וכמובן אכמ"ל שוב, והפולמוס שם אינו נוגע כלל לשאלתי כאן,
רק השתמשתי בזה כדי לעורר ענין.
ידועים דברי מרן הקה"י זי"ע בס' חיי עולם, (וידוע ג"כ ההקשר) -
נצייר לעצמינו, אילו היה ברור בבירור גמור שכל המחלל שבת באיסור דאורייתא או דרבנן, מצמיח לו מיד סרטן רח"ל בגופו כמה היה חרד על חשש חילול שבת, ולא היה סומך על כל מאן דהוא שיאמר לו מותר לך, ואם בשביל סכנה של חיי העולם הזה החולף חרד כל כך, על אחת כמה וכמה שיחרד האדם על גידול סרטן של חייב כריתות וסקילה, על סרטן של דינו כעובד עבודה זרה, על סרטן של הרהורי כפירה רח"ל, אשר כל זה קשור בחילול שבת קודש, שהשבת היא האות המקשרת אותנו בקשר ידידות לאבינו שבשמים, כמו שכתוב: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" ('שמות' לא).
ושאלני חכ"א, הלא בציור שכזה איך יוכל אדם להסתמך על דיני התורה כמו חזקות ורוב, האם בסכנה של חיי העוה"ז יסמוך אדם על רוב (של ששים ארבעים), או האם יצוייר להסתמך על חזקה דמעיקרא. ובפרט מה שמצינו הלכה של "הרוצה לעשות כדברי וכו' עושה" באופנים שנאמר כן, אבל מי פתי להתנהג כך בעניני עוה"ז. ואין הכוונה לדחות בזה את דברי החיי-עולם הנ"ל, שהוא בא לאפוקי מ"כל מאן דהוא" וכו', אבל השאלה היא לגופו של ענין, למה לא יחוש אדם לעבירה על מצוות התורה לפחות כמו שהוא חש על עניני עוה"ז.
ומידי דברו עימי נזכרתי במה שנכתב כאן במקו"א, והבאתי הדברים עם אחת התגובות שם.
אליעזר ג כתב:א. נראה שישנה כאן הנחה סמויה שכביכול התורה באה לאסור דברים המזיקים רוחנית מכיוון שהם כאלו וממילא אם המציאות שהמזיק קיים כאן והוא בשיעור שמזיק איך אפשר להתיר.
ב. אבל נראה שהאמת הפוכה התורה רצתה לאסור דברים מכיוון ש:
1. רצתה שהאדם יקבל מלכותו יתברך בניגוד לטבעו המרדני.
2. רצתה שלא ימשך באופן מוגזם אחרי תאוות גשמיות בניגוד לטבעו כן להימשך, כאשר ההימשכות הזו היא אכן מזיק בעצם, אבל לאו דווקא ביחס למעשים מוגדרים.
3. רצתה שהאדם יגיע להיות חכם במהותו כלומר חוכמה המולידה ומונעת מעשים ושיהיה נותן.
ג. לכן אסתכל באוריתא וברא עלמא, ואכן הרבה פעמים יצר רע בעצם בדברים באותם נסיבות שאסרם מהטעמים לעיל, אבל בנסיבות שלא אסרם לא, כלומר בפועל הם מזיקים ולא מעצם היותם אלא בצירוף מצבי דעת של האדם. נקודה זו תתברר יותר בהמשך.
ד. איסור התורה המקורי לא נאמר כלל על ספק איסור, כלומר ספק חלב אינו אסור מטעם איסור חלב [אחת הראיות לכך שאם התורה אמרה מדאוריתא ספק להחמיר מגדרי האיסור עצמו והאדם עבר והתברר אח"כ שהיה איסור דינו צריך להיות מזיד כי הוזהר באותה אזהרה שבמצב זה לא לעבור ועבר], אלא מצד ספק מן התורה להחמיר למאן מדאוריתא ולמאן מדרבנן. [אני מקדים זאת לשם פישוט הדברים אבל זה לא מעכב לטיעונים הלאה]
ה. כשיש רוב של שומן מתוך החתיכות מהם פרשה החתיכה לכולא עלמא מותר לכתחילה, אבל אם אחר כך התברר שזה היה חלב מביא קרבן. וכן הוא בטעות בדין להלכה יחיד העושה בהוראת ביה"ד הגדול מביא קרבן. כלומר התבררה טעות במציאות או שהתבררה טעות בדין, להלכה למרות שנהג לגמרי כראוי ללא שמץ פשיעה מביא קורבן על עצם הרע שבדבר.
ו. לעומת זאת כאשר הגיע ספק לפניו ופסק להיתר מכוח כל דפריש, כי הנידון היה בפנינו וכך הדין. ושוב ושוב חזר על הדברים לא הייתה שום טעות לא בדין ולא במציאות בפסקו ולכן גם כאשר מתערבבים כל הספקות יחדיו בגדרי איסורי התורה זה ערבוב של היתרים ואין שום איסור ועל זה לא קבעה תורה מזיק במציאות.
תוכן כתב:במחילת כבוד תורתך הרמה, וכתלמיד המתאבק בעפר רגליך ודן לפני רבו בקרקע, כל מה שכתבת אינו שוה כלום. אתה כותב מהרהורי לבך, ואין אתה מביא שום סמך לדבריך כלל. למה שאתייחס ברצינות למה שכתבת, וכי אתה מר בר רב אשי, או רבינו הקדוש, או משה רבינו? כל נקודה שכתבת אפשר לדון עליה, ומבלי שתביא סימוכין לדעתך, אין טעם לקרוא אפילו את הדברים.
רק פטור בלא כלום אי אפשר, אז כמה נקודות קצרות כחותה על הגחלים.
א. ההנחה היא שאם התורה אסרה משהו, ללא שום קשר למה היא אסרה, אסור לאכול אותה.
הדיון הנ"ל נלקח מאשכול זה, ע"ע שם.