העוסק בסיפור יצי"מ פטור מן המצה?

[אברהם]

דבר פלא כתב מרנא השפת אמת (פסח תר"מ ד"ה כל) שרבותינו המסובין בבני ברק שסיפרו כל הלילה ביציאת מצרים 'היו שוכחין לאכול [המצה והמרור] ע"י הסיפור. בשגם עוסק במצוה פטור מן המצוה. בפרט שבמצה פליגי אי בזה"ז דאורייתא וסיפור יצי"מ לכו"ע דאורייתא', עכ"ל.

ויש לעיין בדבריו מכמה פנים,

הא' דלכאו' ל"ש בזה עוסק במצוה שהרי כל עיקר המצוה נאמרה בצורה זו של סיפור בזמן קיום המצה והמרור, וכו'. ועוד יש להרחיב בשייכות בין סיפור יצי"מ למצות אכילת מצה.

הב' מה בכך שמצה דרבנן וסיפור דאורייתא, האם מצינו שמשום כך מבטלים דרבנן. [ומשמע שזהו מלבד הטעם דעוסק במצוה].

הג' דבגמ' משמע דלמ"ד דמצה דרבנן גם סיפור יצי"מ דרבנן.

והד', והוא העיקר, למה א"כ אין אנו נפטרים באמת ממצות מצה ומרור משום עוסקים במצות סיפור יצי"מ.

[ש.י.ר.]

עי' חת"ס שכ' דלכן מאריכין בסיפור יצי"מ בכדי שבאמצע יראו שעוד מעט ולא יישאר זמן לאכילת מצה קודם חצות, ויתחילו למהר, זכר לואכלתם אותו בחפזון

[בעלזער]

ר' אברהם, והרי להדיא הוא בגמ' פסחים ק"כ עמוד א' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות, וחיוב אכילת מצה בזה"ז הוא מדאורייתא וילפינן כן מהפסוק בערב תאכלו מצות, ואם משום מה שכתב בספר המצות להר"מ מצוה נ"ו כבר האריכו בזה למעניתם והגיהו בדברי הרמב"ם.

והשפ"א כפי הנראה מדבר על זה שלא אכלו 'זכר לאפיקומן' את המצה שיש לאוכלו על מרורים.

ולגבי סיפור יציאת מצרים גם בזה יש לדון על מה קאי השפ"א אם האריכו בהגדה שזה מדאורייתא לכו"ע למען תזכור או בסיפור יציאת מצרים ועיין היטב ברמב"ם שהם דברים שונים.

ובכל אופן אין מזה קושיא על המנהג שלנו שהרי אנו מחמירים גם כפי הראשונים שסוברים שהכזית מצה באפיקומן זהו הכזית מצה מדאורייתא של בערב תאכלו מצות.

ועדיין יש להאריך בזה טובא.

[אוצר החכמה]

לא הבנתי מה אתה שואל את ר' אברהם הלא השפ"א כתב שפליגי בזה וכוונתו למחלוקת רבא ורב אחא בר יעקב, והגמרא שאתה הבאת זו דעת רבא ובאמת הכי קיי"ל אבל כשדנין על מעשה התנאים אפשר לדון לכל דעות האמוראים.

[בעלזער]

הבנתי בכוונת השפ"א שכוונתו לפרש שלא אכלו את המצה שנאכל מדין על מצות ומרורים יאכלוהו ולא התכוון השפ"א לומר שלא אכלו את המצות של בערב תאכלו מצות.
בכל אופן באופן זה ביקשתי לתרץ את דברי השפ"א.

ועוד כתבתי להקשות שגם אם נאמר שאין חיוב למ"ד זה בסיפור יציאת מצרים, מ"מ לכו"ע חייב באמירת הגדה, הנלמד מזכור, ואם חייב בקידוש ה"ה בהגדה, וכפי שכתב הרמב"ם, ואפשר שהאריכו בהגדה ולא בסיפור יציאת מצרים.

--
זה עתה ראיתי שאכן בתגובתי לעיל, אין דברי מובנים וכתבתי בחפזי, וצודק הרב אוצה"ח במה שהעיר.

[בעלזער]

ואולי יש לפרש בזה באופן אחר.

ואפשר שכוונת השפ"א בזה לומר שלא אכלו כלל מצות בליל הפסח, וכוונתו בזה, משום שהם עצמם הסתפקו בזה אם מצה בזמן הזה הוי דאורייתא אם לאו, ולהם עצמם לא הוכרע הלכה בזה, ועל כן נדחית אכילת מצה בזמן הזה מפני סיפור ההגדה, היות ואכילת מצה הוא מדין ספק בלבד.

ואפשר שעל זה שפיר נאמר שהעוסק במצווה אינו חייב לקיים ספק דאורייתא, ואפשר שזה תלוי אם ספק דאורייתא לחומרא מהתורה אם לאו. אם כי שאין לי כל ראיה לזה.

ובמה שהקשה ר' אברהם שא"כ היה להם להסתפק גם בסיפור יציאת מצרים, יתכן בזה, כמו שכתבתי לעיל, דאפשר, לכו"ע יש חיוב הגדה וקידוש בליל הפסח ולמדים זאת מן הפסוק, וכפי שמשמע מן הרמב"ם שיליף הגדה וסיפור יציאת מצרים משתי מקומות נפרדים.

וחוזרני בי במה שכתבתי לעיל מזה שהרי לא מצאנו מי שיאמר שיש חיוב מדאורייתא בזמן הזה לאכול מצה משום על מצות ומרוררים יאכלוהו.

ואפשר שהפעם יש בזה משהו במה שכתבתי, ובכל אופן יש בזה מהלך חדש בכוונת השפ"א.

[לולי דמיסתפינא]

אעתיק בזה מה שכתבתי במק"א להשיג על חכם אחד שכתב דיש לפטור אכילת אפיקומן לפני חצות מטעם עוסק במצות סיפור יציאת מצרים, וסמך על דברי השפ"א אלו.

אם יש לפטור אכילת אפיקומן לפני חצות מטעם העוסק במצוה של סיפור יצי"מ פטור מן המצוה.

הנה ראיתי בענין זמן אכילת אפיקומן בדבריו כמה טעמים מדוע יש להקל לאכול אפיקומן לאחר חצות, והאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, והנה לא אכנס לעצם הנידון נהרא נהרא ופשטי' בכל מקום לפי מנהגו, ובודאי שבפשטות אין לזוז מדברי השו"ע.
אמנם ראיתי בא"ד שם שכתב וז"ל, גם בכלל יש לומר דבר חדש, דכל העסק לאכול אפיקומן קודם חצות, ה"מ כשאינו עוסק בסיפור יצי"מ, אבל אם עוסק בסיפור יצי"מ, הלא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט כשעוסק במצוה דאורייתא פטור ממצוה דרבנן, עיי"ש עוד מה שכתב בזה.
והנה לפענ"ד תמוה ביותר לומר כן, דשייך לומר העוסק במצוה פטור מן המצוה על מצות קבועות שנתקנו מעיקרא באופן כזה לקיים כל אלו המצוות בזה הלילה, אב"א הדברים שנתקנו מן התורה וגם הדברים שנתקנו מדרבנן, ולא יעלה על הדעת לומר דהמרבה לספר ביציאת מצרים יוכל ליפטר ממצות אכילת מצה מטעם עוסק במצוה וכדומה, וה"נ לגבי אכילת אפיקומן אם ננקוט כפסק המחבר דיש להזהר לאכלו לפני חצות, אין לפטרו מזה מטעם עוסק במצוה.
דהנה הא ברירא דמחובת כל אדם לדאוג לפני כל קיום מצוה שיוכל לקיים המצוה בזמנה, וכן מבואר מדברי הריטב"א בסוכה כה. בביאור הדין של העוסק במצוה, וז"ל שם, ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצו' אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה, עיי"ש, וזה החידוש בעוסק במצוה דאי לאו הכי הרי הוא מחוייב כבר קודם זמן המצוה לדאוג שיוכל לקיים המצוה בזמנה וכהלכתה, ופשוט הוא שבכלל ציוי התורה נכלל גם כל ההכנה לפני זה שיוכל לקיים המצוה כראוי [ונודע מה שהאריכו בזה האחרונים לדון אם עשיית הסוכה נחשבת למצוה מהאי טעמא, יעוי' אבני נזר (או"ח סי' תנט) וערוך לנר עמ"ס מכות (ט.) ומרן זי"ע בתשו' דברי יואל (סימן נז) ומנחת אלעזר (ח"ד סי' נה)] רק כיון שעדיין לא הגיע זמנה ויש לו מצוה לקיים הרי הוא נפטר מזה מכח הלימוד של דין העוסק במצוה.
אמנם כל זה לא שייך רק במצוה שנזדמן לו כעת לקיים, וכיו"ב בכל הני דוגמאות המבוארות בש"ס, אמנם כשהוא צריך לקיים כו"כ מצות בלילה אחת, וציותה עליהם התורה על כל אלו בחדא מחתא שבלילה זו הרי הוא מחוייב ועומד לקיימם [וגם המצוה דרבנן נובע מזה שאפיקומן זכר לפסח], ומתחילת הלילה מוטל עליו חיוב לדאוג שיוכל לקיים כל מצוה מאלו המצוות שמחוייב בלילה זה כראוי וכיאות, ומצות סיפור יציאת מצרים לא פוטרתו משאר החיובים בלילה הזה.
והדברים ברורים מיסוד דין העוסק במצוה, ל"מ לדעת הראשונים בסוכה שם (רש"י תוס' הרא"ש ריטב"א ועוד) דבאפשר לקיים שניהם לא נאמרה פטור זה של העוסק במצוה, דלא נפלה החיוב של מצוה אחרת, אמנם אפילו לדעת הר"ן שם (יא. מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ו מסוכה ה"ד) והאור זרוע (הלכות סוכה סי' רצ"ט) דגם באפשר לקיים שניהם הרי הוא פטור, מ"מ הטעם מפורש בדברי הר"ן שם 'לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות' עיי"ש, והיינו דבכגון דא שעוסק במצוה לא נתחייב כלל במצוה האחרת.
וביארו הרבה אחרונים בסגנון אחד בדעת הראשונים, ועי' למרן זי"ע בויואל משה (מאמר ישוב א"י אות קטז) וע"ע קובץ שיעורים (בבא בתרא מח.) דתליא אם אמרינן שהעוסק במצוה הופקע המצוה אחרת לגמרי בבחינת הותרה או רק דחויה, ותלו בזה פלוגתת הדרישה והטו"ז (או"ח סימן קח, יו"ד סי' שמא) באונן שפטור להתפלל אם מחוייב להשלים התפלה או לא, עי"ש.
אמנם עכ"פ מאיזה טעם שיהי' הטעם הוא שכיון דהוא עוסק במלאכתו של מקום נפטר כעת מן המצוה האחרת, ולא חייבתו תורה כעת לקיים המצוה השני, אמנם אם נצטוה לקיים ב' המצות, וזה התורה שציותה לו לקיים מצות סיפור יצי"מ בלילה זה ציותה לו באותו זמן גם לקיים עוד מצוות, ל"ש לומר כלל פטור דהעוסק במצוה, ואפילו אם המצוה השני הוא מצוה דרבנן, מ"מ הרי ציוו חכמים שבנוסף לסיפור יצי"מ יעסוק גם במצות אכילת אפיקומן, וא"כ מהיכ"ת לומר כן דכיון דעוסק בסיפור יצי"מ יפטור.
ב) ולא דמי לשאר מצוות שמצינו בש"ס שנדמן לו כעת מצוה מיוחדת שלא נצטוה בה ביחד עם זה המצוה, וכגון סופרי סת"ם או שלוחי מצוה, או כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם (זבחים יט.) דכל הני פטורים מטעם העוסק במצוה, דהרי כיון שנתעסקו במצוה זו טרם הגיע זמן חיוב המצוה השני פטרתם תורה, ונתבטל מהם חיוב המצוה האחרת, אמנם לא כן בנד"ד וכיוצא בה.
ג) ואל תשיבני מהא דמצינו בסוכה (כה.) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, וברש"י שם כתב כגון ההולך להקביל פני רבו, ונראה דהוא מצד חיוב לקבל פני רבו ברגל, וא"כ מצינו שגם בכה"ג נפטר מדין עוסק במצוה, אמנם בגמ' שם דף (כז:) כבר מבואר דליכא חיוב גם ברגל רק דאזיל ואתי ביומיה עיי"ש, ומבואר מזה דליכא חיוב בכל גונא ברגל, וגם חיוב זה של קבלת פני רבו לא תלוי דוקא ברגל, עי' שו"ע או"ח סי' תרי"ג ס"ב, וסי' ש"א ס"ד ובביאור הלכה שם, וא"כ י"ל דהלך להקביל פני רבו לא מצד חיוב קבלת רבו ברגל, דהרי אין החיוב רק באזיל ואתי' ביומי', וע"כ פטור מטעם העוסק במצוה, [ואף הרמב"ם (בפ"ה מהלכות ת"ת ה"ז) שלא חילק בכך בחיוב קבלת פני רבו בין אזיל ואתי ביומי' או לא, ועי' בנו"כ שם, עי' בפר"ח שם שכתב שהרמב"ם לא הזכיר כן לרוב פשיטות הדבר שכן הוא ההלכה, הביאו החיד"א בפתח עינים (סוכה שם), אמנם אף לפי דברי שאר המפרשים דסבר הרמב"ם דכן הוא רק אליבא דר"א ורבנן פליגי, מ"מ לא הביא הך דינא של קבלת פני רבו בהלכות שבת ובהלכות יו"ט, רק בהלכות ת"ת, ונראה דזה מדין כבוד רבו או מצות ת"ת לפי דעתו, ואין לזה שייכות דוקא עם מצות הרגל, ואכמ"ל].
ד) ועי' במג"א (סימן לח סק"י) על הא דאיתא ברמ"א שם ואם היו צריכין לעשות מלאכתן בשעת קר"ש תפלה אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין, וכתב ע"ז וז"ל, וצ"ל דכ"ז מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל לכתוב וכו', עיי"ש, והנה הוא הדין כאן אשר בתחילת הלילה כבר הגיע זמן הן של סיפור יצי"מ, והן של אכילת מצה ומרור ואפיקומן, בודאי של"ש כלל לומר שיפטר מטעם עוסק במצוה.
ה) וק"ו במצות סיפור יציאת מצרים, אשר עיקר המצוה הוא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, כפי שדרשו חז"ל, ואם כי להלכה נקטו הפוסקים (פמ"ג מ"ז סו"ס תפ"ה, מנחת חינוך מצוה כ"א) דאכן חיוב הסיפור בזמן שיש מצה ומרור, אך אינם מעכבים הסיפור, וגם בשעה שאין לו מצה הרי הוא מחוייב, [אולם עי' להגרי"פ פערלא בחיבורו על ספר המצות עשה ל"ג מה שהאריך דרק כשיש לו מצה ומרור מחוייב בסיפור יצי"מ, עיי"ש], אמנם זה ברור שמצות סיפור יצי"מ ומצות מצה ומרור ביסודם הם מצות הכרוכים וקשורים זה בזה ולא יפרדו, ויעוי' בדברי הרמב"ן במלחמות (פ"ק דברכות, ב:) על דברי רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים הללו פסח מצוה ומרור לא יצא ידי חובתו היינו לכתחילה, אמנם אינו צריך לחזור לאכול מצה, עיי"ש, ומבואר מזה דלא יצא י"ח קאי על מצות מצה, שמצות הסיפור עם מצות מצה כחדא אזלי, וכן הוא בר"ן (סוכה יג. מדפי הרי"ף), ונודע לשון הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצות מצוה טו) שכתב על מצות ברכת התורה, וז"ל, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה (ברכת התורה עם לימוד התורה) כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו, וסיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח, ע"כ, הרי מזה שביסודם הרי הם מצות הקשורים זה בזה, רק נמנו לב' מצות, ובודאי של"ש לומר בזה העוסק במצות סיפור יצי"מ יפטר משאר מצות הלילה.
ו) וביתר ביאור יובן הענין, דהנה הך כללא של העוסק במצוה בודאי שאין הוא פטור כללי בכל מקום, ונודע דמת"ת צריך להפסיק למצוה עוברת, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"ד) היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו, ע"כ, הרי דבמצות ת"ת לא אמרינן הך כללא דעוסק במצוה, וכבר כתבו לבאר בזה (עי' מאירי במסכת מו"ק יא.) משום גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ועיקר תכלית התורה הוא להביא לידי מעשה (קידושין מ:), אמנם כמובן גם בעוסק בתורה בדבר שאינו למעשה שמקיים בזה מצות לימוד התורה ובמקיים מצוה אחרת שלא מענין דעסוק בה הוא פטור מלימוד התורה, ול"א דהעוסק במצוה, וביאור הענין הוא לפי מה שכתב בברכי יוסף להחיד"א (סי' לח) שהאריך בהך דלא הביא הרמב"ם הך דכותבי סת"ם פטורין מן התפלה ותפילין, וכתב דכי אמור רבנן העוסק במצוה פטור מן המצוה היינו במצוה שעוסק בה עתה שאינה תדירית אצלו כל הימים אמטו להכי אמור רבנן בטעמא דהשתא עסיק בהא פטור מאידך ומצוה דעסיק בה מגנא לבטולי אחריתי, אולם בת"ת וכותבי סת"ם הן הנה היו תמידין כסדרן ולעולם בעת שהם פנויים מצרכי גופם עסקי בהו, ובהני שוב אי פטרינן להו ממצוה אחרת נמצא כי לעולם פטורים מכל המצוות ולא משכחת להו שום מצוה שיקיימו וכגון זו לא אמרו העוסק במצוה פמ"ה רק פרט למזומן שנזדמנה לו לפי שעה, עיי"ש, ומבואר מזה דכיון דתלמוד תורה מצוה תמידית היא ואין לה זמן מסויים א"א לומר העוסק במצוה דא"כ משכחת לה שיפטר מן המצוות, וזה דבר שא"א לומר.
ועי' חק יעקב (סי' תלא סק"ח) שביאר הדין מדוע בלימוד התורה חייב לפסוק כדי לבדוק חמץ, וכתב דכיון דאין קץ וסוף ללימוד תוה"ק וראוי לקיים בו והגית בו יומם ולילה, וע"כ ראוי לחוש שמא ימשך זמן רב ע"כ סוכ"ס יהא מוכרח להפסיק, ע"כ יפסיק כבר עכשיו, עיי"ש, והנה הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור הנ"ל, דמלימוד התורה מוכרחים להפסיק לקיום המצוות, דאל"כ לא משכחת לה שיקיים המצוות, דהרי בכל עת הוא מקיים מצות הלימוד.
ודון מיני' בנד"ד, אין לומר דהעוסק בסיפור יצי"מ יפטר משאר מצות הלילה, דא"כ לא משכחת לי' שיקיים שאר המצות, דירבה בסיפור, ודו"ק.
ז) והנה אף שהחיד"א שם כתב טעם אחר לפי דעת הרי"ף והרא"ש והטור שהביאו להלכה הך דכותבי סת"ם על שמפסיקין מת"ת לקיום המצות עיי"ש, אמנם לפי מה שכתב הבית יוסף (בסימן לח) לא פטרה ברייתא זו רק ממצות הנחתן כל היום אבל לא בשעת ק"ש ותפלה, כי צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים, וכ"פ המחבר עיי"ש, ואפילו לפי דעת הרמ"א שפסק להלכה דאם היו צריכין לעשות מלאכתן בשעת קר"ש ותפלה פטורין, מ"מ כבר כתב הלבוש וכן מבואר בב"י ועי' במשנה ברורה (סקכ"ו) שכתב כן להלכה גם לפי דעת הרמ"א, דכ"ז הוא רק כשנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש לים או לשיירא עכשיו וא"א לו להמתין עד שיקיים המצוה דאז מותר לו לבטל מק"ש ותפלה, עיי"ש, לפ"ז י"ל שסברת החיד"א הנ"ל הוא לכו"ע, דהרי דבר זה אינו דבר שמצוי תדיר שבכל יום יזדמן לו מי שפורש לדרך ויצטרך תפילין בהכרח, וע"כ אמרי בזה הפטור דהעוסק במצוה, אך לא בגונא אחרת, וכפי שנתבאר.
ח) ובזה יתיישב קושית החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא (קושיא פא) איך נתחייבו כל ישראל בסוכה, לפי המבואר בגמ' (סוכה י:) דברב חסדא ורב הונא פטרו עצמם מסוכה מאחר שהלכו לקבל פני רבם ברגל, ומבואר דפטור מסוכה אף כשנח בלילה, א"כ איך נתחייבו כל ישראל בסוכה כשעלו לרגל, הלא קיימו מצות יראה כל זכורך והוא קבלת פני השכינה, והיו צריכים למיפטר מטעם העוסק במצוה, ועיי"ש מש"כ בזה. אמנם לפי המבואר דבכגון דא דנצטוו על ב' אלו המצוות לקיימם בזה הזמן, דנצטוו לקיים מצות יראה כל זכורך בחג הסוכות אשר מחוייבים הם לקיים גם מצות סוכה, לא ניפטרו מטעם העוסק במצוה, יובן שפיר, ורק כשקיבלו האמוראים פני רבם דנזדמן להם לקיים מצוה זו בהזדמנות שבאה להם, אז נפטרו מטעם עוסק במצוה.
ט) והיה עוד מקום לדון אף לולי דברינו בגדר הך מצוה של סיפור יציאת מצרים שכל המרבה לספר בה הרי זה משובח, דהנה האבדורהם וכ"ה ברבינו ירוחם (נתיב ה ח"ד) על מה שאין מברכין על סיפור יציאת מצרים בשם רבינו פרץ דכבר יצא ידי חובתו בקידוש במה שאמר זכר ליציאת מצרים, ובשם הרשב"א כי הוא דבר שאין לו קצבה דבדיבור אחד סגי, וכ"כ הפרי חדש (סי' תעג אות ו), נמצא כבר יצא ידי חובתו בהזכרת יציאת מצרים לבד, אמנם גם לפי דעת שאר הפוסקים שביארו החילוק בין מצות זכירת יציאת מצרים שנתחייבנו בה כל השנה לבין מצות סיפור יצי"מ, והם הפנים יפות (בפרשת בא) והחוות דעת בהגדה מעשה נסים, מהר"ם שיק (בספרו על תרי"ג מצות) והערוך לנר בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן ל), הכתב סופר בביאור ההגדה, ומרן זי"ע בתשובות דברי יואל (סימן כה), ומטו בי' גם בשם הגר"ח מבריסק ז"ל, שכולם פה אחד ביארו דבזכירת יצי"מ יצאו בהזכרה לבד משא"כ במצות הסיפור בליל הסדר יש חיוב לספר כל ההשתלשלות מתחילתו ועד סופו בהרחבה, וזה החיוב דאורייתא, עיי"ש בדבריהם, מ"מ הא ודאי שבסיפור הדברים כפי שתיקנו לנו חז"ל בהגדה כבר יצא ידי חובתו, ומה שמוסיף לספר הרי הוא רק בגדר משובח ולא מצד החיוב, ומעתה יש מקום עיון אם מצוה זו הוה בגדר 'מצוה חיובית', ובזה באנו לשיטת הנתיבות (סי' ע"ב סקי"ט, סי' רצ"א סקי"ג) דבמצוה שאינה חיובית ל"א הך כלל של העוסק במצוה פטור מן המצוה עיי"ש, ויש להסביר הדברים לפי דברי הראשונים הנ"ל בטעם הפטור דהעוסק במצוה דכיון דעוסק במצוה פטרה אותו תורה מלעסוק במצוה האחרת, ולפי דברי הריטב"א (סוכה שם) אף אסור לו לעסוק במצוה אחרת, והנה כל זה יונח כשעוסק במצוה שיש עליו חיוב לעשותו, וכיון שעוסק בדבר שחייבה אותו תורה בו הרי הוא פטור מלקיים המצוה האחרת, דהג"ג לא חייבה אותו תורה לקיים המצוה האחרת, אמנם כשעוסק מעצמו במצוה אף שמקים בזה מצוה ושכרו הרבה מאד על פי פעלו מדוע יפטר ממצוה אחרת שנתחייב בה, והה"ד הכא כשמרבה לספר לאחר שכבר יצא עיקר חובתו, אמנם כאמור לא נצרך לזה הכא, דאף אם נימא כי בכהאי גנוא כיון שמחוייב בעיקר המצוה נקרא מצוה חיובית אף כשמרבה לספר, לא נראה כי יש לומר כאן הפטור של העוסק במצוה, וכפמשנ"ת.

[בעלזער]

עתה מצאתי בשו"ת הר צבי או"ח ב סימן קד שדן בעניין עוסק בספק מצווה אי פטור ממצווה ודאית שבאה לידו. וכתב להביא משו"ת שאגת אריה (סימן לז) שהעוסק בספק מצווה ואפילו בספק מצווה דאורייתא אין זה פוטר אותו ממצווה ודאית, ואזלינן בזה לחומרא לחוש דילמא אינו עוסק במצווה.

ויש בזה להמתיק מה שכתב השפ"א שלא רצו להפסיק מסיפור יציאת מצרים היות והיה להם ספק אם בזמן הזה חייבים באכילת מצות, וספק מצווה לא נחשב למצווה כדי לפטור אותו ממצווה ודאית, ואזלינן בזה לחומרא.

----
ואם נתפוס כפי שכתב להוכיח הרב לולי דמיסתפינא שבמקום אשר נצטווינו לעשות כמה מצוות לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, יתכן לומר בזה, שסברו (לדעתו של השפ"א) שלא אמרו כלל לקיים את הספק מצווה על חשבון המצווה הודאית ואזלינן בזה לחומרא, וכפי שכתב השאגת אריה, וכל עוד הוא עסוק בסיפור יצ"מ לא חייבוהו באכילת מצה.

[מורה צדק]

דבר פלא כתב מרנא השפת אמת (פסח תר"מ ד"ה כל) שרבותינו המסובין בבני ברק שסיפרו כל הלילה ביציאת מצרים 'היו שוכחין לאכול [המצה והמרור] ע"י הסיפור.

אחר המחילה ונשיקת עפר כפות רגליו, היש לזה מקור?

[בעלזער]

דבר פלא כתב מרנא השפת אמת (פסח תר"מ ד"ה כל) שרבותינו המסובין בבני ברק שסיפרו כל הלילה ביציאת מצרים 'היו שוכחין לאכול [המצה והמרור] ע"י הסיפור.

אחר המחילה ונשיקת עפר כפות רגליו, היש לזה מקור?

לא מסתבר לומר שאחר אכילת המצה והמרור חזרו לומר את ההגדה ולכו"ע קודם מגיד ורק אח"כ מוציא מצה מרור וכורך.

אגב, גם אני מצטרף ומברך יפוצו מעיינותיך חוצה

[אברהם]

הרב לולי דמסתפינא

דבריך נעימים מאד ומסתברים, בעיקר בעצם הסברא דל"ש לפטור את הכל ממצה ומרור משום עוסק במצוה, דהיכי משכחת לה לקיום מצוה זו.

אך עדיין לא ביארת כוונת רבינו שפת אמת, הנראים מרפסין איגרא.

ונראה דצריך לקרות דבריו בהמשך אחד: היו שוכחין לאכול ע"י הסיפור, בשגם עוסק במצוה פטור מן המצוה וכו'.
וכוונתו דמשום כך שהיו נמשכין כ"כ במצוה עד ששכחו לקיים מצות הלילה, שייך בזה האי דינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ו
ובא ליישב בזה, למה לא הזכירו להם תלמידיהם רבותינו הגיע זמן אכילת מצה ומרור, וע"ז תירץ דכיון שהם טרודים כ"כ במצות הסיפור, שוב אינם חייבים להפסיק דחשיבי עוסק במצוה.

והיינו דבעלמא צורת המצוה היא לספר את סיפור יציאת מצרים בשיעור מסויים, ע"י אמירת ההגדה שתיקנו חז"ל וכדו', ואח"ז מגיע זמן המצה והמרור, וזהו חלק מצורת סדר הפסח, ול"ש בזה עוסק במצוה, דאדרבה כעת סיים חלק זה של 'מגיד' והגיע 'למוציא מצה', ולמה נתיר לו להאריך במגיד כשרירות ליבו בלא טעם וסיבה.
אבל התם שנמשכו במגיד [ויש להוסיף שזהו מצורת המצוה לספר באופן של התמשכות מעניין לעניין, וכמו דחזינן בנוסח ההגדה, שאפילו פסוקי וידוי ביכורים שהם עיקר מצות ההגדה ואילו בהגדה אינם נאמרים אלא בתורת 'שנאמר' על מה שאמר קודם לכן שלא אחד בלבד וכו' צא ולמד מה ביקש לבן הארמי כו' שנאמר ארמי אובד אבי, והוא פלא עצום! וכן ההלל שהוא חובה גמורה נאמרת כהמשך ל'ונאמר לפניו שירה חדשה'! וע"כ שזהו מצורת ההגדה לקשר מענין לענין, דלשון והגדת הוא לשון נגיד וממשיך מדבר לדבר ואכמ"ל], וכיון שנמשכו כ"כ עד ששכחו שאר המצוות א"כ בודאי אכתי חשיבי עוסקים במצוה ואינם חייבים להפסיק הימנה.

[בעלזער]

במחילת כבוד תורתו כי רבה היא, לא הבנתי מה שכתב מר 'שכיון שנמשכו כ"כ עד ששכחו שאר המצוות א"כ בודאי אכתי חשיבי עוסקים במצוה ואינם חייבים להפסיק הימנה', האיך השכחה הופכת את סיפור יצ"מ לעוסק במצווה.

ועל כן הנראה בזה יותר כפי שכתבתי לעיל מזה, שכוונת השפ"א בזה, שסברו שהגדה היא מן התורה והמצה היא ספק מצווה, ואמרינן בזה, עוסק במצווה וודאית פוטר אותו מן המצווה שחייב בה מדין ספק.

ואל תשיביני ממה שכתב הרב לולי דמיסתפינא, דיש לומר בזה, שחכמים לא חייבוהו כלל להקפיד על מצה כל עוד הוא עוסק במצווה ודאית ומן התורה, ומלכתחילה כך אמרה תורה, שאין צריך להקפיד על המצה אם עודנו עומד בסיפור יציאת מצרים.

וה"ה אצל אפיקומן לפני חצות, יתכן בזה, שלא אמר המחבר להקפיד על חצות שהוא ספק דרבנן אלא אם סיים בסיפור יצ"מ אך כל עוד הוא עוסק בסיפור יצ"מ אין כל צורך לחשוש לדעת ראב"ע וגם המחבר מודה לזה. וכפי שאכן נהג הח"ס זי"ע שהאריך במגיד ולא חשש לדעת המחבר שיהא זהיר לאוכלו קודם חצות.

גם לא הבנתי, לשם מה עליך לומר שהשפ"א בא לתרץ מדוע לא העירו להם תלמידיהם על המצה והמרור, ומדוע שלא תאמר פשוט, שהשפ"א בא לתרץ מדוע לא חששו כלל למצה ומרור, שהרי אם עסקו בסיפור ההגדה בהכרח שגמרו את הסדר ב'מגיד' ולא המשיכו ברחצה ובמוציא-מצה מרור וכורך.

[אברהם]

לא הבנתי מי אמר שמצה היא ספק מצוה, חלילה חלילה, השפ"א לא אמר אלא שיש מ"ד שהיא מדרבנן, אבל יש כאן מצוה גמורה חיובית.

מה שכתבתי למה לא אמרו להם תלמידיהם, כי כיון שביארתי שאין כאן תירוץ אחר מהתירוץ של 'שכחו לאכול', א"כ למה הוצרך להוסיף טענת עוסק במצוה הלא בלא"ה שכחו ומאי הוי להו למיעבד. [וזהו הטעם שלא המשיכו ברחצה ובמוציא מצה, מפני שכחתם, ולמה הוסיף טענת עוסק במצוה]. ולכן כתבתי שבא לתרץ למה לא הזכירום תלמידיהם.

עצם מה שכתבתי, הוא שהטעם שאין כאן עוסק במצוה הוא משום דיש כאן סדר ומידה וכשמסיים המגיד שוב אינו עוסק במצוה, משא"כ השוכחים ונמשכים במגיד אכתי עוסקים במצוה הם.

[בעלזער]

א. לא ראיתי בשפ"א שכתב שהיא מדרבן, וזכותם של התנאים לסבור שלא תיקנו חכמים אכילת מצה בזמן הזה, וכל החיוב לאכול מצה בזמן הזה הוא אך ורק מפני ספק דאורייתא.

ב. מה שכתבת כי לכן לא הזכירו להם תלמידיהם וכו' טרם זכיתי להבין, שהרי כתבת שלא שייך לומר בליל הסדר העוסק במצווה פטור מן המצווה, ומאי אכפת לן אם זה הם עצמם אם זה תלמידיהם, ואכתי יוקשה מדוע לא הזכירו להם תלמידיהם על אכילת מצה, ולא הרוויח בזה השפ"א כלום.

[בעלזער]

לאור דבריו של ר' אברהם התבוננתי דאפשר לומר באופן אחר קצת, והוא, שהתנאים אשר היו מסובים בבני ברק לא קיימו מצוות מצות ומרות כיון ששכחו וכפי שכתב ר' אברהם.
וכל דברי השפ"א קאי על תלמידיהם, מדוע לא באו להעיר להם לרבותיהם שיאכלו מצה, ועל זה קאמר כיון שהם, כלומר, תלמידיהם, היו עסוקים בעצמם באכילת מצה על כן היו פטורים מן המצווה של להעיר לרבותיהם.
ובזה שפיר אמרינן העוסק במצווה פטור מן המצווה של להוכיח לחברו.

ומוסיף בזה השפ"א, שעוד יש לומר בזה, שלכן לא באו להעיר להם כיון שהם, תלמידיהם, עסקו במצווה מן התורה שהוא סיפור יציאת מצרים על כן לא היה עליהם כל חיוב להוכיח לרבותיהם לקיים מצוות מצה, כיון שמצה יש מי שאומר שאינו מדאורייתא בזמן הזה.

ולא עלה על דעתו של השפ"א לומר שבליל הפסח אמרינן עוסק במצווה פטור מן המצווה שהרי כך קבעו חכמים להפסיק מן המצווה ולקיים מצוות מצה וכפי ששפיר כתב ר' לולי דמיסתפינא.

ויישר כוחך הרב אברהם בברכת חג כשר ושמח.