פורים תורה

[ענ'י לעצמי]

למעשה אפשר בתשלומין עדיין

[כדכד]

עבר זמנו בטל קרבנו...

ולא יעבור כתיב...
אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא

[עזריאל ברגר]

עבר זמנו בטל קרבנו...

שתי תשובות בדבר:
חדא, דמשנכנס אדר מרבין בשמחה לפחות עד פסח (כדמוכח מרש"י על מארז"ל זה),
ועוד - שרק כשיעבור זמנו (ואת"ל זממו) של הליצן - אז יבטל קרבנו...

[ענ'י לעצמי]

עבר זמנו בטל קרבנו...

שתי תשובות בדבר:
חדא, דמשנכנס אדר מרבין בשמחה לפחות עד פסח (כדמוכח מרש"י על מארז"ל זה)

כן, אבל אחרי פורים צ"ל 'פסח תורה' ולא 'פורים תורה', שהרי לא ראי זה כראי זה, אבל כבר מלתי אמורה לעיל שיש תשלומין עדיין, ולכן אי"ז חולין בעזרה

[HaimL]

עבר זמנו בטל קרבנו...

ולא יעבור כתיב...
אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא

כתיב ויעבור מרדכי, וכתיב ולא יעבור.
ואתיא ויעבור ויעבור בגז"ש, מה התם מזכירים פסח בפורים, אף הכא מזכירים פורים בפסח.

[כדכד]

בענין רבה דשחטיה לרבי זירא
מדוע שחטיה?
התעורר בלבי השנה, שהרי חיייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, כלומר צריך להגיע למצב של "לא ידע"
ואילו רבי זירא באחד האיזכורים הראשונים שלו בתלמוד (ברכות ד ע"א) טוען שכולם ידעו ואין לדבר על מצב של חוסר ידיעה שכן הוא אומר שם "משה לעולם הוה ידע ודוד נמי הוה ידע" וכיוון שכן לא ראה רבה עצה איך להוציא את ר' זירא ממצב של ידיעה אלא ע"י דשחטיה.

[צופה_ומביט]

לא מובן לי. וכי מוטל על רבה לדאוג לחיוב "עד דלא ידע" של רבי זירא? [שרבה צריך לחפש עצות לזה, ועוד להגיע בסוף לעצה שיהרוג אותו]. וכי החיוב להגיע ל"עד דלא ידע" הוא חיוב גמור ועד כדי למסור עליו את הנפש? [יש בגר"א שכל "חייב" בתלמוד הוא עד כדי מסירות נפש, וצ"ע]. ועד כדי להרוג את פלוני בלי להיחשב רוצח? ולהרמב"ם - פשוט ישקה/יחכה עד שירדם רבי זירא, וזהו העד דלא ידע [כמדומה יש מבארים אחרת ברמב"ם, שחייב לשתות ולשתות כל הזמן, וכשנרדם - ממילא פטור, וכעין החיוב לספר ביציאת מצרים בליל פסח שהמרבה משובח וחייב לעסוק בו עד שתחטפנו שינה שאז ממילא נפטר].
פשטות הגמרא [באם אכן יש לה פשטות] היא שרבה התבסם "עד דלא ידע" וממילא שחטיה לרבי זירא.

ובאופן אחר יש לבאר:
רבה הגיע לעד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, וממילא לא זיהה את רבי זירא, וחשב שזה פורץ שנכנס לביתו ויושב בסמיכות אליו, ואולי מהסיטואציה וההתנהגות [גם רבי זירא היה מבוסם] היה נראה לו באותו הרגע שמדובר בגברא אלמא וסכנת נפשות עבורו [או מצד דיני בא במחתרת, ראה להלן] - ולכן קדם והרגו.
אמנם גם על זה קשה שלא כתוב "קטליה" לרבי זירא, אלא "שחטיה", שמשמעו הריגה יזומה ומתוכננת, ואולי אף באופן של שחיטה דייקא.
ואולי לסוברים שמצוה להרגו - באותה שעה של שכרות מרוממת רצה רבה לקיים את המצוה בהידור, וקיים בו שחיטה כשירה כהלכתה.
ואם היה זה מצד דיני בא במחתרת, יש לבאר על פי הראשונים שכתבו שלכתחילה ישתדל בעה"ב להרגו בסיף דייקא, כנידון ע"ש סופו במיתת רוצח, וזהו שהדגישה הגמרא "שחטיה", לומר שהיה בסיף.

לגבי בא במחתרת:
ראה דברי רב בסנהדרין עב, ב: "אמר רב כל דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה לבר מרב חנינא בר שילא מאי טעמא אילימא משום דצדיק הוא הא קאתי במחתרתא אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן". ומכאן שגם רבי זירא יכול להיחשב אצל רבה כבא במחתרת ויהרגנו.
ובירושלמי סנהדרין ח, ח חולק רבי יצחק וסובר שאפילו רחב"ש נהרג [ורק אב על הבן לא] , "מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא אין זה חנניה בן שילא", מכיון שלבו בריא עליו לבוא במחתרת שוב אין זה רחב"ש. ולפי"ז הוא נופך חדש במש"כ לעיל מה היה כאן ה"עד דלא ידע" דרבה, שלא ידע שזהו רבי זירא כי חשבו לבא במחתרת, ואם לבו בריא עליו לעשות כן שוב איזה זה רבי זירא.
ועוד נופך משם גם בדברי רב, דבירושלמי הוסיף בה מילים: "רב אמר כל דייתי עלי אנא קטל ליה חוץ מחנניה בן שילא דאנא ידע דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי", לא בא אלא לקחת סעודתי ממני [פני משה]. הרי להדיא שאם רואים מי שאינו אצלנו כרחב"ש נוטל סעודתי ממני הוי בא במחתרת ומותר/מצוה [זו מחלוקת] להורגו, וכאן הרי הסבו יחד בסעודת פורים, ואולי היה זה בבית רבה, וממילא בעת ה"עד דלא ידע" היה נראה לרבה שרבי זירא נוטל סעודתו ממנו, וממילא קדם ושחטיה. וכל שכן אם סבר רבה כרבי יצחק כנ"ל.

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שגם הנכנס לבית חברו ברשות, ולאחר מכן גנב כלים וחתר חתירה להוציאם - נהרג. וא"כ אפילו אם זכר רבה שרבי זירא נכנס לביתו ברגות, אם היה נראה לו בשכרותו שרבי זירא חותר מחתרת להוציא כלים, קם והרגו.
ולפי זה יש לפלפל לקשר המעשה הזה למעשה ברבה שמוזכר בגמרא מיד לפני כן, ששלח את אביי עם משלוח מנות לבית מרי בר מר, ונתנו שם לאביי לאכול, ואכל ששים תבשילים של מיני קדירה - ורצה לכוס אחריהם גם את הכלים, ועיי"ש בגמרא שני הסברים, כפין עניא ולא ידע, או רווחא לבסימא שכיח. וי"ל שגם בסעודת פורים של רבה ורבי זירא היה כן, ורבי זירא רצה לאכול את הכלים, לא מצד כפין עניא שכן רבי זירא היה עשיר [ראה כאן] אלא מצד הטעם השני, רווחא לבסימא שכיח, שכן בבית רבה אכלו דברים מתוקים, כפי ששלח למרי בר מר תמרים וקמחא דאבשונא, עיי"ש ברש"י], וכפי שאמר אביי השתא אמר מר [רבה] אנא שדרי ליה חוליא, דבר מתוק [רש"י], ולכן היה נראה לרבה בשכרותו שרבי זירא גונב את הכלים, ואולי גם הסיטואציה היתה נראית כך.

יש עוד לפלפל בדיני בא במחתרת, ולמשל מה שאם יש שם עוד אנשים אינו נהרג [בכמה אופנים], וממילא אולי זה מה שהדגישה הגמרא "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי" [וכן להלן שם "לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי"], שלכאורה מילים אלה מיותרות, ובא לומר שרק שניהם היו שם [וכך משמע קצת מפשטות הגמרא, שאיש לא (היה שם ולכן איש לא) עצר את רבה מלשחוט את רבי זירא].

ועוד דין, שהבא במחתרת פטור אם שיבר כלים, מדין "קם ליה בדרבה מיניה", וממילא הוי הפירוש הנ"ל כפתור ופרח עם לשון הגמרא כאן "קם רבה" שחטיה לרבי זירא, שהיה כאן רבי זירא קם ליה בדרבה מיניה שעמד עליו והרגו מדין בא במחתרת שסבר רבה בשכרותו שמתקיים כאן].

[כדכד]

בענין רבה דשחטיה לרבי זירא
מדוע שחטיה?
התעורר בלבי השנה, שהרי חיייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, כלומר צריך להגיע למצב של "לא ידע"
ואילו רבי זירא באחד האיזכורים הראשונים שלו בתלמוד (ברכות ד ע"א) טוען שכולם ידעו ואין לדבר על מצב של חוסר ידיעה שכן הוא אומר שם "משה לעולם הוה ידע ודוד נמי הוה ידע" וכיוון שכן לא ראה רבה עצה איך להוציא את ר' זירא ממצב של ידיעה אלא ע"י דשחטיה.

לא מובן לי. וכי מוטל על רבה לדאוג לחיוב "עד דלא ידע" של רבי זירא?

כל ישראל ערבים זה בזה

[נחומצ'ה]

והנה השטיקל שלי. שהוא בדרך דרוש וצחות.

הרי ידוע ההלכה שאין אומרים הלל ביום הפורים, כי אכתי עבדי אחשורוש אנן.
ולכאורה בכל הספה"ק מרומז שֵם המלך אחשורוש להקב"ה, וכי אין אנו עבדיו?

אלא ידוע הגמרא במגילה, שנחלקו רב ושמואל אי אחשורוש מלך פיקח או טיפש היה
וא"כ יש ב' מלכים.. א' הוא מלך מלכי המלכים שב'חכמה' יסד ארץ [מלך פיקח]
והשני [בדרך דרוש.. ולא חלילה....] הוא המלך זקן ו'כסיל' [מלך טיפש].
ולשני המלכים אנו עבדים... [רק כאן זה 'עבד נאמן' שכולו אהבה, וכאן זה לפתח חטאת רובץ...]

וב'נותן טעם', הרי כולנו מכירים את הרש"י בפרשת שמות, שנחלקו רב ושמואל על 'מלך חדש'
אי חדש ממש או שנתחדשו גזירותיו. ומחלוקת זו תואמת למחלקות רב ושמואל במלך פיקח או טיפש

שמ"ד 'חדש ממש', הוא המלך הפיקח שרומז למלך מלכי המלכים, שאין זה המלך הניכר בעיניים בשריות, אלא 'חדש ממש'
זה המלך הרוחני מלכו של עולם.
ומ"ד ש'נתחדשו גזירותיו', הוא מ"ד שמלך טיפש היה. שהרי אותו זקן ו'כסיל', היום 'אומר לו עשה כך', ולמחר 'עשה כך'.

רק יש להקשות, שגמרא אומרת שמפרעה כבר יצאנו משא"כ אחשורוש, וא"כ אין התאמה בין המחלוקות...
ויש ליישב, ואכ"מ, והזמן דוחק, והספרים אין איתי...

[לבי במערב]

ובאופן אחר יש לבאר:

יישר! כפתור ופרח.

[אליסף]

אמר לי יהודי יקר, דוקא ברצינות, פשט בקם רבה וכו' שאיתא בפסחים על אמורא שחלש ועלה למרום וראה עליונים למטה וכו' ואמר 'עולם הפוך ראיתי'
וכדי לקיים ונהפוך הוא, שלח רבה את רב זירא שיראה בעיניו את ה'עולם הפוך'..

[נחומצ'ה]

וחמותו בערה בו... כי באמת השוויגער כועסת, מה לך לקחת את בִתי לתצוגה...

[HaimL]

ראיתי שדנו כאן בעובדא דרבה ורב זירא, ויש להקשות ארבה דאמר לרב זירא ליתי מר וכו', והא ספק פיקוח נפש הוא, ודוחה כל איסורים שבתורה, ופשיטא דדוחה אף סעודת פורים. אלא י"ל דאמר לרב זירא דהוא ס"ס, דספק ישחט את רב זירא או ישחט רב זירא אותו, ספק יתרחש ניסא ספק לא יתרחש. ורב זירא ס"ל דאינו ס"ס המתהפך, דניסא מאי עבידתיה אם לא שחט אחד מהם את חבירו. ורבה ס"ל כיוון דכתיב ונהפוך הוא ה"ל ס"ס המתהפך.

[אור עולם]

ראיתי שדנו כאן בעובדא דרבה ורב זירא, ויש להקשות ארבה דאמר לרב זירא ליתי מר וכו', והא ספק פיקוח נפש הוא, ודוחה כל איסורים שבתורה, ופשיטא דדוחה אף סעודת פורים. אלא י"ל דאמר לרב זירא דהוא ס"ס, דספק ישחט את רב זירא או ישחט רב זירא אותו, ספק יתרחש ניסא ספק לא יתרחש. ורב זירא ס"ל דאינו ס"ס המתהפך, דניסא מאי עבידתיה אם לא שחט אחד מהם את חבירו. ורבה ס"ל כיוון דכתיב ונהפוך הוא ה"ל ס"ס המתהפך.

בכה"ג לא בטוח שצריך שיתהפך, עכ"פ מעיקר הדין, כי כשא"א להסתפק בשני קודם הראשון אז לא בטוח שצריך שיתהפכו. אבל כבר נא' "יש עניין שיתהפך".
ועוד, דהחסרת ספק אחד אם בכלל מישהו ישחט.

[צופה_ומביט]

על כל הנאמר כבר בזה לעיל יש להוסיף שבפורים נתהפך רבה לרבי זירא [זעירא] ורבי זירא [זעירא] לרבה, על פי הזוה"ק חיי שרה מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, ונלמד שם מהכתוב אצל שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, והרי רבי עקיבא אמר שאסתר זכתה למלוך על קכ"ז מדינה בזכות שרה שחיתה קכ"ז שנה, הרי הקשר מפורש לפורים, שבפורים נעשה היפוך זה, וזהו בכלל הנהפוך הוא דפורים, דהמן העצום ורב [גידל המלך את המן, כבוד עושרו ורוב בניו] נעשה זעיר, ומרדכי והיהודים שהיו זעיר [עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים] נעשו רב [ורבים מעמי הארץ מתיהדים, נפל פחד מרדכי עליהם, ומרדכי משנה למלך], וכך חוזר ומתעורר בכל שנה ושנה בפורים דמאן דאיהו זעיר איהו רב [פורים רב] ומאן דאיהו רב איהו זעיר. ובזה גם קשור לעולם הפוך ראיתי שהובא לעיל, כנאמר שם שמי שרואה בשמים רואה ממש כנ"ל דמאן דאיהו רב למטה איהו זעיר למעלה ולהיפך. ובזה יש לפלפל כמה אופנים מדוע / מה פירוש קם רבה שחטיה לרבי זירא, ותן לחכם.

[ענ'י לעצמי]

לכאורה יש להקשות, לפי השיטות שהמן היה לו דין יהודי (כיון שהיה עבדו של מרדכי), איך אמר המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, והרי צריך להרוג גם את עצמו. עוד יש להקשות, דמה היה חשבונו בכלל, הרי ידוע דא"א להרוג את כל כלל ישראל.
ונראה דחדא מתורצת בחברתה, שרצה להרוג את כולם חוץ מעצמו, דהצלת עצמו הוא באמת חלק של הריגת כלל ישראל, דבלא"ה לא סגי, ואז יתהפך לישראל גמור כיון שאדונו כבר מת, כך שאפילו ת"ל שאין עבד ישראל גמור, ולכן צריך יהודי אחר לישאר, מ"מ עכשיו הוי ישראל גמור.

[סגי נהור]

לכאורה יש להקשות, לפי השיטות שהמן היה לו דין יהודי (כיון שהיה עבדו של מרדכי), איך אמר המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, והרי צריך להרוג גם את עצמו. עוד יש להקשות, דמה היה חשבונו בכלל, הרי ידוע דא"א להרוג את כל כלל ישראל.
ונראה דחדא מתורצת בחברתה, שרצה להרוג את כולם חוץ מעצמו, דהצלת עצמו הוא באמת חלק של הריגת כלל ישראל, דבלא"ה לא סגי, ואז יתהפך לישראל גמור כיון שאדונו כבר מת, כך שאפילו ת"ל שאין עבד ישראל גמור, ולכן צריך יהודי אחר לישאר, מ"מ עכשיו הוי ישראל גמור.

וזהו שנאמר אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן. דלכאורה למאי נפק"מ. ולהנ"ל מיושב, דקיי"ל גר שמת והיו לו עבדים, גדולים קנו עצמם קטנים הרי הם בעבדותם וכל הקודם בהם זכה בהם (גיטין לט, א). ומעתה כיון שגידל המלך את המן הו"ל גדול, וכיון שמתו אדוניו בלא יורשים זכה בעצמו והוי ישראל גמור.

[צופה_ומביט]

וזהו שאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", וידועה הקושיה האם הוא עם אחד או מפוזר ומפורד. ולהנ"ל יבואר שאמר המן לאחשורוש: אם אתה חושש שא"א לכלותם, הרי ישנו עם אחד, דהיינו תא ונהרגם ויישאר כל העם הזה רק איש אחד, ואני אני הוא.

[צופה_ומביט]

וזהו שנאמר אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן. דלכאורה למאי נפק"מ. ולהנ"ל מיושב, דקיי"ל גר שמת והיו לו עבדים, גדולים קנו עצמם קטנים הרי הם בעבדותם וכל הקודם בהם זכה בהם (גיטין לט, א). ומעתה כיון שגידל המלך את המן הו"ל גדול, וכיון שמתו אדוניו בלא יורשים זכה בעצמו והוי ישראל גמור.

יש להעיר שכ"ז רק ביש עוד ישראלים בעולם.

[HaimL]

לכאורה יש להקשות, לפי השיטות שהמן היה לו דין יהודי (כיון שהיה עבדו של מרדכי)

לא הכרתי את השיטות הנ"ל, ויש להקשות. אבל לפחות לאורן ברור לי כעת הא דאיתא במדרש שבתו של המן השליכה עביט של שופכין על ראשו. אין זאת כי אם טעתה הנערה בהלכה דצריך לתוקפו במים.

[צופה_ומביט]

לכאורה יש להקשות, לפי השיטות שהמן היה לו דין יהודי (כיון שהיה עבדו של מרדכי)

לא הכרתי את השיטות הנ"ל,

למשל ר"י אייבשיץ שעל כן היה מותר לאסתר לבשל ביו"ט פסח [ראשון ושני עיי"ש] לצורך המן, ועל כן הזמינה אותו למשתה.

[ענ'י לעצמי]

נכון, להיערות דבש התכוונתי. ומצאתי שבאתרא קדישא הדין כבר דנו בזה, ראה בזה viewtopic.php?f=26&t=44359