צופה_ומביט כתב:כשלמדתי את הגמרא הבנתי שעיקר הלימוד הוא מדכתיב "לקחה לו", שהוא ע"ד "כי יקח איש אשה". כי לשון לקיחה/ליקוחין [ובפרט "לקחה לו"] לא מתאים לאימוץ בת. ולכל היותר הול"ל "לקחה מרדכי [אל ביתו] ותהי לו לבת". כעין הכתוב אצל משה וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן. שייך "להיות לבן", אבל "לקחת לבן" זה פשוט לשון לא מתאים, אלא לנישואים, שבזה כל התנ"ך מלא מלשון זה: ויקחו להם נשים, בנותיכם ניקח לנו, קחו לבניכם נשים, וכו'.
את הדקדוקים בראיה שהביאה הגמרא משמואל לא באתי ליישב בזה. אלא את עיקר הלימוד מה יסודו.
הוגה כתב:לגבי שאלה 1 ו - 3 המדייק לשון הגמרא "משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת, אלא לבית, הכי נמי לבית", יצויין לאתר נוסחאות הגמרא "הכי גרסינן" שהנוסח הזה נמצא רק בדפוסי הגמרא, ואילו בשבעה כת"י של הגמ' אין את תיבות אלו, אלא הנוסח הוא "אל תקרי לבת אלא לבית, הכי נמי לבית".
אפרקסתא דעניא כתב:ברי"ף על עין יעקב כתוב שלקחה נדרש כאן לשון ליקוחין, ובש"ל.
צופה_ומביט כתב:בדקתי כעת במפרשי האוצר שם, וראיתי שהרי"ף בעין יעקב פירש ממש כדבריי, שקושי/משמעות הלשון בפסוק "לקחה לו לבת" [ובזה גופא ממש כמו שכתבתי בס"ד] הוא שהביא את ההבנה דמיירי בלקיחה לו לאשה בקידושין.
גם העץ יוסף בשם נזר הקודש פירש שהמקור הוא הלשון "לקחה לו לבת", דליקוחין [לקחה לו] היינו קידושין.
וכ"כ בעין אליהו [שיק] ומבאר גם את ההמשך של הראיה משמואל, שמבארת הגמרא באיזה ממון קידשה לו? במה שגידלה והאכילה משלו.
ונתנו ידידים כתב:הרב הוגה האם הכונה הוא שנוסח הדפוס טעות הוא או שהוא גם נחשב כאחד מן הנוסחאות?
עזריאל ברגר כתב:זה לא שהיא לא ידעה להבחין בין יום ובין לילה.
אלא שהיא חששה שמא תטעה בחשבון הימים, וע"ד הסוגיא של "היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת", ולכן עשתה לה סימן
עזריאל ברגר כתב:מכיוון שהיא חיה במשך תקופה ארוכה בין עובדי אלילים, שלא התעניינו בימי השבוע, עלה בה החשש שמא היא תטעה ותאבד יום מחשבונה.
ולא יכלה לרשום בגלוי לעצמה את הימים - כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.
נכון שהיא יכלה למצוא פתרונות נוספים, אבל זה הפתרון שהיא מצאה, וכך היה לה נוח.
HaimL כתב:קצת משמע דלכל בתולה היו שבע נערות.
קרית מלך כתב:ביערות דבש כבר הקשה דאסתר נביאה היתה ומדוע הוצרכה לסימני הנערות לימי השבוע, וביאר דאסתר לא היתה מגדת את עמה ומולדתה, ומאחר שבטלה מביאה לשעמום בודאי היתה אסתר עוסקת במלאכה בכל יום, ואם תשבות בשבת הרי יוודע שהיא בת ישראל, לכן הערימה והעסיקה שבע נערות, והנערות ששרתוה בימי החול לא היו עמה בשבת וסבורות היו שגם בשבת עוסקת במלאכה כבכל יום, ואילו הנערה שהיתה עמה בשבת ולא היתה עמה בימות החול, כשראתה ששובתת ממלאכה, היתה בטוחה שגם בכל ימי השבוע היא איננה עוסקת במלאכה.
אבי-העזרי כתב: ומסתברא מילתא שכל אוה"ע מנו ז' ימים בשבוע, ויום השביעי הוא שבת שלנו, כי כולם בני אדם הראשון, וכך קבלו מימות עולם שהוא סדר השבועות.
פנחסויפלל כתב:מהמכלול, ערך 'שבוע':
בתרבויות שונות נהגו מחזורים אחרים דמויי-שבוע. ברומא העתיקה נהג מחזור עסקי בשם נונדינה (אנ') באורך שמונה ימים. במצרים העתיקה נהג מחזור של 10 ימים. בסין ויפן העתיקות נהג מחזור של 10 ימים בשם שׂוּ׳ן. בצרפת שאחרי המהפכה היה ניסיון לייסד שבוע בן עשרה ימים, ובברית המועצות הקומוניסטית היה ניסיון קצר לייסד שבוע בן חמישה ימים.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כתב כי תפוצתו הרחבה של מחזור שבועי בן שבעה ימים מעידה על שיטת ספירה כלל אנושית שנמשכה ברציפות מימי אדם הראשון או לפחות מימי נח, בעקבות בריאת העולם על ידי ה' בשישה ימים ומנוחתו ביום השביעי.
בקרב החוקרים ישנה אי ודאות וחוסר בעדויות היסטוריות חד משמעיות על שימוש נפוץ במחזור זה בקרב עמים אחרים בתקופות קדומות. משכך, פרידריך דליטש ואחרים הציעו שהשבוע מגיע ממחזור קדום שהוא חלוקת-משנה של המחזור החודשי, המבוסס על הירח. לפי הצעה זו, בשלב מסוים השבוע נותק ממקורו החודשי והפך ליחידה בלתי תלויה. בבבל העתיקה אכן ציינו את הימים השביעיים בחודש (7, 14, 21, 28) כימים חסרי מזל. ימים חודשיים מיוחדים צוינו גם בתרבויות קדומות אחרות.
לעומת זאת, נילס-אריק אנדריסן (אנ'), ג'פרי טיגאי (אנ') ואחרים מצאו שהדמיון לשיטה הבבלית חלש. בבבל אין תיעוד על שמות מיוחדים לימים, והמשמעות של הימים המיוחדים לא ברורה מספיק. לכן הם הציעו שהמחזור בן שבעת הימים משקף מסורת ישראלית עצמאית שלא הועתקה מבבל טיגאי כותב, ”הדבר ברור שבעמים שכנים שהיו בעמדה להשפיע על ישראל - ואכן השפיעו במגוון תחומים - אין מקבילה לשבוע השבת הישראלי. זה מוביל למסקנה ששבוע השבת, שהוא ייחודי לישראל כמו השבת ממנה הוא נובע, הוא יצירה ישראלית ייחודית.”
HaimL כתב:מגילה י"ג ע"ב,
אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
---
ותמוה, דכתיב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃, משמע דלא שקל המן שקלים למלך, וראה בהמשך הגמרא, במשל בעל התל ובעל החריץ.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 196 אורחים