מסכת מכות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[אליהו היהודי]

אשמח לביאור דברי הגמרא במכות דף ה:
בגמרא מובא "כל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של עד זומם כפי שמבואר בגמרא, והיה קולו נשמע כסבורין העם לומר שקולו של הרוג אמר קולי שלי הוא וכו'"
מה סברו העם שההרוג משמיע קול, עד כדי כך שרבי יהודה בן טבאי צריך להביא להם הוכחה כפי שמובא שם שזהו קולו שלו?
אשמח לשמוע הסבר על כך.

[HaimL]

שמא היו עמי הארצות שטעו וסברו שרבי יהודה בן טבאי דורש אל המת, כדי לאשתעויי דינא בהדיה או כדי לפייסו, כמו שהקשה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ולא שס"ל דהכי הווה, אלא סבר שיטעו בזה העם, ולכן הוצרך רבי יהודה בן טבאי לתת להם מופת מכריע.

[HaimL]

אבל אכתי יל"ע לכתחילה מאי קסבר רבי יהודה בן טבאי, ולבסוף מאי קסבר. דמשמע דהרגו שלא מן הדין, כדי להוציא מליבן של צדוקים, ומאי חידושא איכא במה שא"ל רבי שמעון בן שטח. אבל מרש"י ז"ל משמע לכאורה שסבר שבדין הרגו ונתעלמה ממנו הלכה, דכתב,
אלא בפני שמעון - שאם יטעה יורהו:

[אליהו היהודי]

שמא היו עמי הארצות שטעו וסברו שרבי יהודה בן טבאי דורש אל המת, כדי לאשתעויי דינא בהדיה או כדי לפייסו, כמו שהקשה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ולא שס"ל דהכי הווה, אלא סבר שיטעו בזה העם, ולכן הוצרך רבי יהודה בן טבאי לתת להם מופת מכריע.

זה בדיוק מה ששאלתי מה יכול להיות שסברו העם, גם לדרוש אל המתים המת כפי שנראה לי באוב וכדו' המת אינו משמיע קול וא"כ מה מדוע עמי הרץ כדבריך חשבו שזה לא היה קולו של רבי יהודה בן טבאי?

[HaimL]

זה בדיוק מה ששאלתי מה יכול להיות שסברו העם, גם לדרוש אל המתים המת כפי שנראה לי באוב וכדו' המת אינו משמיע קול וא"כ מה מדוע עמי הרץ כדבריך חשבו שזה לא היה קולו של רבי יהודה בן טבאי?

דרך הפתאים לפרש מעשים כה"ג שלא בדרך הטבע והשכל הישר, וכדי לנקות עצמו מחשד, וגם כדי שלא יטעו ללמוד מזה ולעבור על איסור חמור של תורה, לכן נתן להם מופת מכריע. ולכן אני מפרש את קושיית רב אחא בריה דרבא לא שח"ו סבר כן בעצמו, אלא שאל את רב אשי מה המופת בזה, דאכתי יטעו לחשוב שנתרצה לו ההרוג, או שניצחו בדין של מעלה, ולהכי שתיק.

ואי קאי מר בהך ברייתא, אשמח אם יפרש לי את שאלתי שכתבתי.

[אליהו היהודי]

אבל אכתי יל"ע לכתחילה מאי קסבר רבי יהודה בן טבאי, ולבסוף מאי קסבר. דמשמע דהרגו שלא מן הדין, כדי להוציא מליבן של צדוקים, ומאי חידושא איכא במה שא"ל רבי שמעון בן שטח. אבל מרש"י ז"ל משמע לכאורה שסבר שבדין הרגו ונתעלמה ממנו הלכה, דכתב,
אלא בפני שמעון - שאם יטעה יורהו:

לא הבנתי את שאלתך, רבי יהודה בן טבאי סבר בתחילה שאין צריך שיוזמו כל העדים בשביל לקיים כאשר זמם. ורבי שמעון בן שטח דרש לו מדכתיב "והנה עד שקר העד" עד שיוזמו שניהם. ולהוציא מליבן של צדוקים היה בנקודה אחרת שהזמה הוא קודם שנהרג הנידון.

[HaimL]

אבל לא שייך הלשון להוציא מליבן של צדוקים אלא בדבר שעשייתו היא רק כדי להוציא מליבן של צדוקים. למשל, כה"ג ביוהכ"פ אינו מקטיר בפנים כדי להוציא מליבן של צדוקים, אלא מפני שכתוב בתורה ונתן הקטרת על האש לפני ה'. אבל למשל, בפרה אדומה שנינו, וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית., היינו שוודאי אין חיוב מן התורה שהשורף את הפרה יהיה טבול יום, רק מותר, וכדי להוציא מליבן של צדוקים, היו מטמאים אותו בדווקא. ואם נחזור לענייננו. אם היה מתכוון לומר רבי יהודה בן טבאי, שאומנם אין העדים נהרגים וכו' רק אני הרגתיו שלא מן הדין, כדי להראות לצדוקים שעד זומם נהרג עד שלא נהרג הנידון, א"כ לבסוף מאי קסבר, שטעה בדברי חכמים, כדא"ל רבי שמעון בן שטח. ואם מתחילה סבר שהורגו מן הדין, היינו שגם הורגו לפני שנהרג הנידון, וגם שהורגים עד זומם שהוזם לבדו, א"כ עשה הכול כדין התורה, ומה שייך להוציא מליבן של צדוקים.

[אליהו היהודי]

שוב אני אומר: רבי יהודה בן טבאי סבר שעד זומם נהרג גם בלי שהוזמו כל העדים, בלי קשר לנידון שבא להפקיע מהצדוקים, כלומר ה"להוציא מליבן" היה בנקודה אחרת האם עד זומם נהרג קודם רק שנהרג הנידון או רק אח"כ. ובאגב במקרה בו בא להוציא מליבן של צדוקים הורה גם כדעתו בנושא הנכתב לעיל ולא בשביל לאפוקי מהצדוקים, וחלילה לומר שהרג עד בשביל להוציא מליבן למרות שע"פ ההלכה הוא פטור ממיתה אלא הוא סבר שעד זומם שהוזם לבדו חייב ב"כאשר זמם" מעיקר הדין. מקווה שהדברים הובהרו כצורך.

[HaimL]

שוב אני אומר: רבי יהודה בן טבאי סבר שעד זומם נהרג גם בלי שהוזמו כל העדים, בלי קשר לנידון שבא להפקיע מהצדוקים, כלומר ה"להוציא מליבן" היה בנקודה אחרת האם עד זומם נהרג קודם רק שנהרג הנידון או רק אח"כ. ובאגב במקרה בו בא להוציא מליבן של צדוקים הורה גם כדעתו בנושא הנכתב לעיל ולא בשביל לאפוקי מהצדוקים, וחלילה לומר שהרג עד בשביל להוציא מליבן למרות שע"פ ההלכה הוא פטור ממיתה אלא הוא סבר שעד זומם שהוזם לבדו חייב ב"כאשר זמם" מעיקר הדין. מקווה שהדברים הובהרו כצורך.

הדברים הובהרו כל צרכם, ואעפ"כ העניין מוקשה. כבודו אינו מניח תפילין כדי להוציא מלב הטועים שמפרשים וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך בדרך משל, אלא מפני שכבודו קיבל מחז"ל הקדושים שכך נאמר למשה בסיני, שיניחו ישראל תפילין מרובעים, שיש בהן שין של גימ"ל ושין של דל"ת ראשים וכו'. מאידך, יש טוענים שאשת כבודו מדליקה ומברכת על נרות שבת מתקנת הגאונים, כדי להוציא מליבן של קראים. וה"נ, כאשר בא לדון רבי יהודה בן טבאי בדינו של אותו עד אחד, ראה, לדבריך, שהתקיימו כל התנאים שבהם אמרה התורה שייהרג, היינו שבאו עדים ואמרו עימנו היית, ושעדיין לא נהרג הנידון. ומשכך, הרגו רבי יהודה בן טבאי. כדי להבהיר מדוע הלשון קשה, יתמה כבודו, אם לא היו צדוקים בעולם, האם עדיין היה הורגו רבי יהודה בן טבאי, או לא. אם היה הורגו, אז אין בהריגתו שום טעם של להוציא מליבן של צדוקים. אם לא היה הורגו, ועכשיו הורגו, אז משמע שלא היה ראוי להיהרג מן הדין, אלא רק כדי להוציא מליבן
של צדוקים. מקווה שאני הבהרתי את דבריי. ואשמח לתשובה. ואם עדיין אין כבודו רואה את שאלתי, אשמח אם מישהו יוכל לענות עליה.

[HaimL]

אלא א"כ סובר כבודו שאין להוציא מליבן של צדוקים טעם להריגתו של העד האחד, אלא רק שאמר ר"י בן טבאי שמאחר שהרג את העד כדין התורה, נתקיים גם להוציא מליבן של צדוקים שאמרו אין נהרגים עד שייהרג הנידון. אבל אז קשה המהלך, דאמאי פתח ר"י בן טבאי בלשון קללה שהרג ע"ז, דעד השתא הלא סבר דדין תורה גמור הוא, להרוג עד אחד שהוזם. אלא ש"מ דהיה חושש שעשה שלא כדין, ובא לתקף את הריגת העד כדי להוציא מליבן של צדוקים, וע"כ קשה, מה חידש לו רבי שמעון בן שטח.