האם יש מצות עשה המתחייבת מכח פשוטו של מקרא - מצות סיפור יציאת מצרי בפדיון הבן

[לענין]

אמרה תורה, וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְקֹוָ֛ק מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים.
חז"ל, במכילתא דרבי ישמעאל, הביאו להך פסוקא - יחד עם פסוקים נוספים דומים, והוציאו מזה את דרשת 'נמצאת אומר ארבעה בנים הם', הנזכרת גם בהגדה של פסח 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה'.
היינו, למרות שענין הפרשה אינו שייך כלל עם ליל הסדר, וממילא גם שאלה זו אין סיבה לומר שהיא שייכת למצות הגדה של פסח, מכל מקום מאירים לנו חז"ל כי גם מצוה זו היא מענפי סיפור יציאת מצרים, וזמנה בליל חמשה עשר בניסן, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

אור החיים פרשת בא
והיה כי ישאלך וגו'. פירוש בשעה שיראה בנך ענין פדיון בכור אם ישאלך אתה חייב לומר לו אבל בלא שאלה אין חיוב אלא בליל פסח. ולזה דקדק לומר מחר פירוש אפילו למחר דהיינו כל זמן שיהיה, ואמר לאמר פירוש שתהיה כוונתו בשאלה שתאמר אליו אז הוא שתשיבהו בדרך האמור, אבל אם יאמר מה זאת בדרך זלזול לא לכוונת התשובה לא תשיבהו כזה. עוד ירצה שאין צריך שתהיה השאלה בלשון זה מה זאת אלא הגם שתהיה באיזה אופן שתהיה כל שהמכוון של השאלה הוא לאמר מה זאת. נמצינו אומרים כי פסוק זה שלא בליל פסח נאמר אלא במצות קדושת פטר רחם ואין צורך בהגדה זולת על ידי שאלה, ורבותינו ז"ל (מכילתא) אמרו כנגד ד' בנים כו' זה דרך דרוש.

היינו, האור החיים הקדוש מפרש את שאלת הבן על ענין פדיון הבכורות, וכהיונתן בן עוזיאל והספורנו, ומתבת למחר מדייק האוה"ח שאין זה שייך דוקא עם ליל פסח אלא מצוה זו היא בכל השנה. וייחודו של ליל הסדר הוא בכך שנוהגת בו מצות סיפור יציאת מצרים גם בלא שאלה מקדימה.
ואכן יש שהביאו את הדברים הלכה למעשה, עיין בחוט שני ובחשוקי חמד. ולא זו בלבד אלא שיש מי שביקש לחדש חומרא חדשה בסדר פדיון הבן.

ולענ"ד הקטנה עד מאד, מילתא דפשיטא היא שלא בא האור החיים להורות הלכה למעשה.
האור החיים מפרש את המקרא לפי פשוטו, ומלבד דרך הדרש אשר לפיה הורו חז"ל את צורת קיום המצוות. וכמו שמצוי מאד אצל מפרשי התורה, אשר שבעים פנים לה, והמקרא יכול להתפרש יפה לפי פשוטו. אך משמעות הלכתית לכך, חלילה וחס, בל תראה ובל תמצא.
הרמב"ן מפרש כי לפי פשוטו אין קולטות רק שש ערי מקלט ולא ארבעים ושתים ערי הלויים, ולא עלה על דעתו ח"ו כי גואל הדם שיהרוג את הרוצח באחת מערי הלויים לא יהיה נהרג עליו. האבן עזרא מפרש שבין הערבים בו נשחט הפסח הוא אחרי שקיעת החמה, וברור שלא נתכוין חלילה להורות הלכה דלא כמתניתין דפסחים. ותן לחכם ויחכם עוד, כאשר ברור וידוע לכל הבא בשערי תלמודינו.
האור החיים בעצמו אומר כי על פי הדרש אמרו חז"ל כי גם פסוק זה הוא שייכת למערכת סיפור יצ"מ הנדרשת עבור ארבעת הבנים. ובאומרו 'וזה דרך דרוש', אין כאן כוונה להפקיע חלילה דרשה זו להושיבה בירכתיים, אלא אדרבה לומר כי אע"פ שנתפרש המקרא יפה על אופנו, מכל מקום אין בכך נ"מ למעשה, יען כי המדרש ידרש, והמחוייבות ההלכתית היא לו בלבד.

[שמואל שלומוביץ]

זו שאלה עקרונית חשובה מאד, והיא נוגעת לעוד הרבה פסוקים, האם אנחנו מחוייבים לקיים מצוות לפי משמעות המקראות,
גם כשאין להם שום אזכור במשנה ובגמ', או שאין המחוייבות שלנו אלא לתושבע"פ וכל שלא הזכירו חז"ל איזה פסוק כמצווה אין המקרא מחייב אותנו לקיימו.
והא פשיטא שכשדברי חז"ל סתרו את פשוטו של מקרא וא"א לקיים שניהם ודאי אין לנו אלא דברי חז"ל, אבל בפשטות דברי הריטב"א לגבי אין מקרא יוצא מידי פשוטו בדינא דיקום ע"ש אחיו המת משמע שכשאפשר לקיים שניהם מקיימים.

סביר להניח שנמצא הרבה דברים שלא מתקיימים כפי הוראת הפסוקים, ולאידך יש להביא ראיות מכמה מצוות שהוציאו הראשונים מפשטי הכתובים לבד, ולדוגמא ראה כאן, ויש להביא עוד מקורות בזה, יש לעיין גם מה דין דברי קבלה בכל אלו. ובספר עבד המלך ראה כמעט בכל פסוק מצווה כידוע מספרו.

[עושה חדשות]

ואכן יש שהביאו את הדברים הלכה למעשה, עיין בחוט שני ובחשוקי חמד. ולא זו בלבד אלא שיש מי שביקש לחדש חומרא חדשה בסדר פדיון הבן.

viewtopic.php?p=296081#p268858

[שמואל שלומוביץ]

עוד דוגמא לדבר, שמעתי פעם מח"א שהיה פשוט לו שבליל פסח צריך להגיד לילד הטעם הכללי של המצוות המבואר בפרשה:

דברים ו, כ-כה
כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה֛' מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן ה֡' אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ ה֗' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ:

ולדידי פשוט שכיון שאין זה בנוסח ההגדה שנהגו בו כל ישראל, ודאי א"א לומר שחובה לאומרו, כי המנהג המקובל בידינו מכריע שאין זה מחובת הסיפור, ובנוסח ההגדה שלנו נזכר רק רישא דקרא עבדים היינו, ואם משום פשוטו של מקרא הרי אין זה מחייב דאיירי דווקא בליל פסח, ולכן כל שתסתובב השיחה בין אב לבנו על אודות המצוות, ידע האב כי מצוותו להודיע לבן שה' הטציאנו ממצרים והביאנו אל הארץ כדי לתת לנו המצוות לטוב לנו כל הימים, ושיהיה זה לנו לזכות וצדקה לפניו, ובזה נחיה כהיום הזה.
ובוודאי מקיים מצות עשה מדאורייתא, וגם בליל פסח יכול לקיים זה אבל אי"ז מחובת סיפור יצי"מ.

[סגי נהור]

ולענ"ד הקטנה עד מאד, מילתא דפשיטא היא שלא בא האור החיים להורות הלכה למעשה.
האור החיים מפרש את המקרא לפי פשוטו, ומלבד דרך הדרש אשר לפיה הורו חז"ל את צורת קיום המצוות. וכמו שמצוי מאד אצל מפרשי התורה, אשר שבעים פנים לה, והמקרא יכול להתפרש יפה לפי פשוטו. אך משמעות הלכתית לכך, חלילה וחס, בל תראה ובל תמצא.

אף שעיקר דבריך אמת בנדון זה יש לפקפק קצת, שהרי האוה"ח מעמיד חובה זו כנגד מצות והגדת לבנך בליל הפסח, ומבאר ההפרש ביניהם, ואם בא רק לבאר פשט המקראות מה לו להכנס בגדרי מצות הגדה בליל פסח שהיא עצמה נלמדת רק מדרשת הכתובים (בעבור זה לא אמרתי כו').

[שש ושמח]

לדעתי גם פשטיה דקרא אינו כהאוה"ח שחייב לומר כן לבנו בשעת פדיון הבן, אלא צריך לדאוג באופן כללי שהבן יידע שטעם מצות פדיון הבן הוא זכר ליצי"מ. וזה מתקיים בכל יהודי שדואג שבנו ילמד חומש.

[בברכה המשולשת]

זו שאלה עקרונית חשובה מאד, והיא נוגעת לעוד הרבה פסוקים, האם אנחנו מחוייבים לקיים מצוות לפי משמעות המקראות,
גם כשאין להם שום אזכור במשנה ובגמ', או שאין המחוייבות שלנו אלא לתושבע"פ וכל שלא הזכירו חז"ל איזה פסוק כמצווה אין המקרא מחייב אותנו לקיימו.
והא פשיטא שכשדברי חז"ל סתרו את פשוטו של מקרא וא"א לקיים שניהם ודאי אין לנו אלא דברי חז"ל, אבל בפשטות דברי הריטב"א לגבי אין מקרא יוצא מידי פשוטו בדינא דיקום ע"ש אחיו המת משמע שכשאפשר לקיים שניהם מקיימים.

סביר להניח שנמצא הרבה דברים שלא מתקיימים כפי הוראת הפסוקים, ולאידך יש להביא ראיות מכמה מצוות שהוציאו הראשונים מפשטי הכתובים לבד, ולדוגמא ראה כאן, ויש להביא עוד מקורות בזה, יש לעיין גם מה דין דברי קבלה בכל אלו. ובספר עבד המלך ראה כמעט בכל פסוק מצווה כידוע מספרו.

ועוד יותר מדברי הרמב"ן בעניין משפט החרם

[מקדש מלך]

עוד דוגמא לדבר, שמעתי פעם מח"א שהיה פשוט לו שבליל פסח צריך להגיד לילד הטעם הכללי של המצוות המבואר בפרשה:

דברים ו, כ-כה
כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה֛' מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן ה֡' אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ ה֗' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ:

ולדידי פשוט שכיון שאין זה בנוסח ההגדה שנהגו בו כל ישראל, ודאי א"א לומר שחובה לאומרו, כי המנהג המקובל בידינו מכריע שאין זה מחובת הסיפור, ובנוסח ההגדה שלנו נזכר רק רישא דקרא עבדים היינו, ואם משום פשוטו של מקרא הרי אין זה מחייב דאיירי דווקא בליל פסח, ולכן כל שתסתובב השיחה בין אב לבנו על אודות המצוות, ידע האב כי מצוותו להודיע לבן שה' הטציאנו ממצרים והביאנו אל הארץ כדי לתת לנו המצוות לטוב לנו כל הימים, ושיהיה זה לנו לזכות וצדקה לפניו, ובזה נחיה כהיום הזה.
ובוודאי מקיים מצות עשה מדאורייתא, וגם בליל פסח יכול לקיים זה אבל אי"ז מחובת סיפור יצי"מ.

יכול להיות שזה נכלל במשמעות של הנוסח "כמה מעלות טובות למקום עלינו". שמבואר שם שנתינת התורה היא טובה גדולה בשבילנו.
וידוע דעת כמה אחרונים שכל נוסח ההגדה הוא חיוב ומכלל המצווה. ועל פי זה נוסף ביאור בדבריהם.

[שמואל שלומוביץ]

..

ועוד יותר מדברי הרמב"ן בעניין משפט החרם

אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, ודומני שכבר נכב"ב,
אכן דברי הרמב"ן במשפט החרם באו בארוכה ובהסברה ובהכרח הדברים

ולפי"ז אולי אין כוונת הרב פותח האשכול לדון בשאלה אם פשוטו של מקרא יכול להיות מקור וסמכות לחייב אותנו במצוות,
אלא מי הוא הראוי ויכול ללמוד מפשטי הכתובים הלכה למעשה.

[מקדש מלך]

מהנותן טעם לציין סיפור שקראתי על רבי זונדל מסלנט כמדומני, שכשהגיע לירושלים הקיף את העיר וספר את המגדלים שיש שם, לקיים מה שנאמר "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה"...

[כדכד]

פשוטן של מקרא אינו על פדיון הבן אלא על עריפת פטר חמור שאינו נפדה

[שמואל שלומוביץ]

פשוטן של מקרא אינו על פדיון הבן אלא על עריפת פטר חמור שאינו נפדה

ומדוע?

שמות יג, יא-יד
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ ה֙' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽה֑' וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַהֽ': וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את

השאלה בפשטות על כל סוגי קידוש בכורות.

[מקדש מלך]

ולא עוד אלא שבמענה האב נזכרים בכור האדם והבהמה הטהורה, ודווקא החמור נפקד

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה'' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

[כדכד]

נכון
כת"ר צודק
בפרט שבתשובת האב שבפסוק הוא מסביר מדוע הוא זובח לה' כל פטר רחם ופודה את בכורות בניו ואינו מזכיר כלל את עריפת פטר חמור
הודעתי הקודמת התבססה על טעות בזכרון שלי בפסוקים ועל ספר שזכרתי שדן בכך שלכאורה השאלה מה זאת מתייחסת לעריפת פטר חמור
נכתב כתגובה להרב שמואל שלומוביץ ותוך כדי הכתיבה שלי נכתבה התגובה שלפני שהעיר כבר על ענין התשובה ולא ראיתיה קודם

[איש-אחד]

מעלות התורה בשם אחיו הגר"א ז"ל:

מעלות התורה

אוצר החכמה_619965.jpg (163.18 KiB) נצפה 4404 פעמים

[עושה חדשות]

שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ב
וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

[לארץ ולדרים]

פשוטו של מקרא שאם ישאלך בנך בפדיון הבן(לכאו' הוא מקור מפורש לפדיון פטר רחם שאינו בכור לאביו) אז תענה לו

[אור עולם]

הייתי בסיום מס' פסחים, וא' הדורשים שם בא להסביר את הקשר בין סוף המסכת העוסקת בענייני פדה"ב לכל שאר המסכת העוסקת בענייני פסח, והאריך לבאר על עניין הלידה של כלל"י בפסח ו"בני בכורי ישראל", ובסיום דבריו העיר לו א' המשתתפים שכמדומה שעל שאלה זו כבר עמד מרע"ה בפסוקים שהובאו לעיל...

[עושה חדשות]

שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ב
וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

האם המשפט המודגש איירי בהפרשת בכורות?

[צופה_ומביט]

עוד דוגמא לדבר, שמעתי פעם מח"א שהיה פשוט לו שבליל פסח צריך להגיד לילד הטעם הכללי של המצוות המבואר בפרשה:

דברים ו, כ-כה
כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה֛' מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן ה֡' אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ ה֗' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ:

ולדידי פשוט שכיון שאין זה בנוסח ההגדה שנהגו בו כל ישראל, ודאי א"א לומר שחובה לאומרו, כי המנהג המקובל בידינו מכריע שאין זה מחובת הסיפור, ובנוסח ההגדה שלנו נזכר רק רישא דקרא עבדים היינו, ואם משום פשוטו של מקרא הרי אין זה מחייב דאיירי דווקא בליל פסח, ולכן כל שתסתובב השיחה בין אב לבנו על אודות המצוות, ידע האב כי מצוותו להודיע לבן שה' הוציאנו ממצרים והביאנו אל הארץ כדי לתת לנו המצוות לטוב לנו כל הימים, ושיהיה זה לנו לזכות וצדקה לפניו, ובזה נחיה כהיום הזה.
ובוודאי מקיים מצות עשה מדאורייתא, וגם בליל פסח יכול לקיים זה אבל אי"ז מחובת סיפור יצי"מ.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רש"י:

"בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו".

האם מוזכר בהגדה שיצאנו ממצרים כדי לקיים את המצוות?
ואולי בנוסח ההגדה לתשובת הבן החכם [ואולי זו גופא הכוונה שם].
ולפי"ז החובה לאומרו הוא רק לבן חכם.
אמנם "והגדת לבנך" קאי על אינו יודע לשאול, ובפסוק נאמר שצריך לומר לו שיצאנו ממצרים עבור קיום המצוות. א"כ היכן זה בהגדה? [עיקר החיוב לומר לבנים בליל הסדר הוא מהפסוק הזה, והגדת לבנך ביום ההוא, וכמבואר במכילתא / מכילתא דרשב"י ומובא בתחילת ההגדה. ולכן כל סדר ההגדה שלנו בנוי על הפסוק הזה, והגדת לבנך וכו', כפי שהרבה נכוחה ר"נ משכיל לאיתן ב"יסוד מוסד" שבהגדה שלו (הנקראת בטעות "הגדת המלבי"ם), כמדומה בהוצאה השניה. כ"ז חוץ מהחיוב של אדם לומר בעצמו ולעצמו את הסיפור כפי שלמד הרמב"ם מ"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" דהיינו בו ביום שיצאתם, "כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו" - ביום השבת גופא].
וא"כ קשיא לשיטת רש"י מנוסח ההגדה.

ולאידך גיסא, בהגדה כתוב לומר לבן החכם את הלכות הפסח, וכי מישהו עושה זאת עם בנו החכם כחלק מההגדה? לכל היותר כ"מרבה משובח" וככתוב במכילתא ובתוספתא ונפסק בשו"ע שיכולים לקיים את המרבה משובח בלימוד הלכות הפסח [במכילתא ובתוספתא כתוב כמדומני "רק" אופן זה]. אבל לא זכור לי שנאמר במקורות לומר אותן לבן, וכל שכן שאינו חלק מסיפור יציאת מצרים העיקרי, וצ"ב מדוע, הרי כלפי בן חכם ההגדה עצמה אומרת שזה מה שיש לומר לו, כלומר שזהו חיוב סיפור יציאת מצרים עבורו. ואולי רק כשהוא שואל מה ששואל, ונוסח ההגדה שלנו בנוי כאמור על "והגדת לבנך" גם בלי שהוא שואל, וצ"ע. וגם יצא לפי זה שנוסח ההגדה אינו שווה לכולם, והוא נאמר לשלושה בנים - ולא לבן החכם, וזה צ"ע.

ועכ"פ לגבי הטענה שהוזכרה לעיל [בציטוט] מנוסח ההגדה כלפי תשובת בן החכם הכתובה בתורה, שלא מצאנו בהגדה אמירה כזו הכתובה בתורה בתשובתו, אדרבה, הקושיה היא על ההגדה ולא על הפסוק, כמובן, מדוע אין בה [באם אכן אין בה] תשובה לשאלת הבן החכם. ואם כן נמצא בה תשובה לבן החכם כעין התשובה הכתובה בתורה רק בצורה אחרת - א"כ פשוט שההגדה היא נוסח קצר וקבוע, וראוי לכל אדם להרחיב בה כפי מיסת ידו, להרחיב את הקיצורים של ההגדה, והרחבת הקיצור של ההגדה בתשובת הבן החכם - באם נמצאת בהגדה - בוודאי שראוי שתיעשה בלשון הפסוק מהתורה וביאורו.

וכעין זה שאמרנו שההגדה קשה ולא הפסוק, הרי עמדו כל המפרשים ע"ז, הכיצד משנה ההגדה את תשובת הבן החכם ממה שמפורש בתורה ואומרת ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו', ומה בכלל הפירוש ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו'. ופירש למשל העקידת יצחק בשער לח שכוונת ההגדה אכן לענות לו את אותה תשובה הכתובה בתורה, רק "מולבשת" על הפסח ומודגמת על ידו, [וזו הכוונה "כהלכות הפסח", תדגים לו מהלכות הפסח, שכל התורה היא כמו הלכות הפסח בזה], כי הפסח הוא מצוה הכוללת בתוכה גם עדות גם חוקים וגם משפטים, ודרך זה להראות לו מהי כל התורה כפי ששאל, [וכן את טעם המצוות וחיובן הכתוב שם בתורה, שעל זה שואל הבן "מה העדות וכו'" כלומר "על שום מה" כמוכח מהתשובה שם, ועונים לו את הטעם הוא משום יציאת מצרים שנעשנו אז עבדים לה' וחייבים ביראתו, ושכל המצוות לטוב לנו וזכות לנו בעולם הזה ובעולם הבא, כפי שהראה לנו ה' ביציאת מצרים כמה הוא דואג ומיטיב לנו, וכו' ואכמ"ל, שזה בוודאי שרואים במיוחד במצוות הפסח. ואכן בג' מצוות הלילה במיוחד מצינו שעומדים להדיא על הטעמא דקרא, טעם המצוה, "למה תוקעים", ולא גוערים "למה תוקעים? רחמנא אמר תקעו!", אלא עוד לכתחילה מעלים את השאלה "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה?" ועונים מה שעונים. ואם אמנם היה אפשר ללמוד שאי"ז טעמא דקרא אלא היות שאלו מצוות זיכרון - עדות - עלינו לדעת על מה הן מעידות ובמה נזכרים, אבל בשאלת הבן החכם בתורה כתוב שהוא שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים", מה = על שום מה, כפי שכתבו שם המפרשים, וכך רואים להדיא בתשובה שעונים לו, ובפשטות מכאן לקוח חלק עיקרי זה בהגדה: רבן גמליאל אומר כל שלא אמר וכו'. והרי לנו שחלק עיקרי בהגדה של פסח, "ודברים אלו הם הנקראים עיקר ההגדה", מוכתב משאלת הבן החכם. עיין היטב בכ"ז. ובראשונים (רשב"ם ותוס') כתובה עוד דרשה מהיכן לקח ר"ג את דבריו, שמגיע מתשובת הבן הרשע, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו', עיי"ש. ולדברינו - את חובת האמירה של הטעם - לקח ר"ג מתשובת הבן הרשע, אבל את ניסוח האמירה הזו גופא בלשון שאלה "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה?" לקח ר"ג משאלת הבן החכם כפי שהיא כתובה בתורה]. ולפי זה דברי רבן גמליאל על הפסח מצה ומרור "על שום מה" הם בעצם תשובת הבן החכם המגולמת בהגדה. דא עקא שההגדה אומרת לומר לו כהלכות הפסח, ולא את טעם הלכות הפסח. [ומשמע שבעל ההגדה למד את שאלת הבן החכם כפשוטה: מה הלכות כל התורה, ועונים לו (לביאור העקידת יצחק) את הלכות הפסח כדוגמה, כי יש בה עדות חוקים ומשפטים. אמנם כמובן קשה איך למד בעל ההגדה את שאלת הבן החכם כך, בזמן שמהתשובה המפורשת בתורה מה לענות לו מוכח ששאלתו היא לא "מה" אלא "על שום מה"].
ואולי "כהלכות הפסח" היינו כנ"ל לדבר על הטעם של ההלכות, ולא על ההלכות, וזהו הדיוק "כ" וכנ"ל [כמו הטעם למצוות הפסח - כך הטעם לכל מצוות התורה לסוגיהן], אבל כמדומה יש מפרשים שלומדים שהכוונה ללמוד עם הבן את הלכות הפסח. וכמו"כ הרי טעמי הפסח מצה ומרור הם דוגמה רק לטעם העדות, והיכן נמצא בהגדה ההדגמה לטעם החוקים והמשפטים? יש לעיין בכ"ז היטב בעקידת יצחק שם וכתבתי כעת מהזיכרון.
עכ"פ עיקר דבריי בנקודה זו שלכאורה לא נכון להקשות מנוסח ההגדה על תשובת הבן החכם הכתובה בתורה, אלא יש לעשות להיפך, לחפש בהגדה את תשובת הבן החכם הכתובה בתורה, כי לכאורה לא יתכן שהיא לא נמצאת שם ולבן חכם צריך [כעיקר הדין, לא כמרבה משובח] לומר נוסח אחר. וכשנמצא בהגדה את נקודת/יסוד תשובת הבן החכם הכתובה בתורה, אזי פשוט שראוי להרחיב בה כלשון התורה ופירושו וכו'.

[פלוריש]

כמדומני עסקו בכך בפורום, בשאלה האם מספיק לכרוך את רצועות התפילין סביב היד, או שגם צריך ממש לקשור כדי לקיים ו"קשרתם"

[עושה חדשות]

שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ב
וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים * ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

האם המשפט המודגש איירי בהפרשת בכורות?

כעת ראיתי שבדפוסים נשמט קטע
*וכן צוה הקב"ה לאכול פסח מצה ומרור וזו היא ההגדה לבן שזוכרים בזה יציאת מצרים ולאו דוקא...
ודו"ק.


ע"ע מהר"ל גבורות ה' פרק נג.