מסכת בבא מציעא - הערות והארות

[י. אברהם]

לו.

א"ל הכא במאי עסקינן בשנתנו לו הבעלים רשות להשאל, אי הכי לבעלים בעי לשלומי, דאמרי ליה לדעתך. ברש"י
viewtopic.php?f=29&t=48840&p=730838#p672951

[שמואל דוד]

בבא מציעא לז

IMG_2939.jpeg (61.75 KiB) נצפה 5362 פעמים

[שמואל דוד]

בגמרא לח: אוקי מחלוקת ר"מ ורבנן בהפסד קנקנים אי מותר למכור פקדון, דנחלקו בסברא אי חיישי' גם להפסד מועט דר"מ חייש ורבנן לא חיישי.

בזכרוני אולי מרבי יוסף ענגיל, דר"מ לשיטתיה דחייש למיעוטא, אבל לא מצאתי בגליוני הש"ס כאן ולא בספר המפתח, אולי יש מי שזוכר?

אדרבה, ר״מ לא חייש כאן להפסד מועט ואינו הולך לשיטתו.

[שמואל דוד]

דף לח:

רש״י ד״ה אלא מלמד שנשיהם מבקשות לינשא כו' - שילכו בשבי ולא ידעו ״בניהם״ אם חיים אם מתים ויהיו נשיהם אלמנות לעולם שאין ב"ד מניחין אותן לינשא ובניהם כיתומים שלא ירשו נכסיהם ושתי קללות הן אחת של חרב ואחת של שבי שמע מינה

יש להעיר מדוע נקט רש״י דלא ידעו בניהם אם חיים כו׳ ולא כתב נשיהם ובניהם וצ״ע

[שמואל דוד]

דף לח

viewtopic.php?f=29&t=29816

[HaimL]

דף לח:
יש להעיר מדוע נקט רש״י דלא ידעו בניהם אם חיים כו׳ ולא כתב נשיהם ובניהם וצ״ע

י"ל דכתב הדיבור בהווה, דדרכם של בנים לצאת לשווקים ולשבת בבתכנ"ס ובתמ"ד וכו', דמעלמא אתו להו והיו שואלים על אביהם, ואין דרכה של אישה בכה"ג, ואם הבנים לא ידעו, אמם מנ"ל.

[שמואל דוד]

יפה, יישר כח. ועיין דפוס ״עוז והדר״ שבכמה כת״י ליתא תיבת ״בניהם״

[שמואל דוד]

בבא מציעא מא
viewtopic.php?f=29&t=29867

[תלמיד חברים]

דף מב.
התם תנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו ותנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים הכא מאי מי בעינן שלשה טפחים או לא אמר ליה התם משום ריחא בעינן שלשה טפחים הכא משום איכסויי מעינא לא בעינן שלשה טפחים וכמה אמר רפרם מסיכרא טפח.
א]. יש להעיר מדוע נקטו 'התם משום ריחא בעינן שלשה טפחים 'הכא משום איכסויי מעינא' לא בעינן שלשה טפחים', הלא היה אפשר לומר יותר פשוט, דכיון שלמעות אין ריח, מצד המציאות אין את החשש שהכלב יוציאם. [בחמץ ס"ל לרשב"ג שכיון שהכלב מריח עד ג' טפחים, חיישינן שיוציא את החמץ בפסח ויכשל הבעלים בבל יראה, אך כאן שאין למעות ריח, מצד המציאות לא יריחם]. וצ"ב מה היה ההו"א.
ב]. הנה מהמשנה והגמ' משמע דאיירינן כאן במעות בלבד, ולא במקפיד אצל חברו אוכל, ולכאורה באוכל גם חכמים יודו שצריך להטמין בג' טפחים, דדוקא בחמץ הרי זה חשש בלבד, ואולי ס"ל לחכמים בחמץ שהרי זה ספק ספיקא, ספק אם יהיה שם כלב, וגם אם יהיה ויריח ויוציא, אולי יאכל את החמץ, אך מצד שמירה, אין כאן שמירה אם עלול הכלב למצוא את הפקדון. וצ"ע.
ג]. לכאורה דברי רשב"ג התם אמורים דוקא במקום שיש כלבים, וצ"ע.
ד]. סוף דברי הגמ' וכמה, אמר רפרם, טפח'. צ"ב, הלא אם מתכסה בפחות מטפח, מדוע לא יועיל [ומהו דוקא שיעור טפח]. ואולי י"ל שקבעו חכמים שיעור זה, כי כך בודאי יתכסה, אבל אם לא היה שיעור קבוע, היו בני אדם טוענים שהיה מכוסה כשבאמת לא היה מכוסה.

[HaimL]

א] בה"א של הבעיא סבר רב אחא בריה דרב יוסף,
1. דחפישת הכלב היא כל כמה שהכלב רואהו.
2. דאדם וכלב שווים בראיה.
3. דחמץ ומעות שווים בראיה.

ופשיט ליה רב אשי,
1. דחפישת הכלב היא כל כמה שהכלב מריחו, דהוא ג"ט.
2. דלא שלטא עינא דאיניש בגל טפח.
3. דאין אדם מריח כסף בגל טפח, וכאן אין הכרע אם יש לכסף ריח, או שאין אדם מריחו בגל טפח, ואין נפקותא בדבר.
4. דאין הכלב מוציא כסף בגל טפח. וכאן אין הכרע אי משום שאף הכלב אין מריחו, או שאינו תאב להוציאו, או שאין שלטא עינא כמו אדם, ואין נפקותא בדבר.

[HaimL]

ב] ג] ד] נראה דהסברא היא הפוכה, דבחמץ התורה אמרה בל יראה, וכל שהכלב יכול לחפש אחריו מקרי נראה, אע"ג דלא שלטא ביה עינא דאיניש, ואין נפקותא אם הכלבים מצויים או לא. אלא דבעצם מקרי נראה בכה"ג. אבל בשמירה, פשיטא דתליא במציאות, דמפורש בגמרא דמקמי דאיכא גשושאי וטפוחאי היה מועיל הטמנה וכו', וה"נ, במקום שאין מצויים כלבים, נראה דמהני גל טפח אף לשמירת מאכל. ועוד, דשמא המציאות של טפח היא דווקא במעות, דדרכם להיות עשויים מתכות, ונוצצים בשמש מתוך הגל. אבל בדבר מאכל דאין דרכו להתנוצץ בשמש, שמא אף בפחות מטפח לא שלטא ביה עינא.

[תלמיד חברים]

דבריך נסתרים מדברי רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מסכת פסחים (לפי דפי הש"ס) משניות דף לא עמוד ב) רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו ג' טפחים, אין צריך לפנות העפר מעליו, אבל בפחות צריך לבערו, דשמא הכלב יכול להריח ריח הלחם ויגלנו, ושמא יחשבנו בעל הבית בפסח ויאכלנו, או לאכל אותו אחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה.
והובא בשו"ע הרב סי' תלג ס"ל.

וכ"כ באור זרוע סי' רנו.
ושוב ראיתי שכן מבואר בקיצור ברש"י
משום ריחא - שהכלב מריח וחופש אחריו, והרי הוא מוציאו, ונראה.
(רש"י ב"מ מב.)

[תלמיד חברים]

א] בה"א של הבעיא סבר רב אחא בריה דרב יוסף,
1. דחפישת הכלב היא כל כמה שהכלב רואהו.
2. דאדם וכלב שווים בראיה.
3. דחמץ ומעות שווים בראיה.

ופשיט ליה רב אשי,
1. דחפישת הכלב היא כל כמה שהכלב מריחו, דהוא ג"ט.
2. דלא שלטא עינא דאיניש בגל טפח.
3. דאין אדם מריח כסף בגל טפח, וכאן אין הכרע אם יש לכסף ריח, או שאין אדם מריחו בגל טפח, ואין נפקותא בדבר.
4. דאין הכלב מוציא כסף בגל טפח. וכאן אין הכרע אי משום שאף הכלב אין מריחו, או שאינו תאב להוציאו, או שאין שלטא עינא כמו אדם, ואין נפקותא בדבר.

דוחק לומר שבהו"א סברו שבכל גל בעומק ג' טפחים אפשר לראות את החמץ.
ועוד, שאם המעות נראים, וכי הו"א שיהיה אפשר להטמין שם.

[HaimL]

והובא בשו"ע הרב סי' תלג ס"ל.

אבל ראה שם בסברא הראשונה,
חמץ שנפלה עליו מפולת (פירוש: גל של אבנים ועפר), אם אין הכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו, דהיינו שיש עליו גובה ג' טפחים, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אף על פי שלא ביטלו. וכו'
---
הרי לנו שכל שאין הכלב יכול להריחו ולחפש אחריו מקרי מבוער מן העולם בעצם, לסברא זו.

[HaimL]

דוחק לומר שבהו"א סברו שבכל גל בעומק ג' טפחים אפשר לראות את החמץ.
ועוד, שאם המעות נראים, וכי הו"א שיהיה אפשר להטמין שם.

אבל מפורש בגמרא אמר ליה התם משום ריחא בעינן ג' טפחים הכא משום איכסויי מעינא לא בעינן ג' טפחים
---
הרי לנו מפורש דבה"א דרב אחא בריה דרב יוסף בעינן ג"ט בחמץ משום איכסויי מעינא וה"נ במעות, ופשיט ליה רב אשי דאיכסויי מעינא יש כבר בטפח, ורק ריחא לכלב בחמץ יש אף יותר מטפח ועד ג"ט. והסיבה היא שגל של אבנים ועפר לא מקרי כיסוי גמור דאין שם טיח בין האבנים והעפר, ומה שיש בתוכו מבצבץ ונראה, ומאידך, לא מקרי גילוי גמור, דסו"ס מכוסה באבנים ועפר, וכל השאלה היא עד כמה טפחים יכולה העין להבחין במה שבתוכו. וה"א דחמץ ג"ט הוא משום איכסויי עינא, ואדם וכלב חד שיעורא הוא, קמ"ל כדאמרן.

[שמואל דוד]

רש״י מב:

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... a96f8ae3bb

[תלמיד חברים]

והובא בשו"ע הרב סי' תלג ס"ל.

אבל ראה שם בסברא הראשונה,
חמץ שנפלה עליו מפולת (פירוש: גל של אבנים ועפר), אם אין הכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו, דהיינו שיש עליו גובה ג' טפחים, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אף על פי שלא ביטלו. וכו'
---
הרי לנו שכל שאין הכלב יכול להריחו ולחפש אחריו מקרי מבוער מן העולם בעצם, לסברא זו.

בסעיף ל מדבר השועה"ר באופן שיש עליו ג' טפחים, שאז אין הכלב יכול להוציאו כלל, ונחשב כמבוער אף לרשב"ג.
בסעיף לא דיבר על שיש עליו עד ג"ט, שהכלב יכול לחפש ולהוציא, ועיי"ש, ובזה נחלקו חכמים ורשב"ג, ועיי"ש.

[תלמיד חברים]

דוחק לומר שבהו"א סברו שבכל גל בעומק ג' טפחים אפשר לראות את החמץ.
ועוד, שאם המעות נראים, וכי הו"א שיהיה אפשר להטמין שם.

אבל מפורש בגמרא אמר ליה התם משום ריחא בעינן ג' טפחים הכא משום איכסויי מעינא לא בעינן ג' טפחים
---
הרי לנו מפורש דבה"א דרב אחא בריה דרב יוסף בעינן ג"ט בחמץ משום איכסויי מעינא וה"נ במעות, ופשיט ליה רב אשי דאיכסויי מעינא יש כבר בטפח, ורק ריחא לכלב בחמץ יש אף יותר מטפח ועד ג"ט. והסיבה היא שגל של אבנים ועפר לא מקרי כיסוי גמור דאין שם טיח בין האבנים והעפר, ומה שיש בתוכו מבצבץ ונראה, ומאידך, לא מקרי גילוי גמור, דסו"ס מכוסה באבנים ועפר, וכל השאלה היא עד כמה טפחים יכולה העין להבחין במה שבתוכו. וה"א דחמץ ג"ט הוא משום איכסויי עינא, ואדם וכלב חד שיעורא הוא, קמ"ל כדאמרן.

יתכן, אבל לענ"ד דחוק ליישב כן כמו שכתבתי, דא"כ פשיטא לכל בר דעת שאם רואים את המעות מבין חרכי הגל - אין זה שמירה, ומה צריך להביא מפסחים.
[לדבריכם, מהתירוץ משמע שבהו"א סברו שאין זה מכוסה והתירוץ הוא שזה כן מכוסה. ודוחק שיהיה הו"א כ"כ קיצוני מהתירוץ. לענ"ד התירוץ רק מחלק בין הנידונים, ולא שבהו"א סברו שזה לא מכוסה כראוי. ומה כן היה ההו"א? לא זכיתי בינתיים להבין].

[HaimL]

יתכן, אבל לענ"ד דחוק ליישב כן כמו שכתבתי, דא"כ פשיטא לכל בר דעת שאם רואים את המעות מבין חרכי הגל - אין זה שמירה, ומה צריך להביא מפסחים.
[לדבריכם, מהתירוץ משמע שבהו"א סברו שאין זה מכוסה והתירוץ הוא שזה כן מכוסה. ודוחק שיהיה הו"א כ"כ קיצוני מהתירוץ. לענ"ד התירוץ רק מחלק בין הנידונים, ולא שבהו"א סברו שזה לא מכוסה כראוי. ומה כן היה ההו"א? לא זכיתי בינתיים להבין].

אבל זו אינה קושיה ותירוץ, אלא בעיא ופשיטות. והצד של רב אחא בריה דרב יוסף ללמוד מחמץ, הוא דס"ל בה"א דשמא אדם וכלב שווים בראייה, וחמץ ומעות שווים בראייה, וטעמא דחמץ הוא דעד ג"ט אין הגל מכסה את הדבר מן העין. ונראה דהמציאות היא דבראייה בעלמא, א"א לראות שיש בגל מעות או חמץ, כיוון שמעורב באבנים ועפר, ורק אם מתבוננים בדקדוק, אז אפשר לראותו. וסבר ר"א בדר"י דבחמץ יש צד לומר דכיוון שהכלב רואהו עד ג"ט ה"נ אדם רואה מעות בגל עד ג"ט, ויש צד לומר שהכלב יודע לראות את החמץ עד ג"ט, דדרכו לחפש דבר מאכל, אבל אדם אינו שם לב למצוא את המעות בגל בראייה בעלמא, ופשיט ליה רב אשי דה"נ אין הכלב רואה את החמץ ביותר מטפח, כמו שאדם אינו רואה את המעות ביותר מטפח, ומ"מ הוא מריחו ביותר מטפח, ועד ג"ט, ויודע לחפש ולהוציאו משם, אע"פ שאינו רואה. ובאדם ומעות רואהו עד טפח. ואינו מריחו ביותר מטפח. וכאן לא אתפרש אם א"ל כלל ריח למעות, או שאין אדם יכול לחוש בריחן. והכלב יכול אבל אין דרכו לחפש אחריהן וכו', דאין נפקותא בזה כלל ועיקר.

[שמואל דוד]

ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא כו׳

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=29240#p313110

[שמואל דוד]

נב.

viewtopic.php?f=29&t=30058

[שמואל דוד]

בבא מציעא סו:

אמר רב פפא כו׳ אשכחיה דקא שתי ״שכרא״ קני כו׳ דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי כו׳

רש״י לפכוחי פחדיה - להפיג דאגתו שדואג על המעות דכתיב ״ויין״ ישמח

יש לעיין מדוע לא הביא רש״י הפסוק במשלי תנו ״שכר״ לאובד וצ״ב

[תלמיד חברים]

יש לעיין מדוע לא הביא רש״י הפסוק במשלי תנו ״שכר״ לאובד וצ״ב

שם הכוונה לדברים שמשכרים ביותר, ומאבדים לגמרי את הדעת, ולא כמו יין שיש לו מצב אמצע - שמשמח את הלב, וגם מי שכבר נשתכר, עדיין אינו שיכור גמור.
ואוכיח את דברי:
מדוע נקט שלמה המלך אצל שכר 'לאובד', ואילו 'יין - למרי נפש'?
ומצינו בגמ' סנהדרין (מג.) 'דאמר רב חייא בר רב אשי אמר רב חסדא, היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש'. וברש"י 'שתטרף דעת - ולא ידאג ויתמהמה בהריגתו'.
ונשאלת השאלה, מדוע אין מספיק יין לבד להשקותו.
וצ"ל שקורט של לבונה הוא ה'שכר', דהיינו המידי דמשכר, ויחד עם היין הוא עושה פעולה גמור דוגמת 'סמים'. [ואכן 'לבונה' היתה אחת מסממני הקטורת...].
ולכן נקט שלמה המלך 'שכר לאובד', כי אע"פ שהיו שמים את הקורט של לבונה יחד עם היין, מ"מ עיקר הפעולה היתה מכוחה, וזהו 'לאובד'.
כאן בגמ' רצה רש"י לבטא רק ששיכרא יכול להביא לידי שמחה כמו יין, וש'שיכרא' אינה בהכרח 'שכר' הכתוב במשלי, וכמו ש'שכר' הכתוב בתורה בב' מקומות אין הכוונה שם לשיכרא [מלבד האבן עזרא שפירש כן], דיש ג' דעות בכריתות (יג:) מה כוונת הכתוב 'יין ושכר', ולכו"ע אין משמעות 'שכר' - 'שיכרא'. והארכתי בזה במק"א.
עכ"פ רש"י הבין ששיכרא יכולה לשמח כמו יין, ולא הביא הכתוב במשלי ששם מדובר בדבר המשכר באופן חזק ומטורף, כמו סמים, שזה כבר דרגה של כעין שיכור כלוט.

[תלמיד חברים]

רש"י מעניין בדף היומי ע.
יתום שכבר נתמלא זקנו אינו בגדר יתום לענין שצריך לדאוג למזונו
בדיקנני - ביתומים גדולים שנתמלא זקנם, ואינן קרויים יתומים - שרי.

[שמואל דוד]

עיין ביאור הגר״א מש״כ בזה

[שמואל דוד]

עכשיו ראיתי בגאון צבי שהעיר בזה ע״ש

[שמואל דוד]

בבא מציעא עח.

השוכר את החמור והבריקה כו׳ פירש״י והבריקה - בגמרא מפרש

משמע מדבריו שאינו דבר פשוט וצריך לעיין בגמרא, ועיין בגמרא לקמן עמוד ב ״והבריקה הכא תרגימו נהוריתא רבא אמר אבזקת״

ולכאורה זהו כוונת רש״י שלא פירש הכוונה ב״הבריקה״ משום שבמחלוקת שנויה.

אולם צ״ע דעיין ברש״י ד״ה הרי שלך לפניך שכתב ״טלנה כמו שהיא סמויה״ כו׳

והיינו שמפרש ש״הבריקה״ היינו נהוריתא וא״כ קשה בתרתי, חדא מדוע לא פירש מיד הכוונה בהבריקה ועוד מדוע נקט נהוריתא ולא אבזקת וצ״ב בכל זה

[שמואל דוד]

חכם אחד כתב לי וז״ל נראה שרש"י נקט לעיקר הפירוש כ"הכא תרגימו'. ובכל זאת כתב בגמרא מפרש, כי יש גם דעה נוספת.

וע' בנמו"י שהמלה 'סמויה' מוקפת בסוגרים עגולות. ושמא אף ברש"י זו תוספת ולא היה במקור. וצל"ע בכת"י. עכ״ד

איפה אפשר לראות כת״י של רש״י?

[שמואל דוד]

שאלה מחכ״א שליט״א

בבא מציעא פג.

ותברא בזיזא דמחוזא פירש"י קורה היוצא מן הכותל ובולטת לרשות הרבים.

צ"ע הא מבואר במשנה ב"ב [ס.] שאין מוציאין זיזין לרה"ר וא"כ בעל הזיז צריך לשלם דהוי בור ברה"ר ?

[עזריאל ברגר]

א. ייתכן שזה היה באופן המותר ושאינו חייב באחריותו, וצ"ע אם אפשר למצוא ציור כזה.
ב. ייתכן שזה היה בית של גוי וכיו"ב שלא מוכן לשלם.
ג. החבית היא כלי, ואף היין שבתוכה דינו ככלי, כדאמרינן בב"ק (מח,ב) "ומים - כלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים"!
(אמנם התירוץ השלישי חזק בעיני מכולם, אך כבר כתבתי את התירוצים הקודמים "ומשנה לא זזה ממקומה").

[עזריאל ברגר]

ועוד תירוץ:
ד. אף אם בעל התקלה חייב לשלם - עדיין יש מקום לדון בשאלה מי צריך לעמוד מולו בדינא ודיינא (כפי שמצאנו בדיני שומרים בכ"מ שהדיון הוא האם בעל הבית צריך לתבוע את המזיק או השומר יתבע).
ובפרט אם לא היו עדים על שבירת החבית - איך יתבע את בעל התקלה?

[שמואל דוד]

פד.

רש״י ד״ה כי כאיש גבורתו - לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש

צ״ע מכתובות סד: אמר ליה צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי

[טור תלגא]

בבא מציעא פג.
ותברא בזיזא דמחוזא פירש"י קורה היוצא מן הכותל ובולטת לרשות הרבים.
צ"ע הא מבואר במשנה ב"ב [ס.] שאין מוציאין זיזין לרה"ר וא"כ בעל הזיז צריך לשלם דהוי בור ברה"ר ?

הלא המשנה מסיים לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה

[טור תלגא]

פד.
רש״י ד״ה כי כאיש גבורתו - לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש
צ״ע מכתובות סד: אמר ליה צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי

עי' יפה לעינים יבמות קיג. נדפס ביפה ללב ח"ח שהקשה כן ומפרש דאין כל האצבעות שוות דשכיחי הא והא https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... 46&hilite=

ובסוף דבריו מציין להיפה תואר בב"ר פרשה נב סוף אות יג שמחלק בין תאוה לצער עי"ש https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... 12&hilite=

[שמואל דוד]

יישר כח! חכם אחד כתב לי וז״ל אולי יש לחלק בין אשתו, דגדול תאותה יותר ממנו כדכתיב ' ואל אישך תשוקתך '. אבל בנוגע סתם זונה, אז תאוות האיש גדול ממנה.

[שמואל דוד]

viewtopic.php?t=31098#p327646

[שמואל דוד]

בבא מציעא קג.

היכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה כו׳ ״אמר ריש לקיש״ דאמר ליה בית שאני משכיר לך מדת ארכו כך וכך אי הכי מאי למימרא ״אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש״ כו׳

האם הכוונה שריש לקיש חזר מדבריו הראשונים? [ועיין לעיל קא.]

[טור תלגא]

בבא מציעא קג.

היכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה כו׳ ״אמר ריש לקיש״ דאמר ליה בית שאני משכיר לך מדת ארכו כך וכך אי הכי מאי למימרא ״אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש״ כו׳

האם הכוונה שריש לקיש חזר מדבריו הראשונים? [ועיין לעיל קא.]

בדקדוקי סופרים מביא שיש גי' כי אתא רבין אמר ר' יוחנן. ובאמת כן הוא בירושלמי וכדמציין ביפה עיניים מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן.

[שמואל דוד]

לכאורה הלשון ״אלא״ לא נכון לפי גירסא זו

[שמואל דוד]

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... 9b837da90a