יאיר1 כתב:אולי לא הבנתי את השאלה.
אבל מעמד הר סיני אינו הראיה לשני הדברים הללו?
יאיר1 כתב:הרמב"ם לא כתב את זה.
אבל אתה שואל את זה. וזו תשובה טובה גם לשאלתך.
זאת מלבד שהאמונה במשה כוללת את האמונה בה'
צופה_ומביט כתב:הפנאי קצר ועמוס אבל הנושא יקר ובוער.
כבר כתבנו כמה פעמים, שהרמב"ם בשום מקום [עכ"פ בוודאי ביסודי התורה, שהן ההלכות שכותב לישראל] לא מביא את נסי מצרים ולא את מעמד הר סיני [זה כבר חידוש יותר גדול, ראה מיד] כהוכחת האמונה.
לכאורה התירוצים שכתב מעלתו לעיל הם הכיוון הנכון.
כי בעצם הנסים - לכאורה לא אמור להיות הבדל אם באים להוכיח מהם את נאמנות משה ונבואתו או את השגחת ה' ושליטתו, סוכ"ס יש דופי ואולי נעשו בכישוף וכו'.
ולאידך גיסא, באותה נבואה עצמה שבה נתבררה להם נאמנות משה ונבואתו [כמש"כ הרמב"ם בפירוש] - התברר להם גם מציאות המנבא ושהוא בחר בהם ושהוא הויה אלקים אלקי ישראל. [וא"כ הדרקל"ד איך אותו הרמב"ם שמביא זאת כהוכחה לישראל על נבואת משה - לא מביא זאת כהוכחה לישראל על מציאות ה' והשגחתו ובחירתו בהם, מאי שנא].
יאיר1 כתב:עד שתאמר שאמונת ישראל מכח מה שהתגלה לאבות.
למה לא תאמר שאמונתם מכח מה שהתגלה אליהם בהר סיני?
לגבי משמעות הפסוקים שהאותות למען ידעו וכו'.
אם האמונה מחמת המסורת גם לא מתרץ כלום.
ותועלת האותות היא לאחר היסוד האיתן של ההתגלות.
סגי נהור כתב:עדות האותות על אמיתת נבואת מרע"ה אין לה דבר עם תוכן האותות, ואינה אלא בדרך הוכחה וראיה, שמי שגדול כוחו לעשות אותות כאלו ודאי גם נבואתו אמת! ואמונה זו יש בה דופי, כי מה שבא בדרך ראיה חיצונית אפשר לדחותו כך או אחרת.
קרית מלך כתב:כשעוסקים בענין זה כדאי לתת את הדעת לדברי הרמב"ם פ"ז מחו"מ "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת כו', מצוה להודיע לבנים ואפלו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחרות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו הכל לפי דעתו של בן".
דיש לדקדק בדבריו הרבה, גם בניסוח הדברים "בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן" שלא הזכיר את היציאה עצמה אלא את הנסים והנפלאות.
מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו.
שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן, בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו – יהיה יותר טוב. כמו שאמרו, וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
קרית מלך כתב:"ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו", מה פשר הזכרת משה רבנו לכאן.
והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
"מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו".
צופה_ומביט כתב:אפרט מעט יותר את כוונתי, בבחינת "בהילו" אבל עדיף מכלום:
צופה_ומביט כתב:קרית מלך כתב:"ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו", מה פשר הזכרת משה רבנו לכאן.
ויעויין גם דבריו בהלכות ע"ז סופ"א:והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
קרית מלך כתב:צריך תלמוד מה הענין להזכיר בליל הסדר לבן החכם שהנסים נעשו ע"י משה. בפרט שכידוע בהגדה עצמה לא הוזכר שמו של משה רבנו [מלבד בפסוק ויאמינו].
קרית מלך כתב:בפרט שכידוע בהגדה עצמה לא הוזכר שמו של משה רבנו [מלבד בפסוק ויאמינו].
קרית מלך כתב:יישר כוח לחכמים המעוררים דברים יסודיים עד מאד.
כשעוסקים בענין זה כדאי לתת את הדעת לדברי הרמב"ם פ"ז מחו"מ "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת כו', מצוה להודיע לבנים ואפלו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחרות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו הכל לפי דעתו של בן".
דיש לדקדק בדבריו הרבה, גם בניסוח הדברים "בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן" שלא הזכיר את היציאה עצמה אלא את הנסים והנפלאות. וגם על ההבדל שבין הסיפור לבן הטפש לבן החכם, ועוד והוא העיקר הנוגע לעניננו "ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו", מה פשר הזכרת משה רבנו לכאן.
איש_ספר כתב:רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
יאיר1 כתב:ותועלת האותות היא לאחר היסוד האיתן של ההתגלות.
יאיר1 כתב:יאיר1 כתב:ותועלת האותות היא לאחר היסוד האיתן של ההתגלות.
לגבי מציאות הבורא, אולי דעתו שאין צריך אות או מופת, שהנבראים הם האות לבורא, ולא צריך עוד אות כלל.
ורק לגבי ההשגחה באו האותות, והאם כמובן אותות מוכרחים.
ישעיהו לוריא כתב:קרית מלך כתב:יישר כוח לחכמים המעוררים דברים יסודיים עד מאד.
כשעוסקים בענין זה כדאי לתת את הדעת לדברי הרמב"ם פ"ז מחו"מ "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת כו', מצוה להודיע לבנים ואפלו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחרות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו הכל לפי דעתו של בן".
דיש לדקדק בדבריו הרבה, גם בניסוח הדברים "בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן" שלא הזכיר את היציאה עצמה אלא את הנסים והנפלאות. וגם על ההבדל שבין הסיפור לבן הטפש לבן החכם, ועוד והוא העיקר הנוגע לעניננו "ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו", מה פשר הזכרת משה רבנו לכאן.
אני חושב שהתפספס כאן בקריאה משהו חשוב.
לכאורה פשוט שצריך לקרוא את הרמב’’ם עם פסיק חשוב שמשנה את העניין ומרבית השאלה מוסרת ויורדת מאליה.
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה.
דהיינו את נסי ונפלאות שזה כן כולל כמובן היציאה עצמה. צריך לספר בליל ט’’ו ניסן.
וזה מה שכתוב במפורש בפסוק שהרמב’’ם מביא, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.
הרי יציאת מצרים וניסיה, כתב מפורש כראיה מהפסוק.
ודבר זה פשוט בעיני.
צופה_ומביט כתב:איש_ספר כתב:רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
שבתי וראיתי שמשום מה הרמב"ם לא מזכיר כאן בכלל את עשרת מכות מצרים, [ומכאן שאלת הרב איש ספר שמא הן שאני, ואם כן - מדוע]. הוא מדבר להדיא על הנסים שעשה משה רבינו במדבר, ומתחיל מקריעת ים סוף והלאה. וזה בעצמו פלא, תהיה מה שתהיה כוונת הרמב"ם - מדוע הוא לא מתחיל למנות את הנסים שעשה משה רבינו כבר ממצרים עצמה?
גם לומר [כפי שהציע הרב איש ספר באחד מצדדי שאלתו] שמכות מצרים כן היו מופתים כאלו שאין אחריהם דופי לא יתכן כלל. דמאי שנא מכות אלו מקריעת ים סוף [ובחז"ל שגם היקף הנסים וגם גילוי השכינה בקריעת ים סוף היה לאין ערוך ממצרים], ושנית שאם כן כבר נפלו כל דברי הרמב"ם בבירא, שהרי כבר האמינו במשה ממכות מצרים אמונה שאין בה דופי, והרמב"ם הרי צודק שהרי אחרי מכות מצרים עדיין הוצרכו לויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובמתן תורה לגם בך יאמינו לעולם.
א"כ באמת צ"ע טובא החילוק שחילק כאן הרמב"ם בהרצאת דבריו והביא את מופתי המדבר ולא את מופתי מצרים, מה טעם בחירה זו.
קרית מלך כתב:"ותרא את עני אבתינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף, ותתן אתת ומפתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה",
ז וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.
קרית מלך כתב:איישר על הדברים הסדורים והברורים, אם כי עדיין לא נתיישב הכל על נכון.
יתכן שיש מקום להרחיב את העיון גם בפסוקים שנאמרו בנחמיה [ובפסוד"ז בכל יום] "ותרא את עני אבתינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף, ותתן אתת ומפתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה, והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה ואת רדפיהם השלכת במצולת כמו אבן במים עזים",
ופלא הדבר שלא נזכר כאן כלל ענין היציאה ממצרים! אם כי יש מפרשים שזה המכוון במ"ש "ותעש לך שם כהיום הזה", אך עדיין פלא שהאותות והמופתים שנעשו במצרים מוזכרים בהרחבה, קריעת ים סוף מוזכר בפירוט רב ואילו היציאה עצמה שהיתה בין האותות והמופתים במצרים וקרי"ס לא נזכר.
עוד יש לעיין בפסוקים שנאמרו בפרשת עקב "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אתתיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו, ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם ה' עד היום הזה, ואשר עשה לכם במדבר עד באכם עד המקום הזה". גם כאן לא נזכרה היציאה עצמה כחלק ממכלול הנסים. וצריך תלמוד בכל זה.
קרית מלך כתב:ישעיהו לוריא כתב:
אני חושב שהתפספס כאן בקריאה משהו חשוב.
לכאורה פשוט שצריך לקרוא את הרמב’’ם עם פסיק חשוב שמשנה את העניין ומרבית השאלה מוסרת ויורדת מאליה.
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה.
דהיינו את נסי ונפלאות שזה כן כולל כמובן היציאה עצמה. צריך לספר בליל ט’’ו ניסן.
לך נא ראה איך כתב זאת הרמב"ם בספר המצוות וכפי שהביא לעיל הרב צופה ומביט, ותראה שדברי הרמב"ם נאמרו כאן בדקדוק רב, וצריכים תלמוד להבין היטב מדוע אכן ניסח זאת כך.
ונתנו ידידים כתב:אך לא ולא, דברי הרב ישעיה ברורים ונכונים הם.
דברי הרמב"ם מתפרשים כך מצות עשה לספר בליל חמשה עשר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, וברור הדבר שנסים אלו כוללים את עצם היציאה ולק"מ.
איני רואה שום סתירה לזה מהרמב"ם בסה"מ ואדרבה תראה לנו.
קרית מלך כתב:ונתנו ידידים כתב:אך לא ולא, דברי הרב ישעיה ברורים ונכונים הם.
דברי הרמב"ם מתפרשים כך מצות עשה לספר בליל חמשה עשר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, וברור הדבר שנסים אלו כוללים את עצם היציאה ולק"מ.
איני רואה שום סתירה לזה מהרמב"ם בסה"מ ואדרבה תראה לנו.
זה לשון הרמב"ם בספה"מ "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן, בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו – יהיה יותר טוב. כמו שאמרו, וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
ברור שהרמב"ם לא בא לאפוקי את היציאה, אך עדיין במשקל הזהב של כל מילה בדברי הרמב"ם הדברים צריכים תלמוד מדוע ניסח זאת כך, והעירו לי בפרטי כי הגר"מ שפירא באחד מספריו על חג הפסח הרחיב בדברים לבאר את דקדוק לשון הרמב"ם בזה.
ונתנו ידידים כתב:בענין הקושיא הנוראה יתכן שאפשר ללכת בכייון זה אם כי לא עיינתי בזה כל הצורך.
הרי יש לנו את הרש"י בחומש עה"פ בעבור זה שאקיים מצותיו, היינו שביציאת מצרים יש ענין ומטרה של עבדות ומשועבדות לה', וא"כ אולי זהו הענין הגדול של יציאת מצרים המוזכר בכל התורה ולא ענין האמונה כדעת הרמב"ן.
ולפ"ז יתיישב הקושיא שהקשית שלהרמב"ם אין המשך הפסוק נכלל בהמצוה, ויתבאר עפ"ד הרמב"ן בביאור הבה"ג משל למלך שנכנס למדינה ואמר קבלו מלכותי אגזור אליכם גזירות, והוא לשיטתו דיצי"מ מורה על אלוהותו ומלכותו ועדיין צריך קבלת המלכות, אבל לדעת הרמב"ם אמר אשר הוצאתיך לומר עבדי אתם ומחוייבים אתם בעבדותי ולכן אגזור עליכם גזירות גם בלא קבלת המלכות.
"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.
חלק העדות הוא סימן לאשר גמלנו כל חסד ורב טוב כי זה מה שיכריח האדם להיות לעבודתו יתברך בתכלית החיוב והוא מה שהודיעו באומרו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלהינו וגו'. כי אז קנה אותנו לעבדים נמכרים לפניו כי נתן פדיון נפשנו ומחירנו אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כלומר לא נוכל לכפור מה שראינו בפרעון מחירנו ואותנו הוציא וגו'. הרי שיש לו עלינו טענה חזקה להכריחנו אל כל מצותיו ולעבוד עבודתו וכמו שאמר בכל מקום (דברים ה׳:ט״ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. ועל הדרך הזה אמר המשורר אנא ה' כי אני עבדך וגו' פתחת למוסרי (תהלים קט"ז). ירצה במה שפתחת מוסרי מאויבי הרודים עלי קנית אותי לעבד עולם בן האמה שאין עבדות חזק ממנו. סוף דבר הודיעו שזהו ענין העדות.
"אנכי ה' אלהיך" - הדבור הזה מצות עשה אמר אנכי ה' [אלהיך] יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלהים להם, כלומר [אנכי ה' = יש ה' =] הווה קדמון מאתו היה הכל בחפץ ויכולת [אלהיך =] והוא אלהים להם [כלומר, פירוש:] שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ [כיצד? -] כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש [כיצד? -] כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ [ולכן בפסוק שמע ישראל כתב הרמב"ן שהוא חזרה על מצות אנכי ותו לא, ולא פירש בו שום דבר, לעומת הרמב"ם שעשה מפסוק שמע חידוש נפרד שלא כתוב בפסוק אנכי, ועיין באבי עזרי ריש יסוה"ת שתמה על הרמב"ם הכיצד לא נכללת האחדות בפסוק אנכי, הרי היא מחויבת ונובעת מיניה וביה, ממש כטענת הרמב"ן, ואכמ"ל]. וזה טעם 'אשר הוצאתיך' [דהיינו] כי הם היודעים ועדים בכל אלה. וטעם 'מבית עבדים' שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה [ומדוע הזכיר זאת כאן? -] ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה [= אנכי הויה] להם לאלהים [כלומר] שיעבדוהו [כנ"ל שזה הפירוש "אנכי הויה אלהיך"] כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם 'עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כה נה).
יישר כח על ההתייחסות, כמעט התייאשתי ממנו.צופה_ומביט כתב:רעיון יפה מאד! יישר כוח.
מנין הדברים לקוחים?המחשה חריפה לזה רואים במה שכותב הרמב"ם שבלי שום ספק האדם אינו תכלית הבריאה
וכל מה שהארכת בזה הם מחכימים מאד, יישר כחך.אבל הרמב"ם כאן לוקח פסוק מפורש "הויה אלקיך" [ועוד כזה שלפי הרמב"ם הוא מצוה! וממילא צריך לדייק היטב במה הצטווינו כאן] וקורא אותו כאילו כתוב כאן "הויה אלקים" בלי שום התייחסות שהיא לצירוף ושייכות "אלקיך".
ומשמע שהוא לומד "אלקיך" = "אתה חייב להכיר בו שהוא אלקים". אני הויה אלקים - ואתה חייב להכיר בי ככזה.
הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם, כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כג יג): "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ונאמר: "חקותי תשמרו", "ואת משפטי תעשון", "ושמרתם את משמרתי" ורבים כאלה.
וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו "קדושים תהיו" מצוה מכלל מצות עשה, ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים" הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר 'היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'. ולשון ספרא: "'קדושים תהיו' – פרושים תהיו", רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא (מכילתא על שמות כב ל): "'ואנשי קדש תהיון לי' איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה", רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו" או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי (על במדבר טו לט): "'והייתם קדושים' זו קדושת מצות".
ונתנו ידידים כתב:ג. דבריך כאןוכל מה שהארכת בזה הם מחכימים מאד, יישר כחך.אבל הרמב"ם כאן לוקח פסוק מפורש "הויה אלקיך" [ועוד כזה שלפי הרמב"ם הוא מצוה! וממילא צריך לדייק היטב במה הצטווינו כאן] וקורא אותו כאילו כתוב כאן "הויה אלקים" בלי שום התייחסות שהיא לצירוף ושייכות "אלקיך".
ומשמע שהוא לומד "אלקיך" = "אתה חייב להכיר בו שהוא אלקים". אני הויה אלקים - ואתה חייב להכיר בי ככזה.
ורק אוסיף לתרץ את מה שהקשית למה אלוקיך כאן מתפרש בשונה מכל מקום לפי הביאור הנ"ל, ואומר שגם בכל מקום אפשר לפרשו כך: 'אלוקיך' מי שהוא אצלך האלוקים מחמת מה שציוויתי לך שהוא יהיה לך האלוקים.
ונתנו ידידים כתב:א. דבריך בדעת הרמב"ם שאין למה אלא מה הם מעניינים מאד, אשמח אם תביא לי מקורות לזה כשיהיה לך זמן (לא דחוף לעכשיו, יש מידי הרבה לעסוק בו עכשיו).
ומשכ"תמנין הדברים לקוחים?המחשה חריפה לזה רואים במה שכותב הרמב"ם שבלי שום ספק האדם אינו תכלית הבריאה
כה"ק הלח"מ, והאריכו האחרונים. עי'.צופה_ומביט כתב:ד. ועוד קשה בדברי הרמב"ם הללו בעצמם, שלכאורה הופך את סדר הפרשה...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 109 אורחים