בריושמא כתב:'איה שוקל' הוא קונטרס מיוחד במינו, וכל כולו מעיד על יהודי מיוחד במינו.
אנשים יודעי הלכה יש הרבה, אבל לא כולם מדקדקים במעשיהם.
אנשים מדקדקים במעשיהם יש הרבה, אבל לא כולם יודעי הלכה.
מקובלים יש הרבה. גוונים שונים, סיעות רבות.
ר' שריה היה מן היחידים היודעים הלכה ומדקדקים במעשיהם. לאמר, דקדוק נכון וראוי הוא.
ר' שריה הלך בדרכה של קבלת הרש"ש, שממנה תוצאות רבות ועמוקות במעשה - בתפילה ובמצוות.
יחיד היה ר' שריה שהחזיק בהלכה ובקבלה גם יחד - בידיעה ובדקדוק אחוזים זה בזה.
ואל יקל הדבר בעינינו. פעמים הרבה שפרטי הלכה מתנגשים בפרטי קבלה, ור' שריה ידע לכוונם יחד.
הקונטרס כולו, סעיף אחר סעיף, מספר את מלחמתו של ר' שריה להחזיק בשני העולמות גם יחד -
כי שרה ר' שריה עם בעלי ההלכה ועם בעלי הקבלה ויכול להם.
ועל כל אלה מרחפת דרך ארץ.
ר' שריה שקל כל מעשה ומעשה - בהלכה ובקבלה - על פי כללי דרך ארץ שקדמה לתורה.
שמר על כבוד הבריות, כבודו של כל אדם ואדם, ושזר אותו בכל הכרעה בהלכה ובקבלה.
את הכול תיים ר' שריה בלולב אחד שכל עליו דבוקים זה בזה, בלולב אחד ישר.
ברכה והערכה לנכד ר' בצלאל האוסף והעורך בטוב טעם ודעת.
ברכה והערכה לר' חנוך האוחז ביד לה בה ביופי נוי והדר.
איש_ספר כתב:
חד מחשובי חברי בית מדרשינו, המצוין גם במידותיו התרומיות, העירני באישי, כנראה כדי לא להכלימיני, שהאמור בלקט החזו"א ('אנשי אמנה' אות טז) הוא טעות. הציטוט מתוך המקור לא פוסק באופן נכון, ואליבא דאמת ההנהגה הנזכרת שם אינה של החזו"א אלא של הרי"צ הלוי מיפו זצ"ל.
ליטוואק פון בודאפעסט כתב: בענין הלימוד בעת חזרת הש"ץ וכדו' (אות מב.), שחוץ מעצם הזלזול בתפילה וביטול ההלכה
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:רק רציתי להעיר בענין הלימוד בעת חזרת הש"ץ וכדו' (אות מב.), שחוץ מעצם הזלזול בתפילה וביטול ההלכה שיש בעיון בספר בעת חזרת הש"ץ, יש עוד ענין שצריכים להעיר, ומאז שהרגשתי את זה, התעוררתי להפסיק לגמרי במדה מגונה זו.
ככל שאנו רואים בספרי אגדה ובמדרשים בגודל מעלת התורה, הרי כל עניינו הוא קשר בין האדם לבוראו, זיכוך מדותיו וחמריותו, וקריבה לה' ע"י ידיעת מדותיו ורצונותיו שגילה אך ורק ע"י התורה הקדושה. מי שלומד תורה באופן שאסור לו ללמוד, יש בזה גישה כאילו התורה היא דבר מענין, משהו משעשע, וידיעות כלליות. חוץ מזלזול התפילה שיש בו, יש זלזול נורא בהתורה עצמה, בשעה שהאדם לומד אותה נגד רצון נותנה. המעיין בראשון על הסוגיא שהוא לומד, פירושו שגם עיונו באמצע סדר א' אינו יותר ממה שעיין באמצע חזרת הש"ץ - חיפוש ידיעות ושעשועי מוחו, ולא תורת ה' שניתנה לנו בדחילו ורחימו.
בכל עת שנמנעים מעיון בספר בעת חזרת הש"ץ, מחדדים את הידיעה שהתורה הוא למעלה מחכמה גרידא, והגישה אליה צריכה להיות ע"י חוקי נותנה ולא ע"י סברת הכרס.
לולי דמיסתפינא כתב:יישר כח , נפלא מאד
יש כאן קטע מענין על החסידים הקוראים נשיא בחודש ניסן ולא ההפטרה.
דרומי כתב:ומצינו עד"ז בגמרא לגבי הרהור במקומות המטונפים ש"לאונסו שאני". היינו, שמי שנמשך בתורה ותענוגו בה עד שקשה לו להפסיק, יש כבוד לו ולתורתו.
בן המחבר כתב:דרומי כתב:ומצינו עד"ז בגמרא לגבי הרהור במקומות המטונפים ש"לאונסו שאני". היינו, שמי שנמשך בתורה ותענוגו בה עד שקשה לו להפסיק, יש כבוד לו ולתורתו.
תלמוד ערוך הוא בחולין קלג ע"א: 'אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא... כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני. ולפרוס ידיה. אנסיה ליה עידניה'. ופירש"י: 'אנסיה ליה עידניה - עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת'.
ר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינא וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשאי (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה:
איעקר מפרקיה דרב הונא - שהיה מאריך בדרשה וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים כדתניא בבכורות (דף מד:):
ישעיהו לוריא כתב:רציתי לקראת הפסח ללקט ולהביא לכאן תמצית חידושיו הקשורים לחג.
אבל לרגל החג ולרגל המלאכה והילדים אתנהלה לאטי, ולא נראה שאספיק.
שימו לבכם לחידושים נפלאים ולדינים העולים בנוגע לאכילת מצות מכונה ויד, אכילת אפיקומן לפני חצות, הזהירות בזה מול זהירות בשמחת יו’’ט, הטרחת קרובים ודרך חירות, ועוד חידושים ודיוקים.
חידוש נוסף שראיתי, שמציע לבדוק כל ארון שעושים לפסח, כבר כמה ימים קודם מול האור, לשם בדיקה, ורצוי בלילה בנ, כמובן ר בלא ברכה, בשביל שלא יהיה כעס ואונאת והלבנת פנים בפרט בדברים ומקומות שקשה לבדוק אחר שהכניסו אליהם מצרכי פסח, במיוחד המקרר.
בדיקה זאת, יכולה להיעשות גם בידי נשים. עיי’ש.
כן תמה למנהג מקומות מסוימים, הקוראים את הנשיאים מתוך ספר תורה אבל את ההפטרה בנביאים קוראים בחומש.
יהושפט כתב:מן הראוי לציין שעל אף המקורות החשובים מאד שהביאו הגרש"ד ואחרים להקשיב לכל חזרת הש"ץ, מכל מקום הרמ"ע מפאנו בתשובתו סימן קב הליץ זכות על הלומדים:
"שמינית - מי שהוא בקי בתפלה והתפלל בלחש עם הצבור מהו שיעסוק בתורה בשעה ששליח צבור יורד להוציא את שאינו בקי ובלבד שיענה אמן, ואף על פי שלפעמים לא ידע על איזו ברכה הוא עונה הנפת סודרים של אלכסנדריא תוכיח. תשובה, רוב העולם אינם נזהרים וקורין בסדר קרבנות וכיוצא בשעה שש"צ יורד אף על גב דלא יאות עבדין ובכל כי האי גוונא איכא משום הנח להם"
ובמג"א קכד ח ועוד אחרונים דחו דבריו, אך כמבואר בדבריהם ובמשנה ברורה סקי"ז ככל שאין חשש אמן יתומה, עיקר הטעם שלא ילמדו עמי הארץ לדבר, טעם שבימינו לא שייך בכל מקום [אם כי מהשל"ה שהביא המג"א נראה שאין ראוי לעשות כן מצד עצמו].
כמובן, יש כאן ענין למשקל החסידות, או ליתר דיוק למשקל סתם אדם, האם כאן בדיוק הוא יתפוס התמדה, ומה גם שכאמור הרבה מגדולי עולם הקפידו שיש לשמוע חזרת הש"ץ ושכן הוא על פי נסתר וכו' וכו'.
ורק היות וצוייר כאן כאילו הוא דבר האסור מדינא ללא חולק, ציינתי שלא כן הוא.
דרומי כתב:ומצינו עד"ז בגמרא לגבי הרהור במקומות המטונפים ש"לאונסו שאני". היינו, שמי שנמשך בתורה ותענוגו בה עד שקשה לו להפסיק, יש כבוד לו ולתורתו.
צופה_ומביט כתב:כשלצערנו הרבה פעמים חזרת הש"ץ אינה נשמעת כתפילה ומעוררת ושיהיה בהקשבה לה כעין תפילה של השומע, אלא היא יותר דקלום מהיר ומונוטוני, כביכול יש תפקיד כזה לגרוס את הטקסט הכתוב בסידור מעמוד זה עד עמוד זה, במין "נוסח" אמירתי קצוב, בלי טעם ובלי ריח. לעמוד ולהקשיב לזה בשימת לב הרבה פעמים הוא חסר טעם, ואף מעורר התנגדות פנימית מהיפך החיבור לכזו מין "תפילה".
איש_ספר כתב:מהס"ק אין לי לצערי. רצ"ב מאחד הנכדים...
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:מש"כ באות ס"ז בענין קריאת הנשיאים מס"ת, ראיתי את זה מכבר משמו, ותמיהני שהסתכל על מנהג קריאת הנשיאים כאיזה מנהג חדש שהנהיגו אנשים מסוימים, והם יכולים לוותר עליה.
כמובן שאין זה מנהגינו, ואין זה מנהג וותיק, אבל הדבר כבר נידון ע"י פוסקים גדולים, ואם דעתו לחלוק עליהם, זה זכותו וחובתו כמובן, אבל מדבריו נראה שחשב שאין זה אלא מנהג הרבילעך, כעין סעודות ר' שעיה בערעב מוישע וכדו'. ועי' שו"ת דברי יואל ח"א סי' ט' שדן בהטענות שיש על המנהג הזה, והדברים עתיקין.
מה שמענין הוא להיפך, שאלו שאין קוראים אותו מס"ת, אין אומרים אותו כלל. המנהג המובא במ"ב הוא לומר פסוקים אלו אחרי התפלה, ומאיזה טעם נשתכח.
ומה מנהו יהלוך אם יקראו את זה בחומש לאחר תשלום כל התפלה, והרוצה יקרא והממאן יחדל.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 446 אורחים
