הודעהעל ידי איבן עזרא » א' אפריל 28, 2024 12:38 pm
בעבר קראתי, כי ההבדלים בין לשון משנה ללשון מקרא נובעים מכך שהתחביר המקראי מתאים לתיאור אובייקטיבי, ולשון חכמים מתאים לתיאור שיותר קל לזיכרון.
כל צורב יכול להעיד כי לשון משנה הרבה יותר מתגלגלת על הלשון מלשון מקרא.
ואביא דוגמה:
בלשון חכמים, כשרוצים לומר כי X קיים במקרה Y, אומרים: אין X אלא במקרה Y. למשל: לא שנו אלא וכו', כל דבריך אינן אלא דברי תימה, אין מילה פלונית אלא לשון אלמוני וכיו"ב. צורה זאת באה לגרות את השכל, כאילו אין כל קיום למשנה זאת - אלא בפשט זה, אין כל קיום לדבריך - אלא במעמד של דברי תימה.
לעומת זאת בלשון מקרא הסגנון הוא פשוט X קיים במקרה Y.
ואע"פ שמצינו גם בלשון מקרא כמו לא יירשך זה - כי אם אשר יצא ממעיך, לא אשלחך - כי אם ברכתני, שם הכוונה היא באמת אין לך כל שילוח ומדינא לא הייתי משלחך כלל, אלא שעצה אחת יש לך והיא שתברכני. ובלשון חכמים בכה"ג יוסיפו בסוף המשפט תיבת "בלבד": אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד; אין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד בלבד.
דוגמה נוספת היא שימוש בשני כינויי גוף: קיצורו של דבר, אין לו לקב"ה, וכיו"ב. (וזכר לזה כבר בשה"ש: הנה מטתו שלשלמה).