ת עולת יצחק ח"א סימן כה שהוא לעכובא בדיעבד, והביא שם כן מהערה"ש תרצ,כ [וכן משמע בשערי אפרים ג,טז], ואף שלפעמים מחמת ההפסק משתנה מקום הההטעמה, כגון בק"ש: ואכלת [מלרע] ושבעת [מלעיל], דזה אינו אומר שהותרה הרצועה. ע"ע באשכול זה.

ז"ל ערוה"ש שם בסוף דבריו - ...ואם שינה הוי כמו שינוי בעניין ומחזירין אותו, מיהו בדיעבד אם לא החזירו נראה דבכולהו יצא, וגם ביושב ישב ונופל נפל כיון שאמר עיקרי התיבות.

[מה שנכון נכון]

כתבו הפוסקים ליזהר בין מלעיל ומלרע כשהדבר גורם לשינוי משמעות בין הוה לעבר, ועיין בקונטרס הטעמת המילים של רא"י הופמן ובשו"ת עולת יצחק ח"א סימן כה שהוא לעכובא בדיעבד, והביא שם כן מהערה"ש תרצ,כ [וכן משמע בשערי אפרים ג,טז], ואף שלפעמים מחמת ההפסק משתנה מקום הההטעמה, כגון בק"ש: ואכלת [מלרע] ושבעת [מלעיל], דזה אינו אומר שהותרה הרצועה. ע"ע באשכול זה.

ז"ל ערוה"ש שם בסוף דבריו - ...ואם שינה הוי כמו שינוי בעניין ומחזירין אותו, מיהו בדיעבד אם לא החזירו נראה דבכולהו יצא, וגם ביושב ישב ונופל נפל כיון שאמר עיקרי התיבות.

לכאו' קאי בהכרח רק אמגילה דאין מדקדקין בטעויותיה (והכריע כסתם, ויותר נראה דס"ל דגם הי"א מודים בדיעבד), אבל לא אקס"ת דמחזירין על שינוי בענין או בתיבה כמ"ש בסי' קמב (גם בערה"ש).

[עושה חדשות]

יש"כ. האם הנידון הוא רק על מלעיל ומלרע, או גם על שוא נע ונח במקום שזה משנה משמעות, או שאולי בזה כו"ע מודו דהוי לעיכובא. (כגון 'וייקץ יעקב משנתו' אם הניח את השווא, וכד').

[מצליח]

לפי הבחנתי נוהגים רבים לומר ואהפת בפ"א

[מה שנכון נכון]

יש"כ. האם הנידון הוא רק על מלעיל ומלרע, או גם על שוא נע ונח במקום שזה משנה משמעות, או שאולי בזה כו"ע מודו דהוי לעיכובא. (כגון 'וייקץ יעקב משנתו' אם הניח את השווא, וכד').

לכאו' בלשון המקרא אין למלה 'משנתו' משמעות נוספת.
בהרבה מקומות עיקר ההבדל הוא בתנועה שלפני השוא, וע"ז צ"ל הדיון.

וכן יש לדון בקריאת הספרדים דהיום שאינם מבדילים בין ימים בפתח ודגש לימים בקמץ, וגם בקריאת האשכנזים בין ענות לענות, והרבה כיו"ב.

[מה שנכון נכון]

לפי הבחנתי נוהגים רבים לומר ואהפת בפ"א

כדצווחו קמאי, ראה יסושה"ע ומ"ב.

[ענ'י לעצמי]

יש"כ. האם הנידון הוא רק על מלעיל ומלרע, או גם על שוא נע ונח במקום שזה משנה משמעות, או שאולי בזה כו"ע מודו דהוי לעיכובא. (כגון 'וייקץ יעקב משנתו' אם הניח את השווא, וכד').

לכאו' בלשון המקרא אין למלה 'משנתו' משמעות נוספת.
בהרבה מקומות עיקר ההבדל הוא בתנועה שלפני השוא, וע"ז צ"ל הדיון.

וכן יש לדון בקריאת הספרדים דהיום שאינם מבדילים בין ימים בפתח ודגש לימים בקמץ, וגם בקריאת האשכנזים בין ענות לענות, והרבה כיו"ב.

בהלכה ברורה (חלק ז, סימן קמ"ב) נקט שזה בעייתי, ראה למטה:

הב דגש.png (214.05 KiB) נצפה 679 פעמים

[גביר]

אמנם בילקוט יוסף הקל בואהבת במלעיל, מדין 'קרא בכל לשון יצא'
ולדעתו אף שבלשון הקודש משתנה המשמעות ואי אפשר להקל מצד קרא ולא דקדק באותיותיה, מכל מקום בעברית המדוברת המשמעות זהה ולכן יצא בזה מדין קרא בכל לשון.