וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו, וכיון דהוו במקדש, והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו, כדאמרינן גבי אופה, דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש, אלא משום סדורא דפת נקט ואתא, הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין, אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה, אבל עניים לא טרחי, הלכך לא תנא לה, ומיהו ודאי אב מלאכה היא, ובכלל דש היא.
פרנצויז כתב:שבת ס"ט, א'
דף ס"ט,א' תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה מנינא למה לי, ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות, בשלמא לרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה כגון דידע וכו', אלא לר"ש ב"ל דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת דידע ליה לשבת במאי.
וכן איתא בדף ע',ב' תנן וכו' והוינן בה וכו' ואמר רבי יוחנן וכו' אי אמרת בשלמא וכו' היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות, הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע וכו', אלא אי סבר ליה כרבי שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע ליה שבת במאי.
וכן איתא בדף ע"ג,א' תנן וכו' והוינן בה וכו' ואמר רבי יוחנן וכו' בשלמא וכו' היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות, הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע וכו', אלא אי סבר לה כרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי.
ולכאורה צ"ע גברא אגברא קרמית שלכאורה אין מקום להקשות מרבי יוחנן לריש לקיש, ועוד שנראה שהגמ' שואלת על רבי יוחנן בנוסח בשלמא לרבי יוחנן וכו' אלא לר"ש ב"ל וכו', דהיינו שיש לה צד לומר שהוא יסבור כריש לקיש דלא כרבי יוחנן, ועוד יותר צ"ע הנוסח להלן בדף ע' ובדף ע"ג, שהנוסח הוא הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן וכו' אלא אי סבר ליה כרבי שמעון בן לקיש וכו'. וזה פלא, ולכאורה אין זה רגיל בגמרא.
וכשלא ראיתי שמעירים על זה, חשבתי מדשתקי רבנן שמע מינה ניחא להו, וכנראה שזה לא היה נראה לרבותינו שזה יוצא מן הכלל של דרך הגמ'.
אולם עיי' מראה כהן (להג"ר בצלאל הכהן מווילנא) שנדפס בסוף ש"ס ווילנא, שבת סט., וז"ל: בגמ' ואמר ר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחת וכו'. נ"ב תוספתא פ"ט ה"ג כל אבות מלאכות שבתורה עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כאו"א ע"ש, וא"ש בזה דפריך בפשיטות טפי מהא דר"י לרשב"ל, וגם מש"כ מהרש"א ז"ל לקמן ...
ולכאורה הוא בא ליישב חלק ממה שתמהנו.
ולכאורה יש לתמוה בעוד מקום קצת מעין תמיהתינו, בדף ע"ב,ב' נתכוין להגביה וכו', לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב וכו', אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת וכו', אלא מאהבה ומיראה, הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר, אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי, ע"כ לא בעא מיניה רבא מרב נחמן אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי אבל מפטרי לגמרי לא.
דלכאורה כל זה מדברי רבא (או מדברי בני הישיבה אליבא דרבא), ואע"פ כן שואלים הניחא לאביי וכו' אלא לרבא וכו' מאי איכא למימר וכו', דהיינו שיש צד לומר שרבא יסבור כאביי דלא כרבא, וכן שואלים עד כאן לא בעא מיניה רבא וכו', והלשון נראה כאילו שמישהו אחר מדבר, וכן כאילו שמדברים על מישהו אחר ולא מדגישים שכאן יותר קשה כי מדובר ברבא בעצמו. וצ"ע.
ולכאורה אם אף אחד מרבותינו לא מעיר על זה, שמע מינה שכן דרך הגמ' ולא קשה מידי.
נוטר הכרמים כתב:עג, א
במתני'. הזורה והבורר.
והנה רש"י פירש החילוק בין המלאכות, שהזורה ברחת לרוח, והבורר - פסולת בידיו, והמרקד – בנפה. ומשמע שהמבדיל בין המלאכות הוא אופן העשיה, ביד או בכלי ובאיזה כלי.
ואולם לקמן (עה, ב ד"ה הרי הוא אורג) מבאר רש"י שההבדל ביניהם הוא בכך שאמנם זורה ובורר שניהן מלאכות של הפרדת הפסולת מהגרעינים אבל הזורה עושה את ההפרדה בקשין, ואילו בורר, בורר צרורות, והמרקד, עושה את ההפרדה בקמח. ואם כן משמע שההבדל בין המלאכות תלוי בסוג הדבר הנברר ולא בצורת הברירה. [וכן העיר בשפ"א].
והיה מקום לומר שאלו הן ב' נידונים שונים, נידון אחד הוא הגדרת המלאכות מצד עצמן, וזה בודאי שהמלאכה מוגדרת לפי אופן וצורת עשיית המלאכה, ונידון נוסף הוא לענין חילוק המלאכות זו מזו לגבי חיוב חטאת, דחשיבות מלאכה לענין זה אינה תלויה בצורת העשיה, אלא בתוכן ובכוונה הפנימית של המלאכה, וכמו שפירש רש"י את קושיית הגמרא דפריך הני כולהו חדא היא, דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן.
.השוחט כתב:לענ"ד הבנתי על פי דרכו של הנוטר אבל יותר בפשטות. בתחילה אכן מחלק רש"י את מהות המלאכות לאחר שנקבעו כמלאכות בפני עצמן. אבל במקום השני הא גופא הנידון, מדוע אלו נחלקו לשלשה משא"כ שובט ומדקדק. והרי אילו היינו מחליטים למנות שובט בפני עצמו כר"י, אכן היינו מוכרחים למצוא אבחנה מבדלת ביניהן. וכעת יש הגדרה משותפת להן. ועל זה ביאר רש"י דזורה ובורר ומרקד, כ"א בשלב אחר, ולכן נחשבו לג', וממילא צריך ליתן הגדרה שונה לכל אחת וכמו שביארן לעיל, משא"כ שובט הוא בשלב המיסך ממש, והמדקדק הוא תוך כדי האריגה, ולכן מלכתחילה לא נמנו בנפרד ולא נקבעו למלאכות שונות. וכעין שכתבו על מולח, שמכיון שהוא בשלב העיבוד, הוי חלק ממעבד, וכמו שמסתבר שבעיבוד עצמו יש פעולות שונות וכולן מעבד.
שמואל דוד כתב:עג:
אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא ואתרי תמרי כו׳ (דיני שבת) וכעי״ז במסכת מכות ח. אמר רב פפא האי דשדא פיסא ואתרי תמרי כו׳ (דיני נזיקין)
האם מצינו כן בעוד מקומות ציור שוה לדינים נפרדים?
שמואל דוד כתב:עג:
אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא ואתרי תמרי כו׳ (דיני שבת) וכעי״ז במסכת מכות ח. אמר רב פפא האי דשדא פיסא ואתרי תמרי כו׳ (דיני נזיקין)
האם מצינו כן בעוד מקומות ציור שוה לדינים נפרדים?
עזריאל ברגר כתב:לשון תורה לחוד - שהוצרך לגזירה שוה - ולשון חכמים לחוד.
קצת מעין שאלת מר, ולא כשאלת מר, איתא בריש ארבעה אבות נזיקין,שמואל דוד כתב:עג:
האם מצינו כן בעוד מקומות ציור שוה לדינים נפרדים?
HaimL כתב:עזריאל ברגר כתב:לשון תורה לחוד - שהוצרך לגזירה שוה - ולשון חכמים לחוד.
אומנם כן, אבל רובא דרובא של הגז"ש הוא במילה דשייכא בתרוויהו, כגון רשע רשע, קיחה קיחה, ביאה ביאה, פרזי פרזי וכן על עד"ז. אבל הכא, אין שייכות בפשט למילים בקרחתו או בגבחתו אצל נגעי בגדים דמה לקרחת וגבחת אצל בגד, וע"כ צריכים אנו לתרגום, דפשט לשון הפסוק הוא ישנים וחדשים, ואין זה כשאר רוב גז"ש דקרא, והוא קצת דומה לשאלת השואל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 199 אורחים