עוד יש לומר:
הרי אברהם בעצמו עבד מתחילה ע"ז יחד עם תרח אביו [וזהו "
אבותינו -
בימי תרח" שכתב הרמב"ם, וזהו שכתב הפסוק ביהושע "תרח
אבי אברהם", וזהו "אבותיכם" שכתב הפסוק, שהרי מפורש כתב "
ויעבדו אלהים אחרים" ברבים, וקאי בהכרח לא רק על "תרח" אלא על "אבי אברהם" כלומר גם על אברהם, ודוק, ואת אלו שלפני תרח הפסוק לא הזכיר (כפי שהזכיר הרמב"ם) וא"כ מהו "אבותיכם – ויעבדו"? בהכרח כנ"ל, אברהם עצמו יחד עם תרח אביו], ואח"כ בעצמו הכיר את בוראו [ולא "קירבו המקום לעבודתו"], כמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות ע"ז [א, ג]:
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
ויצחק קיבל מאברהם ויעקב מיצחק, כמו שכתב שם הרמב"ם:
כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.
כל זה מכוח הלימוד של אברהם שהכיר והגיע מעצמו, ולא כי "קירבו המקום לעבודתו".
אבל אז - בגלות מצרים - חל שינוי גדול לרעה:
עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן.
הלימוד של אברהם כמעט נעקר מן העולם. ומה שינה את המצב הזה? הקב"ה התערב:
ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
כאן - ודייקא כאן - הוא "
קירבנו המקום לעבודתו".
ומתי נעשה זאת?
ממש בזמן היציאה: "משכו וקחו לכם צאן ושחטו הפסח", משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה.
ודייקא תוך כדי שציוה לנו את "עבודתו" = קרבן לה'.
כלשון הרמב"ם הנ"ל שהוצאת הקב"ה את ישראל מעבודה זרה, היתה קודם לכל במה ש: "הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו".
בלימוד שלימד משה כלול [וקודם לכל דבר אחר] הלימוד את מי וכיצד ראוי לעבוד כשכן באים לעבוד. מה שאינו עבודה "זרה" אלא עבודת אמת עבודה נכונה. וכל הקרבנות קרויים "עבודה", וראשם הפסח הנקרא כך בתורה "ועבדתם את העבודה הזאת בחודש הזה" כדברי הגמרא בפסחים צח, וכמפורש שם בפרשה "מה העבודה הזאת לכם" - ועונים "זבח פסח הוא לה'". וכלומר להדיא שקרבן הפסח הוא עבודת אמת שכנגד עבודה זרה, והיינו "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה".
וזהו ממש כפשוטו - כל מילה ומילה: קירבנו - המקום - לעבודתו.
הרי:
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו
אבותינו [בעבר הנהר, כולל אברהם אבינו בעצמו עד שהכיר מעצמו את בוראו ויצא מחרן (עבר הנהר) והלך לארץ כנען (במצות הבורא: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען), ושוב במצרים כשנשתכח מהם הלימוד שלמד אברהם מעצמו ועקר עצמו מעבודה זרה בכוחות עצמו] -
ועכשיו [בלילה הזה שבו אנו רואים עצמו כמי שיצא עתה משעבוד מצרים]
קירבנו המקום [הוא בהתערבותו ובהופעתו ולא מעצמנו]
לעבודתו [שתחילתה בקרבן פסח, משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, אותו קרבן שאנו עושים ואוכלים "עכשיו" בלילה זה גופא].
האמור שב"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" כלול אבותינו שבמצרים [כמו שאר "אבותינו" הכתוב בהגדה], הוא מפורש ביהושע שם בהמשך הפסוקים [שכמה חבל שלא נזכרו בהגדה, ויש נוהגים להמשיך ולקרוא אותם בהמשך לפסוקים שהביא בעל ההגדה, והוי כטענה שבעל ההגדה הביא רק את ראש הפרק אבל כוונתו באמת למי שיודע תנ"ך, והכוונה (גם אם לא כחיוב) לקרוא את כל הפרק, ראה הרחבה בזה להלן]. יהושע כורת עם ישראל ברית - בסוף ימיו! - לעזוב עבודה זרה ולעבוד רק את ה'. ולכן הוא מזכיר להם את הע"ז שעבדו אבותיהם בעבר הנהר -
ואת העבודה זרה שעבדו אבותיהם במצרים - ואת העבודה זרה שהם עובדים עכשיו בארץ האמורי - ואומר להם לעזוב אותה. ומחמת מה? האם הוא מביא להם את ההוכחות של אברהם ואת הלימוד השכלי שלו כסיבה לעזוב ע"ז? לא. הוא מזכיר להם את כל הטובות והנפלאות שעשה להם ה' מאז האבות ועד הכניסה לארץ וכיבושה [בדיוק כמו פרשת ארמי אובד אבי, מקרא ביכורים, שמתחילה באבות ומסיימת בנחלת הארץ, וכנ"ל שארמי אובד אבי בהגדה הוא המשך ישיר לפסוקים מספר יהושע, וכעת מובן הרבה יותר], ומרחיב על יציאת מצרים.
ואלה דבריו:
א וַיֶּאֶסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ג וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב [וָאַרְבֶּה] אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. ה וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. ו וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף. ז וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים. ח ואבאה [וָאָבִיא] אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם. ט וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. י וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. יא וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם. יב וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ. יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים. יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְהוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה. טו וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר [מֵעֵבֶר] הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהוָה.
ומה העם עונים? מה גורם להם לעזוב עבודה זרה ולעבוד את ה'? האם הלימוד השכלי שגילה אברהם ונשתכח מהם? לא. אלא בדיוק כמו שאמר יהושע. הם עונים לו שהם בוחרים מחדש וכורתים ברית לעבוד את ה' - שהוציא אותם ממצרים באותות ובמופתים ועשה להם טובות כאלה במצרים ובכניסה לארץ. [וזה לכאורה עיקר הקשר מהפסוקים האלה להגדה ולסיפור יציאת מצרים, אלא שבעל ההגדה קיצר, וצ"ע]:
טז וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְהוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. יח וַיְגָרֶשׁ יְהוָה אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יְהוָה כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ.
זהו הנימוק של העם, וגם זה הוא "קירבנו המקום לעבודתו", במה שהוציאנו ממצרים בנפלאות והיטיב לנו כ"כ. נעזוב ע"ז ונעבוד את ה' - כי הוא אלקינו, שזה דבר שהוא עשה והראה, ולא הגענו אליו בכוחות עצמנו כאברהם.
ויותר, זהו אותו "קירבנו המקום לעבודתו" בעצמו שאנו אומרים על "עכשיו" בליל הסדר:
המקום קירבנו לעבודתו
עכשיו = ביציאת מצרים בלילה הזה שאנו עומדים בו. ובכריתת הברית בסוף ימי יהושע קיבלו העם על עצמם לעזוב עבודה זרה ולעבוד רק את ה' - ג"כ בגלל יציאת מצרים, כנ"ל וכמפורש בדברי יהושע ובדבריהם. הרי שזהו ממש אותו "קירבנו המקום לעבודתו" של "עכשיו" בליל היציאה ממצרים. זה הוא בעצמו ולא אחר, אותו של "עכשיו" שלנו בליל הסדר, ודוק. וזהו בדיוק מה שהובא בהגדה מהפסוקים ביהושע [ושוב, כמה חבל שרק קצה קצהו הובא, ולא כל הפרק שכולו ממש מעניין סיפור יציאת מצרים והגאולה שבה מעבודה זרה שעבדו אבותינו - בעבר הנהר ובמצרים].
[אגב, ככל היסוד הנ"ל מפורש ברש"י בשיר השירים עה"פ "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם" (ה, טז). פסוק זה מגיע אחרי הרבה שבחים ומתיקות, תוארים וטובות שאומרת כנסת ישראל לאומות העולם על הקב"ה, במענה לשאלתם (שם ט) "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ", "כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלהיכם מכל האלהים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו. שככה השבעתנו להעיד לו על אהבתך". ומה עונה על זה כנסת ישראל? האם עונה שהיא עושה כן מחמת "האמת שהוא אמת"? מחמת חשבונות והוכחות שכליים מכריחים אוניברסליים כשיטת הרמב"ם? לא. היא עונה את כל הטובות שעשה לה הקב"ה וכל הטוב הנעימות והעריבות שהיא מכירה בו, וכמו שפירט שם רש"י (בפסוק טז הנ"ל) מה פירוש כל המשלים שנכתבו לפני סוף התשובה. וסוף הכל: "חכו ממתקים - דבריו ערבים (ויקרא יט) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם אני ה' הנאמן לשלם שכר, יש חיך מתוק מזה? אל תחבלו במעשיכם ותקבלו שכר ובשוב רשע מרשעו (יחזקאל יד) ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה עוונות נחשבו לו לזכיות, יש חיך מתוק מזה?". זו התשובה שעונה כנסת ישראל לאומות העולם על מה ועל מי היא נשרפת ונצלבת. וכך כותב שם רש"י בתחילת הפסוק: ""זה דודי - זה דמות דודי וזה דמות רעי ועל כל אלה חליתי לאהבתו". זו הסיבה שאני מוסרת נפשי על הקשר איתו, שלא תוכלו לעולם לנתק ולהפר ולהחליש. דבקותנו בו הינה כי הוא אלקינו, שהיטיב לנו כ"כ ומתוק לנו כ"כ, טוב ונעים, יפה וערב. וכמפורש ביהושע כד כנ"ל]. כך הוא שיעור כל החלק הזה בהגדה לפי המובן לי בס"ד גדולה.
כ"ז כהבנה שמצד עצמה. ומיניה וביה מיושבות בה בס"ד כל השאלות הנ"ל:
עי' פסחים קטז. דתנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי, ובגמ' מאי בגנות רב אמר מתחילה עובדי ע"ז ושמואל אמר עבדים היינו. והנה דעת שמואל מקורו הוא בקרא בפרשת ואתחנן בתשובה לבן החכם 'ואמרת אליו עבדים היינו', אמנם דעת רב צ"ב בתרתי א' מהו המקור לזה וב' מאי שיאטי' לסיפור יצי"מ.
ויל"ע בעיקר דברי רב מהו הכונה מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ומהמשך ההגדה שמביא הפסוק ביהושע משמע דקאי על תרח, ועי' רמב"ם שכתב (ז ד) 'כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו'. אמנם א"כ צ"ל דהא דמסיים ועכשיו קרבנו לעבודתו קאי על אברהם והיינו מה שאמר ואקח את אביכם ויש שכתבו הכי (ר"י בר יקר, אברבנל?). וא"כ ק' מאד הקושיות הנ"ל.
וראיתי להקשות דהו"ל למימר ואח"כ קרבנו לעבודתו דהיינו בימי אברהם ולא ועכשיו דקאי על היותינו עם הנבחר, ועוד קשה מה דכתיב 'ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים' והרי מדבר בלקיחת אברהם ומסיים שלעשיו הטיב עמו ויעקב ירד מצרים וכי זה הטבה מקרי?
ועוד שאלות כיו"ב:- היכן בפסוקים שמביא כתוב ה"קירבנו המקום לעבודתו"? אא"כ נאמר כנ"ל שהכוונה את אברהם, אבל א"כ יקשה מהו "ועכשיו" קירבנו המקום לעבודתו, הרי כבר את אברהם קירב.
- ועוד צריך להבין את ההמשך שמביא את הפסוקים על יצחק ויעקב ועל הירידה למצרים, במה קשור זאת לע"ז של תרח וקירובו של אברהם לעבודתו? ומה צורך יש להמשיך בפסוקים אחרי שכבר סיים עם "ואקח את אברהם" שמתפרש לכאורה כ"קירבנו המקום לעבודתו"? ומה שמסיים בירידה למצרים וכעת אנו בליל הסדר שעוסק ביציאת מצרים הוא קשר קלוש ולא מספיק [ובפרט שבהמשך הפרק מדובר על יציאת מצרים באריכות נפלאה, וא"כ מדוע עצר כאן? ועוד דייקא
בירידה למצרים, כשכעת אנו בליל
היציאה ממצרים?].
- ובהכרח כתוב כאן ש"עכשיו" היינו ביציאת מצרים שבה אנו עסוקים עכשיו בלילה הזה, ולא בימי אברהם, ולכן מביא את הפסוקים על הירידה למצרים, אבל א"כ קשה שלא המשיך וסיים את היציאה ממצרים וקירובנו [בה] לעבודתו. [וזה מטה מאד לומר שכוונת בעל ההגדה לתת בית יד ואחיזה בפרק זה ביהושע, והמטרה היא להביא את כולו, וכמשנ"ת עד כמה הפרק ההוא הוא ממש סיפור יציאת מצרים של רב! מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו (וזה חלק מגלות מצרים) ועכשיו – ביציאת מצרים – קירבנו המקום לעבודתו (וזה חלק מגאולת מצרים)].
הבאת הפרק ביהושע בהגדה של פסח:פרק זה הוא סיפור יציאת מצרים מפורש, וכולו בא כדי להרחיק מעבודה זרה.
והוא בעצמו מקור עצום לדברי רב, שגלות וגאולת מצרים מתפרשת גם במובן הרוחני, שבמצרים כמעט נעקר העיקר הגדול ששתל אברהם – וביציאת מצרים קירבנו המקום לעבודתו במופתים שעשה לעינינו ובטובות שעשה לנו, וכמפורש כ"ז ביהושע שם.
והובא בהגדה כי לא גרע ממה שליקטו חכמים את כל הזכרת סיפור יצי"מ שמצאו בתורה לפונדק אחד של ליל הסדר, וקבעו שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וקבעו את סיפור יציאת מצרים על פרשת ארמי אובד אבי, זאת למרות שרק הבן הרשע והבן שאינו יודע לשאול את פתח לו נאמרו בתורה להדיא על ליל הסדר [הרשע: ועבדתם את העבודה הזאת בלילה הזה, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה'. שאינו יודע לשאול: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים], ואילו כל השאר: התם שואל על פדיון הבן, החכם שואל על טעם כל המצוות כולן, וארמי אובד אבי נאמרת כהודאה לקב"ה בהבאת ביכורים והיא כטעם למצות הבאת הביכורים. עכ"ז כל היכן שראו חכמים שמנמקים משהו באופן של סיפור יציאת מצרים – חיברו אותו למצות הסיפור של ליל הסדר, כי בינו שהכל כלול בכל שכן ב"ולמען תספר" בו ביום שיש בו מצוה מפורשת ע"ז. א"כ כשיש בנביא פרק שלם שמנמק להדיא דבר יסודי ביהדות [עזיבת ע"ז] בסיפור יציאת מצרים מפורט [שאין כמוהו אף פעם בתורה] – הגם שאינו מצוה והוראה בתורה לעשות כך אלא מעשה שהיה – אבל כולו נאמר ונכתב בנבואה, והוא מלמד מסר ולקח מפורש ויסודי מיציאת מצרים [שנכלל בתורה ב"ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני הויה", ושאר הפסוקים שנאמרו בזה, וכן כנ"ל במצות הפסח משכו וקחו שנאמר כחלק מהיציאה ממצרים] בוודאי שלקחו והכניסו אותו לסדר ההגדה.