מגילה כב. והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו ותניא הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים ואיתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק רב אמר דולג מאי טעמא לא אמר פוסק קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.
ובפשטות, לשיטת שמואל מהני ה'פוסק' משום שקריאת שניים וחצי פסוקים גם היא שקולה כקריאת שלשה.
אמנם בירושלמי מבואר שאף אם יקרא שני פסוקים בלבד אבל יפסוק באחד מהם, גם זה חשיב כשלשה. ויוצא לכאו' שקריאת פסוק אחד עם עצירה באמצעיתו בניגון של סוף פסוק, עולה היא כשני פסוקים.
לכאו' ה"ה לאידך גיסא, שאם קרא שני פסוקים ברצף, ולא עשה 'טעם' של סוף פסוק ביניהם, אין בידו אלא פסוק אחד. (ואם היתה הקריאה קצרה, היינו של ג' פסוקים בלבד, צריך להמשיך בכה"ג עוד פסוק). וזאת הלכה חדשה לכאו'.
גם יוצא לפ"ז, שאם היתה קריאה קצרה של ג"פ, ודילג תיבה אחת בפסוק הראשון וכד', אין לומר דסו"ס יש בידו שניים וחצי פסוקים, כי לא נאמר כאן ששניים וחצי עולים כשלושה, אלא שאפשר לחלק פסוק באמצעיתו לשניים.
ולכאו' זה ביאור הדין של כל פסוקא דלא פסקיה וכו', דאין הכוונה רק שאסור להגיד חצי פסוק, אלא המכוון הוא שקריאת חצי פסוק באמת 'פוסקת' אותו פיסוק אחר ממשה רבינו, וזהו האיסור.
ועי' במובא כאן, ולכאו' זוהי הכוונה שהיו מפסקים פסוקים באמצעיתם ע"מ שיעלה בידם מנין הפסוקים הראוי למרות שהסידרה שקראו היתה קצרה מידי. (וצ"ע דהא כל פסוקא דלא וכו').
[ובס' טו"א ר"ה דל"א מבאר מה החילוק בין הדין של פרשה דלא פסקה משה לבין פסוקא דלא וכו', ד"היכי דדעתו להשלים בפסוקא קפדינן אכול' פרשה לא", ולהנ"ל הדבר מבואר היטב. דאין שייכות בין האיסור לקרוא רק חצי פרשה, דמהני ליה השלמה לאח"ז, ובין האיסור 'לפסוק' פסוק באמציעתו שבכך הוא יוצר פיסוק אחר].
כל זאת שמעתי מחכ"א, וחשקתי לדעת אם יש ראיה או סתירה לזה.