מסכת מגילה - הערות וביאורים

[הוגה]

לגבי שאלה 1 ו - 3 המדייק לשון הגמרא "משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת, אלא לבית, הכי נמי לבית", יצויין לאתר נוסחאות הגמרא "הכי גרסינן" שהנוסח הזה נמצא רק בדפוסי הגמרא, ואילו בשבעה כת"י של הגמ' אין את תיבות אלו, אלא הנוסח הוא "אל תקרי לבת אלא לבית, הכי נמי לבית". ולכאורה עיקר השאלה על נוסח הדפוס.

לגבי שאלה 2, לכאורה התשובה רמוזה בשאלה, שאם משמעות הכתוב היה לומר שלקחה מרדכי לאב, היה לו לומר "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לאב", ומדשינה לשונו ונקט "לבת" שמע מינה לבית, לאשה. ועל זה מצרף דומה לכך תיבת "בת" האמורה אצל כבשת הרש שלבסוף מתברר שהכוונה אשה, וקודם שהבין הנמשל סבר שהכוונה לכבשה החביבה ביותר כמו בת.

ייש"כ לרב צופה_ומביט על הביאור בדברי חז"ל שלמדו כן מתיבות "לקחה לו" - ע"י קידושין. בדומה לזה כתב המלבי"ם על הפסוק בשמואל שם, מתיבות "אשר קנה", שכתב: "אשר קנה - על ידי קידושין".

[HaimL]

כשלמדתי את הגמרא הבנתי שעיקר הלימוד הוא מדכתיב "לקחה לו", שהוא ע"ד "כי יקח איש אשה". כי לשון לקיחה/ליקוחין [ובפרט "לקחה לו"] לא מתאים לאימוץ בת. ולכל היותר הול"ל "לקחה מרדכי [אל ביתו] ותהי לו לבת". כעין הכתוב אצל משה וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן. שייך "להיות לבן", אבל "לקחת לבן" זה פשוט לשון לא מתאים, אלא לנישואים, שבזה כל התנ"ך מלא מלשון זה: ויקחו להם נשים, בנותיכם ניקח לנו, קחו לבניכם נשים, וכו'.

את הדקדוקים בראיה שהביאה הגמרא משמואל לא באתי ליישב בזה. אלא את עיקר הלימוד מה יסודו.

אי איתא כמר, הל"ל לשון אחרת כגון, ואין קיחה אלא קידושין כדכתיב כי ייקח איש אישה וגו', או אתיא קיחה קיחה מה התם קידושין, וכה"ג, אבל האגדתא יליף מכבשת הרש, וע"ז תמוה.
ובעצם דברי מר, בפשטות צ"ל דהיכא דא"א לפרש אחרת, כגון בכל הנך קראי דאייתי מר, ע"כ בקידושין קמיירי. אבל היכא דמצי לפרש בעניין אחר, מי מכריחנו לזה. ושפיר שייך לשון לקחה לבת ממש, דמשמע שלקחה מבית הוריה שמתו, והביאה אל ביתו להיות לו לבת.

[אפרקסתא דעניא]

ברי"ף על עין יעקב כתוב שלקחה נדרש כאן לשון ליקוחין, ובש"ל.

[צופה_ומביט]

בדקתי כעת במפרשי האוצר שם, וראיתי שהרי"ף בעין יעקב פירש ממש כדבריי, שקושי/משמעות הלשון בפסוק "לקחה לו לבת" [ובזה גופא ממש כמו שכתבתי בס"ד] הוא שהביא את ההבנה דמיירי בלקיחה לו לאשה בקידושין.
גם העץ יוסף בשם נזר הקודש פירש שהמקור הוא הלשון "לקחה לו לבת", דליקוחין [לקחה לו] היינו קידושין.
וכ"כ בעין אליהו [שיק] ומבאר גם את ההמשך של הראיה משמואל, שמבארת הגמרא באיזה ממון קידשה לו? במה שגידלה והאכילה משלו.

[צופה_ומביט]

לגבי שאלה 1 ו - 3 המדייק לשון הגמרא "משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת, אלא לבית, הכי נמי לבית", יצויין לאתר נוסחאות הגמרא "הכי גרסינן" שהנוסח הזה נמצא רק בדפוסי הגמרא, ואילו בשבעה כת"י של הגמ' אין את תיבות אלו, אלא הנוסח הוא "אל תקרי לבת אלא לבית, הכי נמי לבית".

כ"ה בדקדוקי סופרים שם.

[ונתנו ידידים]

הרב הוגה האם הכונה הוא שנוסח הדפוס טעות הוא או שהוא גם נחשב כאחד מן הנוסחאות?

בכל אופן אם נקבל את נוסח המודפס נראה לי לבארו בצורה זו וליישב הקושיות של הרב חיימל.
הגמרא אינו מביא ראיה מהפסוק בשמואל לכונת הקרא באסתר, כל ראיית הגמרא הוא ששייך למדרש דלבת פירושו לבית וכמו ששם מוכח הוא שפירושו לבית כלהלן כמו כן מותר לנו לומר גם הכא שמתפרש לבית. אבל הסיבה שאנו מפרשים הפסוק באסתר שהכונה הוא לבית הוא כמו שביאר הרב צופה ומביט בטוב טעם ודעת משום שנאמר לקחה.

ולגבי הפסוק בשמואל נראה לי בביאורו, דודאי דשם כתיב ותהי לו כבת וגם דוד ידע זה, והבנת הדורש היה דהסיבה שהיה לו כבת הוא משום דבחיקו תשכב, וע"ז הקשה דבת אינו שוכבת בחיקו של אדם וא"כ אין קשר בין הא דבחיקו תשכב להא דותהי לו כבת וע"כ דהכונה הוא שהיה לו כבית ומכאן דבת מתפרשת בית.
ואין חילוק בין אם מדובר בכבש לאם מדובר באדם דבשניהם הכונה אחד הוא ששכבה בחיקו כמו בית, ולא שנעשית לו בית דזה אינו שייך בכבש אלא ששכבה בחיקו כמו בית, ומוכח הוא ממלא אמר ותהי לו בת אלא כבת שמע מינה שלא נעשית לו בת או בית ממש אלא שנהג בה מנהג בית.

[הוגה]

ברי"ף על עין יעקב כתוב שלקחה נדרש כאן לשון ליקוחין, ובש"ל.

בדקתי כעת במפרשי האוצר שם, וראיתי שהרי"ף בעין יעקב פירש ממש כדבריי, שקושי/משמעות הלשון בפסוק "לקחה לו לבת" [ובזה גופא ממש כמו שכתבתי בס"ד] הוא שהביא את ההבנה דמיירי בלקיחה לו לאשה בקידושין.
גם העץ יוסף בשם נזר הקודש פירש שהמקור הוא הלשון "לקחה לו לבת", דליקוחין [לקחה לו] היינו קידושין.
וכ"כ בעין אליהו [שיק] ומבאר גם את ההמשך של הראיה משמואל, שמבארת הגמרא באיזה ממון קידשה לו? במה שגידלה והאכילה משלו.

תודה רבה ויישר כח על דברי הר"י פינטו והמפרשים, שפירשו את הגמרא מדנקט הכתוב לשון "לקחה מרדכי לו" לשון קיחה.
אלא שדרך זו עדיין צריכה ביאור:
1 - קושיתו של הרב חיימל, דאם כן היה לגמרא לומר "וקיחה איקרי קנין".
2 - ועוד, דאם כן היה למקרא לומר "לקחה מרדכי לו" ולישתוק, "לבת" למה לי.

יתכן אפשר לפרש, שאם היתה אומרת המגילה רק "לקחה מרדכי לו" בלי תיבת "לבת", הוה אמינא קיחה על ידי קידושין בלבד בלי נישואין, לזה אמר "לבת" לאשמעינן שהיתה אסתר גם נשואה למרדכי. (וכן להלן (יג:) דרשו זאת מהפסוק 'כאשר היתה באמנה אתו', אמר רבה בר לימא משמיה דרב, שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי". "בחיקו" משמע נישואין).
אמנם לזה אין צריך הגמ' להביא ראיה ש"קיחה אלו קידושין" ו"ביתו זו אשתו" שזה כבר ידוע ומפורסם ממקומות אחרים, אלא כוונת הגמרא לומר שלא מצאנו בכל המקרא סמיכות לשון "קנין" או "קיחה" שאחריו לשון "בת" במובן של אשה, רק בשתי מקראות אלו: ראשית בנבואת נתן הנביא בספר שמואל (כבשה אחת אשר קנה... ותהי לו כבת). ושנית במגילת אסתר (לקחה מרדכי לו לבת). בשניהם היה תחילה קנין וקיחה ואח"כ "לבת" על ידי נישואין, וזהו שדרשו "אל תקרי לבת אלא לבית".

ואפשר שבכך התכוונה הגמ' לתרץ שאלה נוספת, מדוע המגילה אמרה זאת בדרך רמז ולא במפורש "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לאשה"? לרמוז שגם מרדכי היה מסתיר מעיני הגוים את דבר נישואיו לאסתר ואומר בתי היא, לבל יהרגנו המלך על דבר אשתו באשר הנערה יפת תואר וטובת מראה, והיתה אסתר יחידה למרדכי כמו כבשת הרש, לעומת אחשורוש העשיר בנשים שנאמר "בערב היא באה ובבוקר היא שבה". ולכך סמכו בעלי המגילה את הלשון, "קיחה" שאחריו לשון "לבת", לרמוז על הדימוי למקרא של כבשת הרש שיש בו לשון "קנין" שאחריו לשון "לבת".

ויצויין שי"א לדעת הרמב"ם אוריה גוי היה ולא היו בה קידושין. ועי' ב"י יו"ד סי' קנז, הב"ד הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן: "ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו שאני, וצריך לומר דלית ליה דרשה (מגילה יג.) דאל תיקרי לבת אלא לבית".

[הוגה]

הרב הוגה האם הכונה הוא שנוסח הדפוס טעות הוא או שהוא גם נחשב כאחד מן הנוסחאות?

נוסח הדפוס איננו טעות אלא פירוש שהוסיפו בתוך נוסח הגמרא, אפשר ליישבו כדבריכם, אלא שצריך גם ליישב את המאמר כמו שהוא בכת"י בלי תיבות אלו.

[צופה_ומביט]

יישר כוח הרב הוגה על הביאור הנאה, שפתיים יישק.
כמדומה ראיתי כעי"ז במפרשי האוצר, עיי"ש.
ובפשיטות יש לומר [וכלול בדבריכם] שהגמרא באה ליישב שלא יקשה מהמילה "לבת", דאמנם פשוט ש"לקחה לו" הוא קידושין, וכך אנו רוצים מעיקרא לבאר את הפסוק, בלי צורך לשום דרשה, אבל המילה "לבת" לכאורה סותרת לכך ובאה ומפקיעה מהבנה זו ומלמדת להדיא אחרת, שרק אימץ אותה כבתו. לזה באה הגמרא ומיישבת שלא קשה ממילה זו, כי "אל תקרי לבת אלא לבית" [ובביאור מדוע לא נכתב במגילה להדיא "לאשה" עיין במפרשים שאכן נועד להסתיר העניין וכו'].
וכלומר, לא כהבנה הפשוטה שמקור הדרשה הוא "לבת", אלא הדרשה אינה דרשה אלא פשטות לשון הפסוק "לקחה לו", שבכל המקרא כולו היינו לאשה, אלא שהוקשה לגמרא ממילת "לבת" שסותרת את זה, וע"כ ענו באל תקרי.
וכדי להוכיח שיש "אל תקרי" כזה הביאו את הראיה משמואל, דאל"כ מהיכ"ת לחדש כזה מין אל תקרי וליישב בו קושיה מפסוק מפורש ולהפוך את משמעותו, ועוד באופן שנצטרך אח"כ להסברים מדוע עיקם הכתוב ולא אמר להדיא "לאשה"? על זה הביאו ראיה שמצינו כך.

[HaimL]

ואת שבע הנערות וגו' אמר רבא שהיתה מונה בהן ימי שבת. ופירש"י ז"ל,
שהיתה מונה בהן ימי שבת - שהיתה משרתת לה אחת באחד בשבת ואחת בשני בשבת ואחת בשלישי בשבת וכן כולן וכשהגיע יום שפחה של שבת יודעת שהיום שבת:
---
ותמוה, דהא הייתה ביד הגי בבית הנשים, וכתיב בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּ֠קֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃, דמשמע דכל ערב הייתה הולכת בתולה אחת אל המלך מבית הנשים, וא"כ הייתה יכולה אסתר לדעת דאתא לילה, אלא א"כ סיפא דקרא אפשר לפרש דפעמים שהיה המלך קורא דווקא לפילגש מבית הנשים השני, ופשיטא דאינה יכולה לדעת.
ועוד, מדכתיב וּבְכׇל־י֣וֹם וָי֔וֹם מׇרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃, ויש להסתפק בפירושו, אם ראה אותה בעיניו ממש, משמע שהיו חלונות לבית הנשים, אבל שמא היו חלוני שקופים אטומים, ולא יכלה אסתר לראות בחלון יום ולילה. אבל לישנא דקרא משמע טפי דשאל בשלומה, את הגי או המשרתים והנערות. וא"כ, כשם ששאל בשלומה, ה"נ היה יכול לומר לזה ששאלו להגיד לאסתר את היום בשבוע.

[עזריאל ברגר]

זה לא שהיא לא ידעה להבחין בין יום ובין לילה.
אלא שהיא חששה שמא תטעה בחשבון הימים, וע"ד הסוגיא של "היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת", ולכן עשתה לה סימן ששבע הנערות ישרתו אותה בקביעות כל אחת ביומה, והעלתה להן שמות הקשורים לימות השבוע (ראה בתרגום ובמדרשים ומפרשיהם), וכשהגיעה אליה "רגועיתא" - ידעה בבירור שיום זה הוא יום השבת.

[HaimL]

זה לא שהיא לא ידעה להבחין בין יום ובין לילה.
אלא שהיא חששה שמא תטעה בחשבון הימים, וע"ד הסוגיא של "היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת", ולכן עשתה לה סימן

קצת קשה, דלמה תטעה בחשבון הימים, דפשיטא שצריכה לדעת באיזה יום נלקחה לבית המלך, כדי שתוכל לקרוא שמות לנערותיה, ואם יודעת באיזה יום נלקחה ויודעת מתי הוא יום ולילה, למה תטעה יותר מסתם אדם, ובפרט שיושבת בטוב בבית הנשים, ולא כמהלך במדבר בארץ ציה ועיף וכו'. ואף אי איתא כמר, שיודעת מתי הוא יום ולילה, רק חוששת שתטעה בחשבון הימים, אכתי קשה אם נפרש דמרדכי היה שואל בשלומה, אמאי לא מסר לזה ששאלו לומר לה מתי שבת.

[עזריאל ברגר]

מכיוון שהיא חיה במשך תקופה ארוכה בין עובדי אלילים, שלא התעניינו בימי השבוע, עלה בה החשש שמא היא תטעה ותאבד יום מחשבונה.
ולא יכלה לרשום בגלוי לעצמה את הימים - כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.

נכון שהיא יכלה למצוא פתרונות נוספים, אבל זה הפתרון שהיא מצאה, וכך היה לה נוח.

[HaimL]

מכיוון שהיא חיה במשך תקופה ארוכה בין עובדי אלילים, שלא התעניינו בימי השבוע, עלה בה החשש שמא היא תטעה ותאבד יום מחשבונה.
ולא יכלה לרשום בגלוי לעצמה את הימים - כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.

נכון שהיא יכלה למצוא פתרונות נוספים, אבל זה הפתרון שהיא מצאה, וכך היה לה נוח.

מנ"ל למר שהאומות עובדי אלילים לא מנו את ימי השבוע. אדרבה, בלשון האומות יש ימים שנקראים ע"ש ע"ז שלהם. ואם לא יכלה לרשום, כ"ש שלא יכלה לקרוא לנערותיה ע"ש הימים ושישרתוה לפי חשבון הימים. ופשיטא דלא ביקשה שבע נערות, דהא כתיב לא ביקשה דבר וגו', ועוד כתיב ואת שבע נערותיה הראויות לה וגו', קצת משמע דלכל בתולה היו שבע נערות, וא"כ יש לתמוה מ"ט שבע, אם לא שהיו משרתות כל בתולה נערה אחת לכל יום בשבוע. ובסך הכול נראה דהוא מפלאות תמים דעים, שכך יצא, שנתנו לה, ושמא אף לכל בתולה, נערות כמניין ימי השבוע, וע"ז תמיהא לי, דהוא קצת ניסא למגנא, דהייתה יכולה לדעת מתי הוא יום השבת בדרך הטבע לגמרי.

[קרית מלך]

ביערות דבש כבר הקשה דאסתר נביאה היתה ומדוע הוצרכה לסימני הנערות לימי השבוע, וביאר דאסתר לא היתה מגדת את עמה ומולדתה, ומאחר שבטלה מביאה לשעמום בודאי היתה אסתר עוסקת במלאכה בכל יום, ואם תשבות בשבת הרי יוודע שהיא בת ישראל, לכן הערימה והעסיקה שבע נערות, והנערות ששרתוה בימי החול לא היו עמה בשבת וסבורות היו שגם בשבת עוסקת במלאכה כבכל יום, ואילו הנערה שהיתה עמה בשבת ולא היתה עמה בימות החול, כשראתה ששובתת ממלאכה, היתה בטוחה שגם בכל ימי השבוע היא איננה עוסקת במלאכה.

[אבי-העזרי]

קצת משמע דלכל בתולה היו שבע נערות.

לא קצת משמע, אלא להדיא, עיין רש"י (אסתר ב ט), "הראויות לתת לה, לשרתה. וכן עושין לכולן". ע"כ.
ומסתברא מילתא שכל אוה"ע מנו ז' ימים בשבוע, ויום השביעי הוא שבת שלנו, כי כולם בני אדם הראשון, וכך קבלו מימות עולם שהוא סדר השבועות.

[עזריאל ברגר]

ביערות דבש כבר הקשה דאסתר נביאה היתה ומדוע הוצרכה לסימני הנערות לימי השבוע, וביאר דאסתר לא היתה מגדת את עמה ומולדתה, ומאחר שבטלה מביאה לשעמום בודאי היתה אסתר עוסקת במלאכה בכל יום, ואם תשבות בשבת הרי יוודע שהיא בת ישראל, לכן הערימה והעסיקה שבע נערות, והנערות ששרתוה בימי החול לא היו עמה בשבת וסבורות היו שגם בשבת עוסקת במלאכה כבכל יום, ואילו הנערה שהיתה עמה בשבת ולא היתה עמה בימות החול, כשראתה ששובתת ממלאכה, היתה בטוחה שגם בכל ימי השבוע היא איננה עוסקת במלאכה.

זה יפה, ויש עוד כמה דברים יפים כמו זה, אבל זה לא מה שכותב רש"י על המקום.

[פנחסויפלל]

ומסתברא מילתא שכל אוה"ע מנו ז' ימים בשבוע, ויום השביעי הוא שבת שלנו, כי כולם בני אדם הראשון, וכך קבלו מימות עולם שהוא סדר השבועות.

מהמכלול, ערך 'שבוע':
בתרבויות שונות נהגו מחזורים אחרים דמויי-שבוע. ברומא העתיקה נהג מחזור עסקי בשם נונדינה (אנ') באורך שמונה ימים. במצרים העתיקה נהג מחזור של 10 ימים. בסין ויפן העתיקות נהג מחזור של 10 ימים בשם שׂוּ׳ן. בצרפת שאחרי המהפכה היה ניסיון לייסד שבוע בן עשרה ימים, ובברית המועצות הקומוניסטית היה ניסיון קצר לייסד שבוע בן חמישה ימים.

[אבי-העזרי]

מהמכלול, ערך 'שבוע':
בתרבויות שונות נהגו מחזורים אחרים דמויי-שבוע. ברומא העתיקה נהג מחזור עסקי בשם נונדינה (אנ') באורך שמונה ימים. במצרים העתיקה נהג מחזור של 10 ימים. בסין ויפן העתיקות נהג מחזור של 10 ימים בשם שׂוּ׳ן. בצרפת שאחרי המהפכה היה ניסיון לייסד שבוע בן עשרה ימים, ובברית המועצות הקומוניסטית היה ניסיון קצר לייסד שבוע בן חמישה ימים.

נכון מאד, אבל קודם לכן כתוב:

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כתב כי תפוצתו הרחבה של מחזור שבועי בן שבעה ימים מעידה על שיטת ספירה כלל אנושית שנמשכה ברציפות מימי אדם הראשון או לפחות מימי נח, בעקבות בריאת העולם על ידי ה' בשישה ימים ומנוחתו ביום השביעי.

בקרב החוקרים ישנה אי ודאות וחוסר בעדויות היסטוריות חד משמעיות על שימוש נפוץ במחזור זה בקרב עמים אחרים בתקופות קדומות. משכך, פרידריך דליטש ואחרים הציעו שהשבוע מגיע ממחזור קדום שהוא חלוקת-משנה של המחזור החודשי, המבוסס על הירח. לפי הצעה זו, בשלב מסוים השבוע נותק ממקורו החודשי והפך ליחידה בלתי תלויה. בבבל העתיקה אכן ציינו את הימים השביעיים בחודש (7, 14, 21, 28) כימים חסרי מזל. ימים חודשיים מיוחדים צוינו גם בתרבויות קדומות אחרות.

לעומת זאת, נילס-אריק אנדריסן (אנ'), ג'פרי טיגאי (אנ') ואחרים מצאו שהדמיון לשיטה הבבלית חלש. בבבל אין תיעוד על שמות מיוחדים לימים, והמשמעות של הימים המיוחדים לא ברורה מספיק. לכן הם הציעו שהמחזור בן שבעת הימים משקף מסורת ישראלית עצמאית שלא הועתקה מבבל טיגאי כותב, ”הדבר ברור שבעמים שכנים שהיו בעמדה להשפיע על ישראל - ואכן השפיעו במגוון תחומים - אין מקבילה לשבוע השבת הישראלי. זה מוביל למסקנה ששבוע השבת, שהוא ייחודי לישראל כמו השבת ממנה הוא נובע, הוא יצירה ישראלית ייחודית.”

כלומר; ההגיון הוא מה שאני כתבתי. ודאות אין, אישושים היסטוריים לכאן ולכאן בהחלט יש,
אבל, כמו שצרפת ורוסיה החליטו מתישהו לשנות, (דבר המעיד שבמשך אלפי שנים היה להם מחזור שבועי בן 7 ימים, ולא אכפת לי אם מישהו יטען שזה התחיל מהנצרות), אבל אם זה יכל להחזיק כ"כ הרבה שנים, אז בהנחה שהעולם התחיל מאדם אחד, כנראה שההגיון שלי תקף, ומן הסתם גם הוא החזיק כמה אלפי שנים, ובאיראן החזיק מעמד עד ימות אחשוורוש.
וכמו שבצרפת ורוסיה הוא [כמעט] נעלם, כך במקומות מסויימים הוא נעלם בפועל (אפילו לפני), זה בהחלט יכול לקרות.

[HaimL]

ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת ירח שנהנה גוף מן הגוף, ופירש"י ז"ל,
שהגוף נהנה מן הגוף - מפני הצינה והעיד לך הכתוב שהיו מתכונין מן השמים לחבבה על בעלה:
---
ותמוה, חדא, וכי חסרו לאחשוורוש בגדים להתכסות בהם, או עצים להסיק בהם.
ובעיקר, דכוונת הכסיל הייתה גם לזנות, כמ"ש רש"י ז"ל,
---
נערה - דוד לא ביקש אלא נערה אחת כל אדם הראה לשלוחיו את בתו אולי תיטב בעיניו ואחשורוש כסיל צוה לקבץ את כולן הכל יודעין שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל מאן דהוה ליה ברתא מטמרה:
---
א"כ, אף אם נפרש דאסתר נלקחה בר"ח טבת, ולא קדמה לה בתולה אחרת באותו ירח, אבל הכסיל ידע שלערב ב' טבת תהיה בתולה אחרת שתחמם את גופו וכו', ואיזו חיבה יתירה הייתה לו על אסתר.

[HaimL]

מגילה י"ג ע"ב,
אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
---
ותמוה, דכתיב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃, משמע דלא שקל המן שקלים למלך, וראה בהמשך הגמרא, במשל בעל התל ובעל החריץ.

[צופה_ומביט]

מגילה י"ג ע"ב,
אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
---
ותמוה, דכתיב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃, משמע דלא שקל המן שקלים למלך, וראה בהמשך הגמרא, במשל בעל התל ובעל החריץ.

המן רצה באמת לתת והכין את הכסף לתת, והמלך אמר "הריני כאילו התקבלתי".
ממילא נחשב כאן כנתינה ממש.
זה שבפועל לא הוצרך לכך כי המלך ויתר על הכסף - זה עניין צדדי.
הנקודה אינה שיחסר מהמן הכסף בפועל, לא חסרון הכסף הוא ה"זכות" של המן, אלא מה שהוא מצדו שקל שקליו למלך. ואם המלך ויתר - ויתר. זה עניין שלו.
ופוק חזי מה שאומרת אסתר להלן "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד", נמכרנו.
ובפתיחתות לאסת"ר נדרש "והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה" על זמן המן, שנמכרו - ולא לעבדים ולשפחות [כמו שאומרת אסתר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי] אלא להשמיד להרוג ולאבד.

[HaimL]

מ"ש כי נמכרנו אני ועמי וגו', לא בהכרח מורה על שקליו דהמן הרשע, וכמ"ש, כי כה אמר השם חִנָּ֖ם נִמְכַּרְתֶּ֑ם וְלֹ֥א בְכֶ֖סֶף תִּגָּאֵֽלוּ׃, דבתרוויהו נמסרו עמ"י לרשות אחרת. בבית ראשון היו עבדי השם, והקב"ה מסר אותם ביד אשור ובבל ופרס וכו'. בסוף הגלות הראשונה היו עבדי אחשוורוש, ומסר אותם ביד המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד ח"ו, כדכתיב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃, והמסירה הזאת, מרשותו לרשות אחרים הוא דמקרי מכירה.